איתן אמי- עובדים זרים לבניין בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' הרכב השופטים: ל' גליקסמן; א' איטח; ו-ס' דוידוב-מוטולה), בע"פ 55267-05-16, מיום 1.2.2018. בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' ויסמן), בהע"ז 46338-01-12, מיום 24.8.2015; ומיום 5.4.2016.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקשים הוגש כתב אישום לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (להלן: בית הדין האזורי), אשר ייחס למבקשת 1 (להלן: המבקשת) העסקה ללא מתן מגורים הולמים, לפי סעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים, התנש"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים) ולתקנות שהותקנו מכוחו, לרבות תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), תש"ס-2000; וייחס למבקש 2 (להלן: המבקש) הפרת אחריות נושא משרה לפי סעיפים 5 ו-4(ב)(2) לחוק עובדים זרים. במועדים הרלוונטים לכתב האישום, הייתה המבקשת תאגיד להעסקת עובדים זרים בענף הבניין, והמבקש היה מנהלה. ביום 1.11.2010, נערכה ביקורת  של מפקחים מטעם המשיבה בפרויקט בניה ביישוב עומר, שם אותרו 6 עובדים זרים (להלן: העובדים) אשר לא היו אזרחים ישראלים או תושבים בה. במסגרת הביקורת נבדקו מגורי העובדים באתר, ונמצאו בהם ליקויים רבים. נטען, כי המבקשים העסיקו את העובדים מבלי להעמיד לשימושם מגורים הולמים. כתב האישום הוגש על ידי תובע חיצוני, אשר פעל מטעם רשות האוכלוסין וההגירה.

3. ביום 10.12.2013, דחה בית הדין האזורי את טענתם המקדמית של המבקשים, כי לאור העדר הנמקה להגשת כתב האישום נגדם חלף הטלת קנס מנהלי, יש לבטלו. הטענה נדחתה לאחר שהמשיבה הגישה נימוקים כאמור. בית הדין האזורי קבע, נוכח העובדה כי המבקשים ביצעו עבירות קודמות בשלוש השנים שקדמו להגשת כתב האישום, כי הוא לא מצא שהמשיבה "חרגה מסמכותה הטבועה להפעיל שיקול דעת בהגשת כתב אישום חלף השתת קנס מנהלי".

4. ביום 24.8.2015, הורשעו המבקשים, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. בית הדין האזורי קבע, כי העובדים שוכנו באתר הבניה "במגורים בתנאים בלתי הולמים", ולפיכך "יש להרשיע את [המבקשת] בעבירות המיוחסות לה". בין היתר, התבסס בית הדין האזורי על התרשמות המפקחים במועד הביקורת, כי "המקום אינו ראוי למגורי אדם". לאחר זאת, הרשיע בית הדין האזורי את המבקש, מנהלה של המבקשת, בהפרת אחריות של נושא משרה.

5. ביום 24.12.2015, דחה בין הדין האזורי את בקשת המבקשים להורות על ביטול הרשעתם. בית הדין האזורי עמד על שני התנאים להימנעות מהרשעה, כפי שנקבעו בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל(21.8.1997) (להלן: הלכת כתב): ההרשעה צפויה לפגוע פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם; וסוג העבירה המיוחס לנאשם מאפשר "לוותר בנסיבות המקרה המסוים" על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים. בית הדין האזורי קבע, כי הימנעות מהרשעה, בעניינם של המבקשים, "אינה הולמת את חומרת העבירה בה המבקשים הורשעו ואף יש בה להחטיא את תכלית החוק". עוד הוסיף בית הדין האזורי וקבע, כי המבקשים לא תמכו את טענתם בדבר השלכות ההרשעה על רישיונה של המבקשת, במסמך או בראשית ראיה. לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את בקשת המבקשים לביטול הרשעתם.

6. ביום 5.4.2016, גזר בית הדין האזורי את דינם של המבקשים. בית הדין האזורי ציין, כי "העבירות נשוא ההליך הן מהחמורות הקיימות בהקשר של העסקת עובדים זרים", וכי הלנת העובדים באתר בניה פגעה בכבודם וסיכנה אותם פיזית. בית הדין האזורי עמד על מדיניות הענישה הנוהגת, וכן על כך כי למבקשת עבירות קודמות. בסיכומו של דבר, השית בית הדין האזורי על המבקשת קנס בסך 90,000 ₪; ועל המבקש קנס בסך 45,000 ₪. כמו כן, נקבע שהמבקשים יחתמו על התחייבות להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעו, למשך 3 שנים, שאם לא כן, יוטל עליהם הקנס המקסימלי שיהא בתוקף במועד ביצוע העבירות.

7. המבקשים הגישו ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי), אשר כוון להרשעתם בדין, ולהחלטת המשיבה להגיש כתב אישום נגדם חלף נקיטת הליך מנהלי. כמו כן, עתרו המבקשים לביטול הרשעתם. ביום 1.2.2018, נדחה הערעור על כל חלקיו. לאחר בחינת השגות המבקשים על הכרעת הדין, דחה בית הדין הארצי את הערעור על הרשעתם של המבקשים בדין. בנוסף, דחה בית הדין הארצי את טענת המבקשים, לפיה ראוי היה לנקוט בעניינם בהליך מנהלי. זאת, מאחר שלא מצא כי ההחלטה להגיש כתב אישום היא בלתי סבירה "באופן המצדיק התערבות בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת", שכן ההחלטה על הגשת כתב אישום עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985, אשר מסמיך תובע להגיש כתב אישום בגין עבירה מינהלית "כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת". עוד נקבע, כי "הדברים מצאו אישוש גם בהכרעת הדין של בית הדין האזורי".

           המבקשים גרסו, כי ההחלטה להגיש כתב אישום בעניינם ניתנה בחוסר סמכות, נוכח העובדה שההחלטה התקבלה על ידי עורך דין פרטי בכובעו כתובע חיצוני; וכאשר עורך דין פרטי מחליט על הגשת כתב אישום "עת שכרו מחושב לפי מספר ההליכים שהוא מנהל", הוא מצוי בניגוד עניינים. אשר לטענות אלו, הטעים בית הדין הארצי, כי הדברים הועלו לראשונה בשלב הערעור, "ודי בטעם זה על מנת לדחותן". בית הדין הארצי עמד על סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה למנות "תובע", המעוגנת בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), ועל ההלכה שנקבעה בבג"צ 7883/00 חיפה כימיקלים נ' היועץ המשפטי לממשלה (4.5.2003) (להלן: עניין חיפה כימיקלים), אשר מפרשת את סעיף 12 באופן המתיר להסמיך עורכי דין מהמגזר הפרטי כ"תובעים", ובלבד שההסמכה "תיעשה בזהירות ראויה". עוד עולה מעניין חיפה כימיקלים, כי ההעדפה היא שהתובעים יהיו עובדי הרשות בלבד, כאשר מינוי תובע מהמגזר הפרטי "צריך להיות החריג ולא הכלל". בית הדין הארצי הוסיף וציין, כי הגשת כתב אישום "כפופה לאישורו של תובע פנימי, דהיינו תובע עובד מדינה" (להלן: תובע פנימי), וכי למדינה עומדת חזקת התקינות המנהלית, ו"חזקה כי כתב האישום הוגש לאחר קבלת האישורים הנדרשים". נוכח העובדה, כי המבקשים העלו את טענתם, ביחס למעורבות התובע החיצוני, רק בשלב הערעור, קבע בית הדין הארצי כי די בחזקת התקינות המנהלית כדי ללמד על כי כתב האישום הוגש בהתאם לאישורים הנדרשים, ואין לדרוש מהמשיבה הגשת "תיעוד בכתב על כך". לאור האמור, דחה בית הדין הארצי את טענות המבקשים בדבר קיומו של פגם בהגשת כתב האישום.