אדיבי נ' חברת ויזה כאל

פסק דין

בפניי תביעה כספית אשר במרכזה מחלוקת באשר לאחריות לנזק הנובע משימוש לרעה שנעשה בכרטיס האשראי של התובעת.

עובדות המקרה וטענות הצדדים:

טענות התובעת:

התובעת היא אדם פרטי אשר בזמנים הרלבנטיים לתביעה החזיקה בכרטיס אשראי מסוג ויזה, אשר הונפק ע"י הנתבעת. הנתבעת היא תאגיד עזר בנקאי כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א – 1981, העוסקת בהנפקה, סליקה ותפעול כרטיסי אשראי מסוג ויזה בישראל.

בתאריך 6.3.12 נדהמה התובעת לקבל שיחת טלפון מסניף הבנק בו הינה מנהלת את חשבונה, במסגרתה נודע לה כי חשבון המט"ח אשר בבעלותה מצוי ביתרת חובה של 3,000 דולר.

לאחר בירור שנעשה עם הבנק ועם הנתבעת התברר, כי חשבונה של התובעת חויב בחודש ספטמבר 2011 בחיובים במטבע זר כתוצאה משימוש אסור שנעשה בכרטיס האשראי של התובעת באמצעות חשבון הפייסבוק שלה. העסקאות בוצעו בחו"ל ע"י אדם בשם "ג'ון דניאל".

התובעת טענה, כי לא הייתה בתקופה הרלוונטית בחו"ל וכי מעולם לא מסרה את פרטי כרטיס האשראי ואת פרטי חשבון הפייסבוק שלה לאדם בשם "ג'ון דניאל".

כאמור, העסקאות האסורות התבצעו בחודש ספטמבר 2011. חשבונית ובה פירוט העסקאות נשלחה לתובעת ע"י הנתבעת בחודש נובמבר 2011 לכתובתה שברחוב פנקס 8, תל אביב. דא עקא, שהתובעת לא התגוררה בכתובת זו החל מחודש אפריל 2011 ועל כן, החשבונית לא הגיעה לידיה.

בין הצדדים קיימת מחלוקת לעניין זה, שכן התובעת טוענת כי מסרה לנתבעת הודעה בדבר שינוי כתובתה עוד בחודש אפריל 2011 ואילו הנתבעת טוענת כי הודעה כאמור לא נמסרה לה.

התובעת טענה עוד, כי החל מתחילת חודש נובמבר 2011 הייתה מאושפזת בבי"ח תל השומר עקב שמירת הריון ולאחר הלידה אושפזו תאומיה של התובעת בפגיה במחלקת טיפול נמרץ עד לתאריך 15.3.12 . על כן טענה התובעת, כי בנסיבות המיוחדות הנ"ל גם לא הייתה לה אפשרות לדעת על השימוש שנעשה בכרטיס האשראי שלה. הנתבעת צירפה אישורים רפואיים להוכחת טענותיה אלו.

התובעת הוסיפה וטענה, כי אף שהייתה לה אפשרות לבדוק את מצב החשבון שלה באמצעות האינטרנט, הרי שהחשבון אשר חויב הינו חשבון המט"ח שלה, אשר אינו פעיל ולכן לא הייתה לה כל סיבה לחשוד או לבדוק אותו באופן תדיר ולראות האם קיימות בו פעולות חריגות.

התובעת הודיעה לנתבעת ביום 6.3.12 (ביום בו הודיע לה הבנק על יתרת החובה), אודות השימוש לרעה שנעשה בכרטיסה וביקשה כי חשבונה יזוכה בסכומים שחויבו בגין העסקאות האמורות.

בתאריך 11.6.12 הודיעה הנתבעת לתובעת כי בקשתה נדחית בשל האיחור הרב בפנייתה. במכתב הנתבעת לתובעת מיום 23.8.12 הובהר, כי לא ניתן לזכות התובעת בגין הסכומים שחויבו בחשבונה משום שעל אף מאמצים שנעשו, לא עלה בידי הנתבעת לגבות את הכספים מחברת האשראי הזרה ומבית העסק, זאת נוכח הזמן הרב שחלף.

התובעת תובעת השבת הכספים שחויבו בחשבונה בגין העסקאות הנ"ל בסך של 12,460 ₪, בתוספת הוצאות משפט וכן פיצוי עגמת נפש בסך 5,000 ₪.

טענות הנתבעת:

בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי הפניה הראשונה שנעשתה מטעם התובעת בקשר לחיובים נשוא התביעה (ביום 6.3.12) נעשתה חצי שנה מן היום בו בוצעו החיובים בחשבונה ו - 5 חודשים לאחר מועד משלוח החשבונית לתובעת.

הנתבעת טענה, כי נודע לה לראשונה על שינוי כתובתה של התובעת רק בעת מתן ההודעה על השימוש לרעה שנעשה בכרטיס. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה פלט מחשב המתעד פניות התובעת לנתבעת במהלך השנים, ממנו עולה, כי בזמנים הרלוונטיים לא ניתנה כל הודעה מאת התובעת בדבר שינוי כתובת.

הנתבעת הסתמכה על סעיף 9 לחוק חיוב כרטיסים, התשמ"ו – 1986 (להלן: "החוק") העוסק בעסקה ב"מסמך חסר" וקובע, כי למחזיק הכרטיס עומדת הזכות להתכחש לעסקה במסמך חסר עד 30 יום ממועד הודעת המנפיק על חיובו בעסקה וטענה, כי הואיל והתובעת מסרה הודעתה באיחור רב, לא עומדת לה הזכות לקבלת הכספים.

עוד טענה הנתבעת, כי בכל מקרה מוטלת על התובעת אחריות לבדוק את חשבונותיה מפעם לפעם וכי בשל מחדלה זה נגרם לנתבעת נזק, שכן נשללה ממנה האפשרות לברר את מהות החיובים מול בית העסק ולערור על חיובים אלה בפני חברת ויזה העולמית או מול חברת האשראי אשר סלקה את העסקה בחו"ל. נטען עוד, כי על אף כל המאמצים שנעשו מצידה של הנתבעת, החברה אשר סלקה את העסקה סירבה לזכות סכומי החיובים.