החלטה
ערר על החלטת בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופט י. לוי) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו לאחר שהוגש כנגדו כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות.
על פי עובדות כתב האישום, ביום 25.09.11 בשעה 05:28 לערך, נכנס העורר לחנותו של המתלונן בשוק הסיטונאי ברחובות, וללא סיבה נראית לעין, דקר אותו באמצעות סכין, בגבו ובירך רגלו.
בית משפט קמא, לאחר שדחה את המלצת שירות המבחן לבחון את אפשרות קליטתו של העורר במסגרת קהילה טיפולית סגורה, בשל התמכרותו הנטענת לסמים, קבע כי מסוכנותו של העורר הנלמדת ממספר פרמטרים, אינה מאפשרת קבלת המלצת שירות המבחן וכי אין עניינו של העורר מהווה חריג לכלל כי אין לאפשר הליך גמילה בשלב המעצר אלא במסגרת גזירת הדין.
ב"כ העורר טען כי בית משפט קמא שגה שכן עברו הפלילי של העורר ישן (לפני כ 17 שנה), כולל עבירת אלימות אחת (לפני כ 10 שנים), בית משפט לא קיבל עדיין חוות דעת מקצועית של המוסד אשר יהווה נדבך נוסף להחלטתו, המוטיבציה שהעורר מגלה גבוהה כפי הנדרש בפסיקה, העורר לא עבר מעולם הליך גמילה ,שירות המבחן מצא כי מסוכנותו נמוכה וכי נכונותו גבוהה וההליך הפלילי אינו צפוי להיות קצר שכן העוורר אינו מודה במיוחס לו בכתב האישום.
המשיבה טענה כי לא נמצא כל קשר בין העבירות שביצע העורר, לכאורה, לבין התמכרותו לסם, שכן העורר שתק בחקירותיו.
מחומר הראיות לא עולה כי במועד האירוע העורר היה מסומם.
לעמדת המשיבה, העורר צריך לעבור שני מכשולים הן כחריג לכך שהמבצע עבירות בסכין דינו מעצר עד תום ההליכים למעט במקרים יוצאי דופן והן שליחה לגמילה במעצר הנעשית רק במקרים יוצאי דופן.
שירות המבחן בתסקירו העריך כי לאור השנים הרבות בהן השתמש העורר בסמים והשנים הרבות במהלכן נהג בדפוסים אלימים ותוקפניים "יש צורך בטיפול גמילה אינטנסיבי במסגרת סגורה שתיתן מענה הן ברמה ההתמכרותית לעניין השימוש בסמים והן ברמת הטיפול בדפוסיו הבעייתיים".
העורר הביע נכונות להשתלב בטיפול גמילה, ושירות המבחן התרשם כי "קיימת הבנה ראשונית" לבעיותיו וכי הוא מגלה מוטיבציה לערוך שינוי בחייו ובשל לכך.
לפיכך הומלץ לשלוח את העורר לראיון קבלה בקהילת ה"דרך" ולערוך את הבדיקות הרפואיות הנדרשות.
פסיקת בית המשפט העליון הדגישה שוב ושוב את המסוכנות הרבה הנובעת מהשימוש החפוז בחפצים חדים לפציעתו של האחר, וכלל נקבע ביחס לתת תרבות הסכין והוא כי לא ניתן לאיין המסוכנות באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות (ראו: בש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' אדיר מנור, בש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל).
כפי שנפסק בבש"פ 2181/95 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל -
"...מציג כתב האישום לפנינו מחזה-זוועה על דרך ליישוב חילוקי דעות. יש שמכנים דרך זו "תרבות הסכין", ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: ובהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים."
חומרת המעשים של המשיב מתחזקת בהתחשב בעובדה כי הוא נכנס לחנות המתלונן בה שהה המתלונן מצויד בסכין ודקר את המתלונן, סיכן את חיי הנדקר והביא לפציעה חמורה, כפי שאכן אירע, ללא חשש ומורא מסביבתו.
חלופת מעצר
אכן גם במקרים חמורים מהם עולה מסוכנות, יש לבחון חלופה שיהיה בה להפיג המסוכנות ואין בחומרת העבירה עצמה כדי להביא לידי מעצר עד תום ההליכים (ראו: בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא, בש"פ 8121/06 שמעון אביסדריס נגד מדינת ישראל).
עם זאת לא מצאתי שניתן להפיג את מסוכנותו של המשיב באמצעות חלופת מעצר, טובה ככל שתהיה. כך נקבע שעל שאלת המסוכנות והיכולת לאינה, להיבחן בנוסף, גם בהתאם לנסיבותיו האישיות של הנאשם, וליכולת של בית המשפט לתת בנאשם אמון, שכן -
"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו" (בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה).
על אופיו של העורר ניתן ללמוד ממעשיו, מדפוסי התנהגותו המתוארים בתסקיר שירות המבחן, אופי תקיפתו את המתלונן ונסיבות התקיפה, וחובת הזהירות של החברה מפני המשיב, אשר התנהגותו מלמדת על פריצת גבולות ועל היעדר כוחות מרסנים.