אין לחייב "משרדים בתעשייה" בתעריף מעל התעריף המרבי שנקבע בדיני הארנונה

כללי

1. עתירה זו עניינה בסעיף 3.4.3.1 לצו הארנונה של עיריית פתח תקווה, ובשאלה האם ניתן לחייב "משרדים בתעשייה" בתעריף העולה על התעריף המרבי שנקבע בדיני הארנונה לסיווג "תעשייה".

    

   העובדות

2. העותרת היא חברה בע"מ, העוסקת במתן פתרונות תוכנה לניהול הייצור, בקרת המבנים ובקרה אוטומטית של מתקני קירור תעשייתיים ושל מערכות מיזוג אוויר. העותרת מחזיקה בנכס ברח' יגיע כפיים 23 בפתח-תקווה (להלן: "הנכס"). בעקבות סקר מדידות ובדיקת שימושים שביצעה המשיבה במהלך שנת 2006, חויב הנכס בארנונה בשנת 2008 באופן הבא: שטח עיקרי שגודלו 816 מ"ר, חויב בהתאם לתעריף הסיווג "תעשייה קיימת" הקבוע בסעיף 2.4.1 לצו הארנונה (130.49 ₪ למ"ר, נכון לשנת 2008 – יצוין כי בעקבות הליכי השגה וערר נוספו לחלק זה שטחים נוספים שסווגו תחילה כ"מחסנים" ו"מחסני שיווק"); שטח נוסף שגודלו 177 מ"ר, חויב בהתאם לתעריף הסיווג "משרדים באזורי תעשייה, חקלאות כולל מקצועות חופשיים" (להלן: "משרדים באזורי תעשייה") הקבוע בסעיף 2.2.2 לצו הארנונה (תעריף העומד בממוצע, בהתאם לשטח הנכס, על 206.30 ₪ למ"ר, נכון לשנת 2008).

    

3. ראשיתם של ההליכים – בעתירה שהגישה העותרת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בעת"מ 1997/08 קונטאל הנדסה מיכשור בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (להלן: "העתירה הראשונה"). במסגרת העתירה הראשונה טענה העותרת כי אין לחייב משרדים המשמשים את המפעל התעשייתי, בתעריפי הארנונה הגבוהים השמורים למשרדים, כשתעריפים אלה חורגים מהתעריף המרבי שנקבע בנכסים תעשייתיים – בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות ההסדרים"). העותרת טענה כי יש לחייב את שטחי המשרדים שבחזקתה, המשמשים לטענתה את הפעילות התעשייתית בנכס, בהתאם לתעריפי הארנונה לתעשייה שבצו הארנונה, ולכל היותר בתעריפי הארנונה המרביים שנקבעו בתקנות ההסדרים לנכסים המשמשים מפעלי תעשייה.

    

4. בפסק דינו מיום 15.10.11 דחה בית המשפט בת"א את העתירה הראשונה, וזאת בשל העדר מידע הנוגע למהות הפעילות המתבצעת בנכס ולזיקה בין המשרדים (וכן המחסנים שנדונו בעתירה) לבין תהליכי הייצור התעשייתי. יצוין כי במסגרת פסק הדין העיר בית המשפט כי אם מדובר במבנה רב תכליתי, אשר ניתן להפריד בין חלקיו השונים – אין בסיס לטענת אי החוקיות שהועלתה בעתירה כלפי התעריפים (ראו ע' 8 לפסק הדין).

    

5. במקביל להגשת העתירה המינהלית הגישה העותרת עררים לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית פתח-תקווה (להלן: "ועדת הערר"), על חיובה בארנונה בשנים 2011-2008. בין היתר העלתה העותרת בפני הוועדה את הטענה כי התעריף שבו חויבו משרדיה, חורג מתעריף המקסימום שקבע המחוקק לנכס המסווג כ"תעשייה". העותרת הגישה לוועדה תצהיר של מנהלת הכספים שלה, גב' טלי כהן, שבו נמסר כי כלל הנכס משמש לשימוש עיקרי אחד ויחיד – פעילות הייצור של העותרת, וכי משרדיה אינם אלא חלק אינטגרלי של הפעילות התעשייתית. גב' כהן הוסיפה וציינה בתצהירה כי משרדי העותרת מצויים בסמיכות לשטחי הייצור, באותן הקומות. המשרדים משמשים כתמיכה לוגיסטית לפעילות הייצור, והם מאוישים על ידי מנהלי העותרת. כן ציינה המצהירה כי אין לעותרת כל עיסוק אחר מעבר לפעילות הייצור. בהחלטתה מיום 6.3.12 קבעה ועדת הערר כי יש לסווג את המשרדים כ"משרדים במבני תעשייה" (סיווג על פי סעיף 3.4.3.1 לצו הארנונה של המשיבה), אך בהעדר סמכות לדון בחוקיות צו הארנונה, לא דנה הוועדה בטענת העותרת בדבר חוקיות התעריף. על החלטת ועדת הערר לא הוגש ערעור.