החלטה
לפניי בקשה מיום 11.4.11 להארכת מועד, ביום אחד, להגשת ערעור על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה (כב' השופט שמעון שר) מיום 20.11.11 (להלן: "ההחלטה").
לטענתו, הוא קיבל את ההחלטת בימ"ש קמא, הדוחה את בקשתו לביטול פסק הדין, ביום 30.11.11 ולכן, לשיטתו, המועד האחרון להגשת הערעור היה 15.12.11, שהיה יום חמישי בשבוע ולכן הערעור הוגש ביום ראשון – 18.12.11.
המבקש מציין, שהוא סבר שהמועד להגשת הערעור הוא 30 ימים ממתן ההחלטה וכי האיחור הינו, בסופו של דבר, מזערי. כן טוען הוא, כי סיכויי הבקשה טובים, לאור פגמים שנפלו בתנהלות בימ"ש קמא ובכללם – מתן החלטה בבקשה חרף העובדה שנקבע דיון בה והתעלמות בימ"ש קמא מתצהיר שצורף לבקשה לביטול פסק הדין.
המשיב מתנגד לבקשה וטוען, בין היתר, כי בימ"ש קמא נתן החלטתו בבקשה המבקש לביטול פסק הדין עוד ביום 15.9.11 (להלן: "ההחלטה הראשונה") והיא התקבלה אצל המבקש ביום 2.10.11 וכי בקשת המבקש לעיון חוזר בהחלטה הוגשה ביום 23.10.11. לטענתו, יש למנות את המועד להגשת בר"ע (15 ימים), מהמועד בו התקבלה אצל המבקש ההחלטה הראשונה. עוד טוען הוא, כי, ממילא, לא הצביעה המבקש על "טעם מיוחד", כנדרש, להארכת המועד.
לאור מסקנתי, כפי שתובא להלן, אינני מוצאת לנכון לפרט את שאר טענות המשיב.
דין הבקשה דחיה.
פסק הדין ניתן בביהמ"ש לתביעות קטנות עוד בחודש נובמבר 2006, אולם לטענת המבקש הוא נמסר לו רק ביום 13.4.11. גם אם אצא מהנחה כי כך הדבר, גם אז ברי כי הבקשה הראשונה, שהוגשה ע"י המבקש, לבימ"ש קמא, לביטול פסק הדין, הוגשה באיחור רב, שכן היא הוגשה רק ביום 4.8.11.
תצהירו של המבקש בענין הגשת בקשותיו לבימ"ש קמא, לביטול פסק הדין, אינו מפורט דיו ולוקה בעמימות, במיוחד בכל הנוגע למועדים בהם פנה לעורכי הדין הנזכרים שם וואין בו כל נימוק היכול להוות "טעם מיוחד", כנדרש, להארכת המועדים.
זאת ועוד - המבקש מונה את המועד להגשת הבקשה דנן, מיום מתן החלטה בבקשה לעיון חוזר, שהגיש לבימ"ש קמא.
אין זו הדרך הנכונה על פי הדין. הלכה היא, כי הגשת בקשה לעיון חוזר אינה מביאה בעקבותיה הארכת מועד לתקיפתה של ההחלטה המקורית - רע"א 2888/05 - מרים שכטר ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (14.7.05); בש"א 7477/02 - ד"ר דוד בן צבי נ' רשם המשכונות ו-2 אח' (29.1.03), שאם לא תאמר אחרת, לעולם ניתן יהיה להאריך המועד, ללאל צורך בבקשה להארכת המועד וללא צורך ב"טעם מיוחד".
התנהלותו של המבקש, האמורה לעיל, היא שגרמה להיות ההחלטה, החלטה סופית והיא שיצרה הבנה ברורה אצל המשיב, כי המבקש לא יערער על ההחלטה. ואמנם, המשיב המשיך בהליכי ההוצל"פ ואף נקבע מועד לחקירת יכולת.
בנסיבות אלה, תפגע קבלת הבקשה באינטרס הצפיות ובאינטרס ההסתמכות של המשיב ואף תגרום לו נזק ברור של דחיית פרעון פסק הדין. (ראו: בש"מ 7250/07 - נב-בט יזמות בע"מ ואח' נ' חיים קליאוט בע"מ (2007); בש"א 2701/07 - יגאל כהן נ' כל חן בע"מ . (2007) ואף משום כך אין להיעתר לבקשה.
מאחר שההחלטה הראשונה התקבלה אצל המבקש ביום 2.10.11, המועד האחרון להגשת בהר"ע היה 18.10.11 ואילו היא הוגשה רק ביום 18.12.11, היינו – באיחור של חודשיים, ללא שיש בפי המבקש נימוק ראוי היכול להוות "טעם מיוחד", להארכת המועד.
אשר על כן, אני דוחה את הבקשה ומחייבת את המבקש לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪ (הסכום אינו כולל מע"מ).
החלטה זו ניתנת על ידי כרשמת בית המשפט המחוזי בחיפה.
ניתנה היום, ט"ו שבט תשע"ב, 08 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.