השופטת א' פרוקצ'יה:
1. המערער, קטין, הודה בביצוע עבירות של חבלה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין בניגוד לסעיפים 333+ 335(א)(1) ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
בית משפט המחוזי לנוער בבאר שבע (כב' השופטת צילה צפת) דן את המערער ל-12 חודשי מאסר בפועל, וכן לעונש מאסר על תנאי, צו פיקוח מבחן, ופיצוי המתלונן.
2. זמן קצר לאחר מתן גזר הדין, פנתה המדינה לבית המשפט קמא בבקשה לתקן טעות בפסק הדין, באומרה כי בית המשפט נמנע בטעות מלציין כי הרשיע את הנאשם, ומאחר, שנראה, כי מדובר בהשמטה מקרית, ראוי לתקן את הטעות, ולציין במפורש בגזר הדין כי הנאשם הורשע בדין על סמך הודאתו.
בית המשפט בהחלטה מיום 15.1.07 קיבל את בקשת המדינה וקבע כי, אכן, חלה השמטה מקרית בגזר הדין, בכך שלא צויין בו כי הנאשם הורשע בדין. לצורך הבהרת המיקריות שבהשמטה, היפנה בית המשפט לאיזכור העמדות השונות של בעלי הדין ושירות המבחן לשאלת ההרשעה בגוף גזר הדין. עוד צויין בהחלטה, כי מתוכנו של גזר הדין גופו ברור הוא כי בית המשפט התייחס למערער כאילו הורשע בדין, שאחרת לא היה נגזר עליו עונש מאסר בפועל, שאינו הולם מקרה של ענישה בלא הרשעה. לאור זאת, גזר הדין תוקן באופן שהוספה בו הפיסקה הבאה: "אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן (חבלה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין) וגוזרת עליו את העונש כדלקמן...."
3. לערעור שתי פנים: ראשית, הוא משיג על החלטת ההרשעה של המערער; הטענה היא, כי החלטתה המרשיעה של השופטת צפת המתקנת את גזר הדין, אינה בבחינת תיקון טעות מיקרית, אלא החלטת הרשעה לאחר מעשה, ולכן לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 81 לחוק בתי המשפט כדי להכשיר את הדבר. התוצאה צריכה להיות, אפוא, כי המערער, בהיותו קטין, לא הורשע בדין, ובהתאם לכך יש לגזור את דינו, כראוי למצב שבו נקבע כי נאשם ביצע את מעשי העבירה, אך לא הורשע בדין.
כן טוען המערער לגופו של העונש, ומשיג על חומרתו.
4. המערער הורשע במעשים הבאים, על רקע העובדות שיתוארו להלן: ביום 20.10.05 פרץ ויכוח בין המערער, קטין יליד 1990, לבין המתלונן, אף הוא יליד אותה שנה. במהלך הויכוח, דחף המערער את המתלונן, ואילו האחרון חנק אותו, ואחרים שהיו במקום נאלצו להפריד בין השניים. בסמוך לאחר מכן, המערער הלך לביתו, נטל סכין, וחזר עימה למקום הימצאו של המתלונן. הוא ניגש לעברו, כשהסכין שלופה ומונפת למעלה. המתלונן אחז באבן שהיתה במקום, ואמר למערער כי הארוע הקודם היה בצחוק. כאשר ראה כי המערער אינו נרגע, הניח את האבן מידו, ותפס את המערער בידו הפנויה. אותה עת, המערער, בידו השניה שאחזה בסכין, דקר את המתלונן בגבו, ולאחר מכן דקר אותו שוב בבית החזה הימני ובבית החזה השמאלי. לאחר מעשה, ברח המערער מהמקום. כתוצאה ממעשי המערער, נגרמו למתלונן פגיעות חמורות באברים פנימיים בגופו. חייו נמצאו בסכנה, והוא אושפז ונותח בהיותו במצב קשה. על פי קביעות גזר הדין, נזקי הארוע האלים ממשיכים ללוות את המתלונן עד היום, ואינם מסתכמים בנזקים גופניים בלבד. הם השפיעו באופן קשה על מצבו הנפשי, על התקדמותו בלמודים, ועל אורח חייו הכללי.
5. בגדר הענישה, בית המשפט קמא שקל בזהירות את השיקולים לחומרה ולקולא בעניינו של המערער. מחד, הוא הדגיש את הצורך לנקוט גישה טיפולית כלפי נאשמים קטינים, במיוחד כאשר מדובר בקטין שאין לו עבר פלילי. מנגד, הודגש הצורך לשקול את האינטרס הציבורי במיגור תופעת הסכינאות, והצורך להטיל עונשים מרתיעים. משקל מיוחד יוחס לעובדה כי מעשי העבירה הקשורים בשימוש בסכין לא בוצעו מתוך להט יצרים, אלא לאחר שהמערער, במהלך מחושב ויזום, פנה לביתו להביא סכין כדי לממש את כוונתו לתקוף ולדקור את המתלונן. לקולא, התחשב בית המשפט בעובדה כי המערער הודה בביצוע העבירה, ושיתף פעולה עם רשויות החקירה. כן צויין דבר שיתוף הפעולה שהראה עם שירות המבחן. באיזון כולל, ראה בית המשפט להטיל על המערער עונש מאסר בפועל למשך שנה, וכן מרכיבי עונש נוספים כמפורט לעיל.
6. בערעורו, קובל ב"כ המערער, כאמור, על עצם הרשעתו של המערער במסגרת ההחלטה בדבר תיקון הטעות בפסק הדין, וכן על חומרת העונש. המדינה טוענת כי ההחלטה בדבר תיקון הטעות בפסק הדין ניתנה כדין במסגרת סעיף 81 לחוק בתי המשפט, ולענין העונש, עמדתה היא כי מדובר בענישה מאוזנת, אשר התייחסה למכלול השיקולים לחומרה ולקולא, כנדרש.
7. נתנו דעתנו לטעמי הערעור, ודעתנו היא כי דין הערעור להידחות.
8. לענין ההרשעה, נראה לנו כי, אכן, רק השמטה מיקרית הביאה לכך שנעדרה מגזר הדין קביעה מפורשת של בית המשפט כי הוא מרשיע את הנאשם, אף כי כוונתו לעשות זאת ברורה מהקשר הדברים, ומתוכנו של גזר הדין, גופו. בית המשפט דן בהרחבה רבה בחומרתם של מעשי המערער, ובנזקים הקשים שנגרמו בעטיים למתלונן. הוא גוזר עליו בסופו של יום, עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיקוח מבחן, ופיצוי המתלונן. ניכר כבר על פני הדברים, כי אין מדובר בענישה שיקומית, שהיא אופיינית למקרים של גזירת עונש בלא הרשעה. הטלת מאסר בפועל אינה מתיישבת כלל עם ענישה ללא הרשעה, וברור כי ערכאה הגוזרת מאסר בפועל על נאשם מניחה, כמובן מאליו, כי הנאשם הורשע בדינו.
יתר על כן, בית המשפט קמא מפרט בגזר הדין את עמדות בעלי הדין ושירות המבחן בסוגיית הרשעת המערער, בהיותו קטין. משמעות הדבר היא, כי שאלת ההרשעה נדונה לגופה, ובית המשפט בטעות מיקרית לא ציין בגזר הדין את החלטתו להרשיע את הנאשם.
ומעבר לכל אלה, השופטת קמא בהחלטתה קובעת במפורש כי "יש לקבל את הבקשה שכן הרשעת הנאשם הושמטה מיקרית מגזר הדין". כאשר ערכאת שיפוט מודיעה בהחלטה כי חלה השמטה מיקרית בפסק דין שיצא מתחת ידה, יש להעניק להודעה זו את מלוא עוצמת השכנוע, האמינות, והתקינות. כאשר בית המשפט מודיע כי קיבל החלטה בעיתה, אך מסיבה טכנית הושמט מהכתובים הביטוי הכתוב לכך, יש להעמיד את הדברים בחזקת האמת, ולהימנע מהנחות אחרות. בענייננו, מקבלים דברי בית המשפט ביחס להשמטה המקרית גם חיזוקים שונים ממקורות אחרים; המדובר בהחלטת הרשעה שנתקבלה בעיתה, ולא בהחלטת הרשעה שניתנה לאחר מעשה, ותוך נסיון להקדים את זמנה, כפי שמנסה ב"כ המערער לטעון. אך בשל השמטה טכנית מיקרית לא שולבה החלטת ההרשעה של המערער בגוף גזר הדין.
על פי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט
"מצא בית המשפט כי נפלה טעות בפסק דין.... רשאי הוא... לתקנם בהחלטה מנומקת... "טעות" - .... השמטה מיקרית...."
המקרה שלפנינו נכנס לגידרה של הוראת סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, ולפיכך התיקון שנעשה בפסק הדין בידי בית משפט קמא, כדין נעשה.
9. לגופה של ההרשעה, דעתנו היא כי בדין החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בעבירות הקשות בהן הודה. מדובר בעבירות אלימות חמורות ביותר, אשר בוצעו תוך שימוש בנשק קר, ואשר נעברו לאחר תכנון קר ויזום שארע בעקבות עימות קודם בין המערער למתלונן. מעשי העבירות בידי המערער הביאו לפגיעה גופנית חמורה ביותר של המתלונן, שתוצאותיה מלוות אותו עד היום. השלכות פגיעה קשה זו משפיעות על איכות חייו ועל תיפקודו של המתלונן עד היום. המערער היה, אמנם, קטין בעת שביצע עבירות חמורות אלה, ולגורם קטינותו יש בודאי משקל רב בכגון דא. עם זאת, בשיקלול הראוי שבין חומרתם הקשה של המעשים ועוצמת הנזק שנגרם בעטיים, לבין מימד הקטינות והיבט השיקום, הרלבנטיים למערער, גובר במקרה זה השיקול הציבורי, והצורך להוקיע במסר עונשי ברור וחד משמעי את תופעת השימוש בסכין ובנשק קר וחם אחר על ידי בני נוער לשם פגיעה זה בזה. מדיניות הענישה בעבירות אלימות קשות של בני נוער, צריכה להיות ברורה ובהירה, והידיעה הכללית כי קטין המשתמש בסכין כדי לפגוע בחברו יורשע בדין היא חלק ממהלך הטיפול השיפוטי בתופעה הקשה שיש הכרח לבערה. דרך כלל, אכן מתחייבת הרשעה בדין גם של קטינים מקום שמדובר בעבירות בריונות בני נוער, המתבצעות תוך שימוש בנשק קר ומסבות פגיעות גופניות חמורות בקרבן שתוצאותיהן מלוות אותו תקופה ארוכה. רק טעמים מיוחדים ונסיבות חריגות יצדיקו סטייה ממדיניות שיפוטית זו, המבקשת לתת ביטוי ברור לתכלית אכיפת החוק גם כאשר מדובר בקטינים, שטרם יצאו לחיים עצמאיים.
10. אשר לעונש גופו, בנסיבות החמורות של העבירות שבוצעו, לא מצאנו כי בית המשפט חרג ממדיניות הענישה הראויה, בגוזרו על המערער שנת מאסר בפועל, ועונש מאסר על תנאי, צו מבחן ופיצוי למתלונן. בית המשפט נתן משקל ראוי להיבטים שונים לקולא - גיל, עבר נורמטיבי, חרטה, ושיתוף פעולה עם גורמי החקירה ושירות המבחן. כנגד זה, ניצבת חומרתם המפליגה של מעשי העבירה, המחייבים ענישה ממשית, שיהא בה יסוד מרתיע הן של המערער והן של בני נוער בכלל; זאת, למען יובהר ויודגש כי לא תהא סובלנות והשלמה עם אלימות בקרב הנוער, ותופעות הבריונות ושימוש בסכין ובנשק אחר על ידי בני נוער יגררו ענישה קשה ממשית, ובכלל זה של קטינים שטרם הגיעו לגיל בגרות.