לפנינו ערעור האישה – המערערת על פסיקת בית הדין האזורי שניתנה ביום י"ז בטבת תשע"ח (4.1.18).
הפסיקה ניתנה ביחס לשתי תביעות הדדיות שהגישו בני הזוג אל פתחו של בית הדין האזורי. ראשונה הגישה האישה תביעה לשלום בית וקביעת צו למדור ייחודי. לאחר מכן, מנגד, הגיש הבעל תביעת גירושין שבה דרש לחייב את האישה בגירושין.
בסוף פסק הדין הארוך, שהיו בו דעת רוב ודעת מיעוט, סיכם בית הדין האזורי כדלהלן:
מסקנת הדברים, לדעת הרוב, בית הדין מקבל את תביעת הבעל ומחייב את האישה להתגרש.
לדעת המיעוט, יש לדחות את תביעת הגירושין של הבעל ולהותיר על כנו את הצו למדור ייחודי שניתן לטובת האישה. מוטב לצדדים לנהל ביניהם משא ומתן ולהתגרש בהסכמה.
לאור האמור נפסק כדעת הרוב, כדלהלן:
א. תביעת הבעל לגירושין מתקבלת ותביעת שלום הבית של האישה נדחית ובית הדין מחייב את האישה להתגרש.
ב. המזכירות תקבע מועד לסידור גט.
ג. הצו למדור ייחודי שניתן לטובת האישה בתיק 1067959/3 ביום ו' אדר ב' ע"ו (16.3.16) מבוטל בזאת.
פסק הדין שניתן בדעת רוב מקבל למעשה את תביעת הגירושין שהגיש הבעל ודוחה את תביעת שלום הבית שהגישה האישה. כנגזר מכך, בוטל הצו למדור ייחודי שנתן בית הדין האזורי לטובת האישה.
תביעת שלום בית שהגישה האישה הייתה הראשונה בסדר הגשת התביעות ורק כחודש לאחר מכן הגיש הבעל את תביעת הגירושין. תביעת האישה לשלום בית מושתתת על קשריו של הבעל עם תאילנדית – על מגוריו איתה, רצונו להינשא לה ופעולתו במשרד הפנים באמצעות תצהיר שהגיש שהתאילנדית תקבל אישור שהייה בארץ. האישה טענה אף שהיא חוששת כי הבעל ירוקן את הנכסים ולפיכך בתביעה לשלום בית ולכך שהבעל יחזור אליה לחיות איתה, דרשה צו למדור ייחודי על הדירה בה היא גרה. בית הדין האזורי נענה לבקשתה וניתן לה צו למדור ייחודי.
תביעת הגירושין של הבעל, הן בכתב התביעה שהגיש הבעל לבית הדין (סעיף 7 – מהמרת; סעיפים 6, 10 ו־11 – מניעת יחסי אישות) והן בהופעתו בדיונים בבית הדין האזורי, בנויה על שתי עילות לגירושין שהעלו הבעל ובא כוחו.
- האישה מהמרת כפייתית במשחק קלפים על כספים רבים;
- האישה מנעה יחסי אישות מהבעל במשך שש שנים (מורדת).
בעקבות טיעונים אלו, ועל בסיסם, השתיתה דעת הרוב בבית הדין את הטלת חיוב האישה לקבל גט מבעלה.
טענות המערערת ותגובות המשיב
טענתה העיקרית של המערערת היא כי עילות אלו מעולם לא הוכחו בבית הדין:
לא הוכחה טענת ההימורים – למרות האפשרות שניתנה לבעל להוכיח טענתו זו, הודיע בא כוחו כי הוא מוותר על הבאת הוכחות; גם ביחס לטענה השנייה של מניעת יחסי אישות מהבעל טענה המערערת כי דבר לא הוכח, ואדרבה האישה רצתה ורוצה שלום בית, והבעל הוא שמרצונו עזב את חדר השינה ולאחר מכן את הבית ועשה זאת לטובת חייו עם התאילנדית. האישה קראה לו בעבר וגם עתה לחזור הביתה.
כמו כן, הסבירה האישה את הימנעותה מיחסי אישות בעת האחרונה משום היותו של הבעל עם התאילנדית גרם לה לדלקת ודרשה ממנו לעשות בדיקה, והוא סירב. עוד טענה כי יחסים לא מלאים התקיימו גם בתקופה זו. כאמור, הטענה העיקרית היא כי טענות הבעל לא הוכחו מעולם ואם כן אין בסיס להטלת 'חיוב גט' על האישה. לדברי המערערת כל תביעת הגירושין שהגיש הבעל הינה אך ורק לצורך מילוי רצונו לחיות עם התאילנדית ולא מכל סיבה אחרת. משכך, אין עילה לחייב את האישה בגירושין.
בא כוח המשיב בתגובתו הצביע על שחשבונות הבנק של הצדדים הופרדו, ולדבריו זו ראיה שהאישה בהימוריה בקלפים גרמה הפסדים ולכן החליטו הצדדים להפריד את חשבונות הבנק. האישה בגרסתה טענה כי חשבונות הבנק הופרדו משום שהבעל צבר חובות בעסקיו ולא רצו שהאישה תסבול מכך ולכן הופרדו החשבונות.
ביחס לטענת האישה כי ההימנעות מיחסים הייתה משום שקיבלה מחלות עקב יחסי הבעל עם התאילנדית, טען בא כוח הבעל כי האישה נתבקשה להביא אישורים על כך אך לא הביאה שום אישור מהרופא.
גם ביחס לתקופה שנטען כי לא קוימו יחסים נפלה מחלוקת: בעוד לדברי הבעל המדובר על תקופה של שש שנים הרי לדברי האישה המדובר בתקופה של שנתיים, מאז קשרי הבעל עם התאילנדית, וגם בהם התקיימו יחסים לא מלאים.
ביחס לעזיבתו של הבעל את החדר ואת הדירה טען בא כוח המשיב כי הדבר בא כתוצאה מאי־רצונה של האישה לקיים יחסים.
דיון והכרעה
בהקדמת דברים ייאמר: כדי שבית הדין יוכל להטיל חיוב גט על מי מהצדדים, יש צורך כי העובדות שיונחו בבסיס העילה לחיוב הגט תהיינה מוכחות בהוכחה ברורה. אין די בהעלאת ספק או שאלות על צד זה או אחר – אלה אין בכוחן להוות הוכחה, יש צורך בהוכחה של עדים או מסמכים ברורים על העובדה הנטענת שעליה אנו רוצים לבנות את הבסיס להטלת החיוב. מסגרת הנישואין שבה נמצאים שני הצדדים היא עובדה קיימת. כדי לשבור מסגרת זו יש צורך בעילה המנויה בהלכה, עילה המושתתת על בירור העובדה בשטח.
אין בית הדין הגדול עוסק בבירור העובדות כפי שהציב אותן בית הדין האזורי. אך ככל שטען מי מהצדדים כי העובדות הונחו מבלי שעברו את הליך ההוכחה, בוודאי סמכותו וחובתו של בית הדין הגדול לעמוד על ביצוע תנאי סף זה של הוכחת העובדות. וככל שיתברר שאלו לא הוכחו בהליך הוכחות הנדרש על פי ההלכה, אזי אין בפנינו את העילה לפרק את מסגרת הנישואין ולהטיל חיוב גט על מי מהצדדים. מעתה מה שנותר לבית הדין הגדול בתיק זה הוא לבדוק אם אכן כל העובדות שעל בסיסן קבע בית הדין את חיוב הגט על המערערת, עברו את מבחן ההוכחות.
לצורך כך עיינו בכל הפרוטוקולים של ישיבות בית הדין האזורי וכן היה בפנינו פרוטוקול הישיבה שקיים בית הדין הגדול בערעור. עוד היו בפנינו כתב הערעור וכתב התשובה, כתב התביעה שהוגש בפני בית הדין האזורי וסיכומי באי כוח הצדדים שהוגשו לבית הדין האזורי.
העיון בכל החומר הנ"ל אכן מאושש את טענת המערערת כי הטענות שהעלה המשיב כנגדה לא עברו את מסלול ההוכחה הנדרש על פי אמות מידה הקבועות בהלכה.
חזרנו על כל החומר ולא עלה בידינו למצוא כי הובאו הוכחות ראויות על ידי בא כוח הבעל – המשיב לטענות העובדתיות שהעלה כנגד האישה.
התמונה שעולה מכל החומר, לרבות מהחלטת בית הדין האזורי נשואת הערעור, היא שבפני בית הדין עומדות שתי גרסאות שונות ביחס לעובדות שהיו או לא היו. גרסה של הבעל מול גרסה של האישה. במצב זה נטל ההוכחה מוטל במלואו על התובע הבא לשנות מן המצב הקיים ודורש להטיל חיוב על הצד שכנגד.
כפי האמור הצדדים עצמם חלוקים בדבר העובדות: הם חלוקים בשאלה אם האישה מהמרת; הם חלוקים בשאלה אם האישה מנעה יחסים מן הבעל ויתירה מכך – אם התקיימו יחסים אם לאו; גם על התקופה הנטענת כביכול על חוסר ביחסים – אם היא בת שש שנים או רק כשתי שנים שגם בהן לדברי האישה התקיימו יחסים לא מלאים.
האם הובאו הוכחות בפני בית הדין לאימות הטענות העובדתיות? התשובה העולה מתוך הפרוטוקולים היא שלילית.
נעלה דברים מתוך החומר שבתיק שמהם נלמד על נכונות או אי־נכונות טענות הבעל כפי שנטענו.
עזיבת הבעל את חדר השינה
כבר בכתב התביעה שהגיש הבעל בתביעת הגירושין בבית הדין האזורי, כתב בא כוח הבעל בסעיף 10: "הפרידו בעלי הדין את חדריהם." לשון זו מלמדת כי הצדדים ביצעו את ההפרדה בעצה אחת ואין מדובר פה באישה שהוציאה את הבעל כמו שנטען מאוחר יותר.
יתרה מכך, מדברי הבעל עצמו בעת הדיון בבית הדין האזורי עולה במפורש כי הייתה זו החלטה של הבעל עצמו לעזוב את חדר השינה כאשר גם סיבת העזיבה איננה קשורה כלל לקיום או אי קיום יחסים. וכך אמר הבעל בעת הדיון שהתקיים ביום כ"ז בסיוון תשע"ו (3.7.2016) (שורות 17–20 לפרוטוקול):
הבעל: אנחנו בחדרים נפרדים כשנה בערך, אני עזבתי את חדר השינה – בשעה 2 בלילה [...] את הטלוויזיה היא משאירה דלוקה ואני צריך לקום בבוקר מוקדם וגם היא הייתה מקבלת הודעות אס־אם־אס בשעות לא שעות, וזה הסיבה היחידה שעזבתי את חדר השינה ותו לא, אז לכן עברתי לישון בסלון, אני ביקשתי לא פעם מהאישה לכבות את הטלוויזיה, אבל זה המשיך וההודעות המשיכו.
הווה אומר שבפנינו הודאת בעל דין עצמו כי אין כל סיבה אחרת לעזיבתו את חדר השינה מלבד זה שרעש הטלוויזיה מפריע לו. לא נזכר כלל עניין אי־קיום יחסים. אדרבה, מצב זה שנוצר על ידי עזיבת הבעל הוא בפני עצמו יכול להוות גורם לאי־קיום יחסים שהרי ברור שאם ישנים בשני חדרים אי אפשר לקיים יחסים. על פי זה עניין עזיבת הבעל את החדר כלל לא נתון במחלוקת. הייתה זו החלטה של הבעל ולא 'הוצאה' שלו על ידי האישה. רק בשלבים מאוחרים יותר ניסו הבעל ובא כוחו לטעון שעזיבתו הייתה על רקע אי־קיום היחסים. כן גם ביחס לעזיבתו את הבית, האישה טענה (שורה 3 בפרוטוקול הנ"ל) כי 'הבעל עזב משום שיש לו תאילנדית שהוא חי איתה'. אין אנו אמורים לקבל את עמדת האישה בדווקא אך גם לא את עמדת הבעל. לצורך כך יש צורך בהוכחות ואלו לא הובאו.
מכאן עולה השאלה היאך כותב בית הדין (בדעת הרוב) כבסיס להחלטה לחיוב האישה בגט שהאישה היא שהוציאה את הבעל מן הבית וכך הפכה להיות 'מורדת' מתשמיש (עמ' 6 לפסק הדין נשוא הערעור), והרי דבר זה לא הוכח מעולם, כאשר האישה עומדת וטוענת כי הבעל הוא שעזב את הבית משום שבחוץ חיכתה לו התאילנדית איתה הוא רוצה לחיות. שתי גרסאות ללא הכרעה.
הטענה של אי־קיום יחסים
בית הדין האזורי כותב כדבר ברור כי האישה מנעה יחסים אישות מן הבעל. האם דבר זה הוכח? הרי בפנינו שתי גרסאות. גרסת הבעל כי האישה מנעה קיום יחסים במשך שש שנים, ומנגד גרסת האישה – ראשית, כי לא מדובר בתקופה של שש שנים; שנית, מה שהאישה מודה הוא כי לא רצתה קיום יחסים מלאים מאז תחילת התקופה שבה הבעל מקיים יחסים עם התאילנדית, האישה טוענת כי גם בתקופה זו התקיימו יחסים לא מלאים. וביותר, האישה אמרה כי היא אמרה לבעל ללכת להיבדק וככל שהבדיקה תוכיח כי אין הוא נושא מחלות מאז שחי עם התאילנדית, היא תהיה מוכנה לקיים איתו יחסים. אומנם בית הדין ביקש מהאישה שתביא ראיה מרופא שנדבקה במחלה והיא לא הביאה, אך מאידך גיסא עלינו לזכור כי מי שגרם לכל עניין זה הוא הבעל שחי עם התאילנדית, ויש הרבה מן הצדק בזה שהאישה אינה רוצה לקיים עמו יחסים טרם שיוכיח שלא נדבק במחלה כתוצאה ממעשיו הוא. בנוסף טענה האישה כי בפועל היא קיימה עם הבעל יחסים לאחרונה (שורה 133 מפרוטוקול הדיון של י"ז בסיוון תשע"ז – 11.6.17). שוב שתי גרסאות בפנינו ללא הוכחה.
למעשה כל עניין הקיום או אי־הקיום של יחסים בין בני הזוג לוט בערפל.
לפנינו גרסאות שונות שאף לא אחת מהן הוכחה לכאן או לכאן, אף בלא להזכיר כי גרסת הבעל כי לא קוימו יחסים כבר במשך למעלה משש שנים, מעלה אוטומטית את השאלה: אם כך, איפה היה הבעל כל הזמן? מדוע תבע את הגירושין על בסיס אי־קיום יחסים רק לאחר זמן כה רב?
אך למעלה מכך: התבססות הטלת החיוב וגם עצם העלאת טענת אי־קיום יחסים מצד הבעל נפרכות מדברי הבעל עצמו, וכך נבין מדוע לא תבע על בסיס זה כבר לפני כמה שנים.
בדיון הראשון שהתקיים ביום כ"ז בסיוון תשע"ו (3.7.16) בבית הדין האזורי אמר הבעל כנראה את האמת שלו – מה הביא אותו לתבוע גירושין מאשתו – אם אי־קיום יחסים או שמא אין דבר זה מפריע לו (או שאינו קיים בכלל) אלא העובדה, לדבריו, שהיא מהמרת. וכה נאמר בפרוטוקול (שורות 52–54):
בית הדין: אם היא לא תשחק קלפים אתה היית מוכן לשלום בית?
הבעל: כן, אפילו בלי לחיות חיי אישות עד סוף ימיי, אפילו שהייתי רוצה. אבל שתישאר בבית ולא תשחק קלפים, כל מה שאני רוצה להתגרש זה בעיקר בגלל שהיא מהמרת.
כלומר אלו דברי הבעל עצמו בפגישתו הראשונה אל מול בית הדין – בשלב זה שבו בית הדין, על פי כללי הדיון ההלכתיים, שומע קודם לכל דבר את הצדדים עצמם ולא את באי כוחם, זה הוא הזמן שבו יכול בית הדין להבחין מתוך דברי התובע והנתבע מה עומד מאחורי הגשת התביעה – וזה מה שיצא מהם, שהתביעה המוגשת על כך שהאישה מהמרת. לא תהמר האישה – אזי הבעל מוכן כבר עתה לשלום בית! והכול על פי דבריו הוא.
לפיכך, עולה התמיהה, הא כיצד ניתן לבסס חיוב בגט על עילה שהבעל – התובע עצמו מצהיר כי לא בשלה הסער הזה?
לסיכום
טענת אי־קיום היחסים לא הוכחה עובדתית כלל בראיות, וכן לא שימשה כבסיס לתביעת הגירושין מצד הבעל על פי דבריו הוא. במצב זה אין עילה זו יכולה לשמש לחיוב גירושין.
נושא ההימורים – הטענה כי האישה מהמרת
גם טענה זו לא עמדה בשום מבחן הוכחה. יתרה מכך, הבעל ובא כוחו שטענו בביטחון לכל אורך הדרך כי האישה מהמרת, 'ויתרו' על הבאת עדים והוכחות למרות האפשרות שניתנה להם, וכנראה טעמם עימם. מכל מקום הנושא לא הוכח כלל וממילא אין לבנות עליו הטלת חיוב גירושין כאשר בפנינו שתי גרסאות לגבי החלק העובדתי וכאמור חובת ההוכחה על הבעל.
שלא לומר שעצם התביעה לגירושין והטענה שהאישה מהמרת וכי דבר זה מפריע לבעל תמוהה עד מאוד. הבעל הצהיר כי גילה את העניין – שאשתו מהמרת – כבר שנה לאחר הנישואין! מדוע אפוא 'נזכר' הבעל לתבוע רק לאחר שלושים שנה, לדבריו, שהיא מהמרת?! את חשבונות הבנק, לגרסת הבעל עצמו, הוא הפריד מיד כשנודע לו שאשתו מהמרת. כך אין אשתו מזיקה אותו כלל גם לשיטתו שהיא מהמרת. המעניין הוא שהבעל עצמו בכתב התביעה התייחס מעצמו לשאלה מדוע לא הגיש תביעת גירושין מיד, שנה אחר הנישואין, עת גילה לדבריו את התופעה –שהאישה מהמרת. וכה נכתב בכתב התביעה בסעיף 7.4: "על אף הקרע שנפער זמן קצר לאחר עריכת הנישואין החליט התובע לשמור על התא המשפחתי בשל הולדת בנו הבכור." נציין רק כי מאז עברו שנים רבות והבן כיום בן שלושים וארבע והיה די זמן מאז שגם בגר הבן כדי להגיש את תביעת הגירושין. אך בעיקר, הבעל תולה זאת 'בהולדת בנו הבכור' אך משום מה הוא 'שוכח' כי הוא הביא עוד ילדים עם אישה זו לאחר מכן, והדבר מדבר בעד עצמו.
כאמור, בעניין ההימורים – כנגד גרסת הבעל עומדת גרסת האישה כי היא אינה מהמרת כדברי הבעל אלא משחקת עם חברותיה ובסכומים קטנים בלבד. איזו מן הגרסאות היא הנכונה לא נדע כיוון שדבר לא הוכח מעולם, ובמצב זה הרי כפי שכתבנו חובת ההוכחה על הבעל, וזה לא הביא כל הוכחה. כך גם על טענה זו אי אפשר לבנות את הטלת החיוב לגירושין על האישה.
טענת ההימורים לא הוכחה כלל עובדתית והשיהוי הרב של למעלה משלושים שנה בהגשת התביעה – גם לו יש משקל רב. כך או כך, די בכך שעניין זה לא הוכח עובדתית, ובאין הוכחה לא אין על בסיס זה.
נימוק נוסף של בית הדין האזורי – אין האישה רוצה בבעלה בכנות – האומנם?
בית הדין בנה צלע שלישית להטלת החיוב על שתביעת שלום הבית של האישה אינה כנה. זאת – על סמך זה שלא הופיעה בפני יחידת הסיוע. והוסיף כי התנאים שמציבה האישה לחזרת הבעל לבית מראים שאינה רוצה שלום בית. מכאן קצרה הייתה דרכו של בית הדין לחייב את האישה על בסיס הלכת רבנו ירוחם.
גם בנקודה זו התמונה אינה מלאה. האישה טוענת כי היא מוכנה שהבעל יחזור הביתה ורק דורשת שהבעל ייבדק. זאת, משום שברור כיום כי הבעל חי עם תאילנדית – גם הבעל לא הכחיש זאת בפה מלא. זוהי טענה שיש בה היגיון רב שהרי מי שהביא את המצב לכך שתידרש ממנו בדיקה הוא הבעל עצמו שחי עם התאילנדית. האם כשאישה דורשת מבעל שבגד בה וחי עם אישה אחרת שייבדק טרם שהיא תחזור לחיות איתו לרבות קיום יחסים, לזה ייקרא שהאישה אינה רוצה בבעל?
גם עניין זה לא הוכח מעולם, מה עוד שכאמור יש טעם בדרישה פעוטה זו של האישה מהבעל לאחר שהוא שבגד בה וחי עם אישה אחרת. ועדיין, עד היום הזה, האישה עומדת על כך – על רצונה בשלום בית ומצהירה כי היא תחיה עם הבעל לרבות קיום יחסים לאחר שייבדק. על כן לא נראה כי יש מקום להלכת רבנו ירוחם במקרה כזה שהבעל הביא על עצמו תוך מעשה בגידה את דרישת האישה. אין לראות בכך אי רצון של האישה את הבעל, כאשר בפנינו היא עומדת ומצהירה ההפך מכך ונציין כי עמדה זו של האישה נשמעה מפיה כמה פעמים לאורך הדיונים.
נזכיר כי מי שנמצא שקרן בפני בית הדין הוא הבעל עצמו – בכל פרשת התאילנדית: בדיון מיום כ"ז בסיוון תשע"ו (3.7.16) הכחיש הבעל מכול וכול כי יש לו קשר בכל עם תאילנדית (ראה שורה 22 לפרוטוקול). בדיון מיום י"ז בסיוון תשע"ז (11.6.17) הכחיש תחילה כי הוא בכלל יודע איפה גרה התאילנדית. לאחר מכן נשבר והודה כי הוא יודע גם יודע היכן היא גרה וכי הוא עצמו הצהיר בפני משרד הפנים כי הם חיים יחד כבעל ואישה, כשהוא עונה לשאלת בית הדין אם הוא גר איתה, עונה הבעל שהיא תגור איתו בהמשך, לאחר זאת אמר הבעל לבית הדין "אני מקווה לגמור פרק א' ולהתחיל פרק ב'" כלומר עסקינן במי שנמצא בשקר הקרוי 'שחור לבן'.
לעובדה שהבעל הצהיר בפני בית הדין כי רצונו לחיות עם התאילנדית משקל רב והיא מהווה יסוד לחשיבה כי תביעת הגירושין שהגיש בנויה על בסיס זה ולא על טענת ההימורים או כל טענה אחרת.
מסקנה
סוף דבר, אנו מקבלים את הערעור ומסכימים לדעת המיעוט שנכתבה בהרחבה וכללה בתוכה גם חלק מהנקודות שהזכרנו בהחלטה זו. אנו קובעים כי בהיעדר כל הוכחה אי אפשר לחייב את האישה בקבלת גט. התשתית העובדתית לא עמדה במבחן הראיות הנדרשות על פי ההלכה לצורך הטלת חיוב גט, ומשכך, בהיעדר תשתית עובדתית אין מקום להטלת חיוב בגט.
מוחלט
א. ערעור האישה מתקבל.
ב. אנו מאמצים את דעת המיעוט ולפיכך מבוטלת החלטת בית הדין האזורי מיום י"ז בטבת תשע"ח (4.1.18) שהטילה חיוב גט על האישה. כאמור, אין מקום להטלת חיוב גט על האישה.
ג. כמו כן, יש לחדש את הצו למדור ייחודי (ספציפי) לטובת האישה, כדעת המיעוט.
ד. התיק ייסגר. אין צו להוצאות.
ה. ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
הרב אליהו הישריק
מצטרפים.
הרב מיכאל עמוס הרב אברהם שינדלר
נפסק כאמור.
ניתן ביום כ' באב התשע"ח (1.8.2018).
הרב אליהו הישריק הרב מיכאל עמוס הרב אברהם שינדלר
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה