אדם שנתפס צופה בציפורים מתוך רכב בו היו מלכודות הורשע בציד חיית בר מוגנת

1.                 1.                 לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מילנוב), בת"פ 1954/07. ביום 21.11.07 הורשעו המערער ושניים מחבריו, אברהם בן עדובה (להלן - בן עדובה) ויאסר אבו גלקה (להלן - אבו גלקה), בעבירות של ציד חיית בר מוגנת וציד ללא רישיון ציד, לפי סעיפים 2 ו- 14(ב) לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955 (להלן - החוק או חוק להגנת חיית הבר), ו ציד ברשת, לפי סעיפים 5(6) ו- 14(א) לחוק. בן עדובה הורשע גם בעבירה של החזקת חיית בר מוגנת, לפי סעיפים 8(א)(3) ו-14(א) לחוק, ואילו המערער ואבו גלקה זוכו מעבירה זו (לכל סעיפי העבירות הללו צורף גם סעיף 2 לתוספת לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חרום (יהודה ושומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל"ח-1977). ביום 29.11.07 גזר בית המשפט על כל אחד מהשלושה תשלום קנס בסכומים שונים. על בן עדובה הושת קנס בסך 10,000 ש"ח, על אבו גלקא הוטל קנס בסך 6,000 ש"ח, ואילו על המערער נגזר קנס בסך 8,000 ש"ח. בנוסף, חויבו השלושה לחתום על התחייבויות להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעו. כל השלושה ערערו של פסק הדין. בדיון שנערך ביום 21.5.08 לפנינו, הצענו לבאי כוח הצדדים להגיע להסדר מוסכם לפיו יבוטלו ההרשעות בעבירה של ציד באמצעות רשת ובעבירה של החזקת חיית בר, והקנסות שהוטלו עליהם יופחתו. אבו גלקה ובן עדובה הסכימו. בהתאם לכך, בוטלה הרשעתם בעבירות האמורות והקנס שהושת עליהם הופחת (ע"פ 2010/08). המערער, לעומתם, לא הסכים להסדר המוצע. פסק דין זה, עניינו אפוא בערעורו של המערער בלבד.

כתב האישום והכרעתו של בית המשפט קמא

2.                 2.                 על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, ביום 13.3.06, בשטחי יהודה ושומרון, עסקו המערער, בן עדובה ואבו גלקה, בציד ציפורים באמצעות רשתות, בלא רישיון ובלא היתר למעשיהם. עוד נטען, כי ברכבם נמצא כלוב שהכיל שתי חיות בר מוגנות - ציפורים מסוג כסוף מקור הודי - אשר ניצודו על-ידם קודם למועד זה באמצעות רשתות ואמצעים נוספים המשמשים לציד ציפורים.

3.                 3.                 בית המשפט קבע כי כסוף המקור ההודי הינו חיית בר מוגנת כהגדרתה בחוק, תוך שהוא מציין כי התביעה לא הוכיחה רכיב זה של העבירה. בנוסף קבע בית המשפט כי השלושה ביצעו את העבירות שיוחסו להם כאמור לעיל, וזאת בהסתמך על מכלול הנסיבות בהן נתפסו:

"קרי - הימצאותם של הנאשמים (שהם כולם 'חובבי ציפורים') - הרחק מביתם באזור הידוע כאזור המשמש לציד בלתי חוקי של הציפורים מסוג כסוף מקור הודי, כשברשותם כל הציוד המשמש לציד ציפורים, כמו גם הגרסה המפוקפקת שסיפקו וההסברים התמוהים והמוזרים, בדבר דיג דגים אצל 'החבר שלא היה' בכפר עוג'ה - כולן יחד מובילות למסקנה, כי הנאשמים הגיעו למקום, מתוך כוונה לצוד ציפורים מסוג 'כסוף מקור הודי'" (שם בעמ' 52).

כן קבע בית המשפט כי על אף שהשלושה נתפסו טרם עלה בידיהם לצוד בפועל, מעשיהם התגבשו כדי "מעשה שנעשה מתוך כוונה לפגוע בחייה, בשלומה, או בחירותה של חיית בר...", כלשון הגדרת "צידה" שבסעיף 1 לחוק, ולפיכך באים הם בגדרה של העבירה המושלמת.

עיקרי טענות הצדדים בערעור על הכרעת הדין

4.                 4.                 בפתח ערעורו מדגיש המערער כי המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה ולא ביססה טענתה לפיה מדובר ב"חיית בר מוגנת". כן טוען הוא כי כלל לא התכוון לצוד אלא הצטרף באופן ספונטאני לטיול שבת עם חבריו. המערער מוסיף כי אף הציוד שנמצא ברכב בו נתפס לא היה שלו ואף הציפורים שנתפסו ברכב לא היו בהחזקתו, ולפיכך לא ניתן להרשיעו בעבירות הציד שהורשע בהן. המערער מטעים כי האינטרס הציבורי מחייב קיומה של כוונה לפגוע בחיית בר, וכי בנסיבות בהן נתפס אין בעובדה שהשקיף ממשקפת כדי להצביע כי נתקיימה אצלו כוונה כזו. בנוסף טוען המערער, כי אין די בהוכחת כוונת ציד כדי להרשיעו בעבירת הציד, וכי הרשעתו בעבירה זו אינה עולה בקנה אחד עם זיכויו מעבירת ההחזקה.

5.                 5.                 מנגד, המשיבה חולקת על קביעת בית המשפט לפיה לא הוכח כי כסוף המקור ההודי הינה חיית בר מוגנת. לטענתה, משקבע פקח של רשות שמורות הטבע, בעדותו לפני בית המשפט, כי ציפור מסוג כסוף המקור ההודי הינה חיית בר מוגנת וכי אין היא מוחזקת בכלובים, יצאה ידי חובת ההוכחה של רכיב עובדתי זה. המשיבה מוסיפה כי אין בנמצא ציפורים שמותר לצודן בלא רישיון, ומשלא הוכח כי ברשות המערער היה רישיון הרי שפעל בניגוד לחוק. עוד טוענת המשיבה כי משנמצאו הציפורים בכלוב שהיה ברכב, עבר המערער עבירה של ציד. לטענתה, זיכויו של המערער מעבירת ההחזקה נבע אך מהעובדה שהרכב בו נמצא הכלוב לא היה בבעלותו. המשיבה מוסיפה כי עבירת ההחזקה ממילא נבלעת בעבירת הציד, ומרגע שנשללה חירותן של הציפורים, נעברה עבירת הציד. לבסוף טוענה המשיבה, כי בית משפט קמא קבע כי גרסתם של המערער וחבריו אינה אמינה, וכי בנסיבות המקרה שלפנינו אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעה זו.

דיון

6.                 6.                 סעיף 2 לחוק להגנת חיית הבר אוסר על צידה: " לא יצוד אדם ציד או חיית בר מוגנת, אלא ברישיון ציד ...". סעיף 1 לחוק מגדיר "צידה" בזו הלשון: " לרבות עשיית מעשה מתוך כוונה לפגוע בחייה, בשלומה או בחירותה של חיית בר, או להדריך את מנוחתה ...".

7.                 7.                 אין חולק כי המערער נתפס כשהוא צופה (בעזרת משקפת) לעבר ציפורים, בעשותו כן מתוך רכב בו נמצאו כלים שונים שיכולים לשמש לציד ציפורים כדוגמת כלובים, מעדר, ברזלים, חבלים, מקלות  מעץ, רשתות וכן שתי ציפורים מסוג כסוף מקור הודי שנמצאו בתוך כלוב. השאלה הצריכה לעניינינו הינה, אם כן, האם ניתן לראות במעשהו של המערער משום צידה. השאלה בדבר היקף התפרשותה של עבירת הצידה טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון. ברע"פ 1161/04 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.4.05)  בחרו הנשיא ברק והשופטת חיות להשאיר שאלה זו בצריך עיון, ואילו השופט טירקל קבע כי אף פעולות הכנה לקראת מעשה הציד גופו באות בגדר עבירה מושלמת של צידה (ראו פסקה 3 לפסק דינו). עיון בפסיקת ערכאות שונות מעלה כי קיימות מספר גישות ביחס להיקף התפרשותה של העבירה. על פי גישה אחת,  נוכח העובדה כי מדובר בעבירה התנהגותית במהותה יש לכלול בגדר איסור הצידה אף התנהגות המעידה כי הנאשמים היו בעיצומו של מסע ציד הגם שטרם עלה בידם לפגוע בחיית הבר המוגנת. מנגד קיימת גישה הגורסת כי אין די בפעולות הכנה כדי להרשיע אדם בעבירה של צידה (לעניין הגישות השונות ראו, למשל, ע"פ (נצ') 1201/05 מדינת ישראל נ' חאבס, ניתן ביום 13.12.05).

8.                 8.                 מבלי לקבוע מסמרות איזו גישה היא הנכונה, הרי שבעניינינו ברי כי המערער חצה את שלב ההכנה לציד. המערער נתפס, כאמור, כשהוא צופה בציפורים באמצעות משקפת מתוך רכב בו היו מלכודות ופיתיונות המשמשים ללכידת ציפורים. נסיבות אלו, בצירוף העובדה שהמערער נתפס באזור הידוע כמשמש לציד בלתי חוקי של ציפורים מסוג כסוף המקור, כפי שקבע בית משפט קמא, יש בהן כדי ללמד שמעשהו של המערער נעשה תוך כוונה לארוב לציפורים ולצודן.

9.                 9.                 טוען המערער, כי נוכח העובדה שזוכה מהחזקת הציפורים, יש להתעלם מהימצאותן ברכב בו שהה. משכך, ומשלא נמצא עושה כל פעולה אקטיבית מלבד צפייה בציפורים, כך המערער, טעה בית המשפט משקבע כי היה שותף לציד ציפורים. אין בידינו לקבל טענה זו. אמנם בית משפט קבע כי לא הוכחה כל זיקה "במובן של 'החזקה'" בין הציפורים שנתפסו ברכב לבין המערער, שכן הרכב בו נמצאו הציפורים לא היה בבעלותו כי אם בבעלות חברו. ברם, לא ניתן לנתק בצורה מלאכותית את עובדת הימצאות הציפורים בכלוב בתוך הרכב משאר הנסיבות בהן נתפס המערער בתוך אותו רכב. באשר לשאלה מדוע נמצאו הציפורים ברכב, דחה בית המשפט את גרסת המערער וחבריו, כי הלכו לטייל ולדוג דגים מבלי שהתכוונו כלל לצוד ציפורים באותו יום, וכי ביקשו למסור את שתי הציפורים לפלוני. בית המשפט קבע כי מדובר "בגרסה בלתי הגיונית בעליל, בלתי מוכחת ורצופת סתירות ופירכות". הלכה ידועה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות שהוכרעו על ידי ערכאה דיונית אלא במקרים חריגים, וזאת לנוכח יתרונה בהערכת מהימנות העדים באופן ישיר ובלתי אמצעי. בעניינינו, לא מצאנו כי מקרה זה נכלל בגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבות. יחד עם הציפורים נמצאו ברכב אמצעים נוספים המשמשים לציד. מעדותו של אמנון פעור, פקח רשות שמורות הטבע, עולה כי כדי לצוד ציפורים ניתן בין היתר לעשות שימוש בציפורים אחרות, במטרה למשוך אותן, ואף עובדה זו יש בה כדי ללמד על כוונתו האמיתית של המערער. במכלול נסיבות אלו לא ראינו להתערב בהכרעתו של בית משפט קמא.

10.             10.             המערער ניסה להבדיל עצמו מחבריו בכך שטען כי כלל לא ידע על הימצאות הרשתות ושאר האמצעים ברכב, וכי רק בעת שנתפס על ידי השוטרים ראה אותן לראשונה. גרסה זו, מעבר להיותה גרסה כבושה, לא עולה בקנה אחד עם חומר הראיות. נבאר.

"בהודעת חשוד" שנגבתה מהמערער זמן קצר לאחר שנתפס, הודע לו כי הוא חשוד בציד לא חוקי וכי בחיפוש שנערך ברכב בו נתפס נמצאו רשתות לציד וכד', המערער לא טען בתגובה כי לא היה מודע להימצאותם ברכב, אלא הסביר הימצאותם בכך שהצטרף לחבריו בנסיעה לכפר עוג'ה "לתפוס כמה דגים". בנוסף, משנשאל המערער למה משמשות הרשתות שנמצאו, לא ציין כי זו הפעם הראשונה בה הוא רואה את הרשתות, אלא השיב כי יכולות הן לשמש אף לתפיסת ציפורים. מכאן עולה כי בעת שהמערער וחבריו נתפסו, הוא היה מודע להימצאותם ברכב של אמצעים אלה, היכולים לשמש לציד ציפורים.

11.             11.             עוד טוען המערער כי כלל לא הוכח שכסוף מקור הודי הינה חיית בר מוגנת, ולפיכך לא ניתן היה להרשיעו בעבירות הציד. אף טענה זו אין בידינו לקבל.

החוק להגנת חיית הבר מגדיר חיית בר: "יונק, עוף ... שמקורו בשטח המדינה או מחוצה לו, שאין טבעו לחיות במחיצתו של האדם". החוק מוסיף ומגדיר חיית בר מוגנת בזו הלשון: "חיית בר שאינה ציד, מזיק או חיית בר מטופחת". בעדותו בבית משפט קמא, ציין אסף קפלן, פקח רשות שמורות הטבע (להלן - הפקח), כי ציפורים אלו מתרבות בטבע, וחיות בארץ בטבע, ומשכך נחשבות הן למין מוגן. די בעדות זו כדי לקבוע כי עוף זה הינו חיית בר כהגדרתה בחוק. באשר לשאלה האם כסוף המקור ההודי נחשב לחיית בר מוגנת, ציין הפקח בעדותו כי "רשימת חיות הבר המוגנות כוללת את כל מיני העופות כולל רשימה מצומצמת של עופות מותרים לציד ומכיוון שהם לא מוכרזות כמזיקים הן מחייבות היתר" (עמודים 21-22 לפרוטוקול). בנוסף, מהתקנות להגנת חיית הבר, התשל"ו-1976, עולה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי כסוף המקור אינו "ציד" או "מזיק". על כן, ומשלא הכריז שר החקלאות מהי "חיית בר מטופחת", הרי שכסוף המקור אינו נחשב כחיה שכזו, כפי שגם קבע בית משפט קמא. העולה מהאמור כי כסוף המקור הוא אכן חיית בר מוגנת. למותר לציין, כי המערער לא העלה כל טענה, לפיה זיהויו של הפקח היה שגוי ולא טען כי דבריו אינם נכונים. 

12.             12.              כללם של דברים אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין.