אלזיאדנה נ' מלאחי בע"מ

 

 

 

לפני בית הדין מונחת תביעת מר סאמר אלזיאדנה (להלן: "התובע") לתשלום זכויות שונות הנובעות מעבודתו בנתבעת ומאופן סיומה, כדלהלן: פיצויי פיטורים; חלף הודעה מוקדמת; גמול בגין עבודה בשעות נוספות; גמול עבור עבודה במנוחה שבועית; תגמולים חלק מעביד; השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה; דמי הבראה (שנתיים אחרונות); דמי מחלה; פיצויים על פיטורים שלא כדין במהלך חופשת מחלה; פיצויים על פיטורים שלא כדין ללא שימוע ופיצוי נוסף בשל התנהגות הנתבעת (אי מתן תלושים, רישום כוזב בתלושי שכר, אי מתן הודעה על תנאי עבודה).

 

עובדות

 

1.הנתבעת הינה חברה בע"מ אשר מקום מושבה בעיר רהט, אשר עיקר עיסוקה הינו בהפעלת תחנת קמח ובית מסחר של קמח, סובין, תערובות לבעלי חיים ומוצרים נוספים.

 

2.התובע הועסק אצל הנתבעת כנהג חלוקה.

 

3.התובע עבד אצל הנתבעת במשך שלוש שנים החל מיום 1.2.2013.

 

4.בין הצדדים נטושה מחלוקת לגבי נסיבות סיום העסקתו של התובע.

 

 

 

 

טענות הצדדים

 

5.להלן עיקרי טענות התובע:

 

א.התובע הוכיח, על אף שנטל ההוכחה לעניין שעות עבודתו מונח לפתחה של הנתבעת, באמצעות ראיות חיצוניות שאינן בשליטת מי מבעלי הדין, כי גרסתו של מנהל הנתבעת – מר פריד אלזיאדנה (להלן: "פריד"), בסעיפים 16 ו-17 לתצהירו, בנוגע לשעות עבודתו של התובע, הינה גרסה שקרית ואינה מתיישבת עם הראיות כפי שהובאו בפני בית הדין וכי הוא עצמו אכן עבד שעות נוספות.

 

ב.הנתבעת כלל לא תיעדה את שעות עבודתו של התובע ולא ניהלה פנקס בדבר שעות עבודתו, שעות המנוחה השבועית והשעות הנוספות שביצע התובע, הגם שהנתבעת יכולה היתה בנקל לקיים מעקב אחר שעות עבודתו של התובע ולתעדן.

 

ג.בענייננו לא רק שהתובע העמיד גרסה עובדתית לגבי שעות עבודתו, גרסה שכלל לא נסתרה על ידי הנתבעת, אלא שהתובע אף השכיל להציג ראיות בכתב, בדמות תעודות המשלוח מחברת תדמיר, אשר מוכיחות את טענתו בדבר שעות עבודתו הרבות.

 

ד.בנוסף, הנתבעת לא מסרה לתובע הודעה על תנאי עבודתו בכתב, כמחויב מהוראות סעיף 1 לחוק הודעה לעובד, ומשכך, הנטל לעניין קביעת אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד, לפי העניין, וכן לעניין יום המנוחה השבועי של העובד, עובר, כמצוות סעיף 5א' לחוק הודעה לעובד, לשכמי המעסיק. גם בנטל זה לא עמדה הנתבעת.

 

ה.לחילופין, ככל שיסבור בית הדין, שלמרות שהתובע הוכיח כי עבד שעות נוספות, לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו, הרי שלכל הפחות יש לפסוק לטובתו של התובע 60 שעות נוספות חודשיות ובנוסף גמול בגין עבודת התובע בימי המנוחה השבועית.

 

ו.הנתבעת הציגה גרסה חסרת כל בסיס ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה בינה לבין התובע, ובהינתן שגרסתו של התובע, להבדיל מגרסת הנתבעת, הגיונית ועולה ממנה אותות של אמת ממש, הרי שיש להעדיף את גרסתו בעניין זה, לפיה פוטר בשל היעדרותו מהעבודה עקב היותו בחופשת מחלה.

 

ז.לעניין דמי הבראה – יש לייחס את התשלום הראשון ששילמה הנתבעת, בחודש אוגוסט 2014, לשנת עבודתו הראשונה של התובע, ואת התשלום השני, מחודש יולי 2015, לשנת עבודתו השניה של התובע. לפיכך, הנתבעת לא שילמה לתובע בגין 6 ימי הבראה להם היה זכאי בשנת עבודתו השלישית, בסך של 2,268 ₪ (378 ₪ * 6).

 

ח.לעניין דמי נסיעה – לאורך כל תקופת העסקתו של התובע כלל לא שילמה לו הנתבעת תשלום עבור החזר נסיעה לעבודה. הנתבעת לא הרימה את נטל הראיה הדרוש על מנת להוכיח כי נמנעה מתשלום דמי נסיעה לתובע, מהסיבות להן טענה היא במהלך ההליך.

 

ט.לעניין דמי מחלה – התובע פוטר, בניגוד לדין, בהיותו בחופשת מחלה ועל אף שהחזיק בידיו אישור מחלה. בהתאם לאישורי המחלה שצורפו על ידו, היה התובע זכאי ל-21 ימי מחלה, לו לא היה מפוטר והנתבעת היתה מאפשרת לו לנצל את זכותו זו לימי מחלה. בנסיבות אלה זכאי התובע לסך של 4,367 ₪ בגין דמי מחלה.

 

י.הנתבעת לא השכילה, בשום שלב של ההליך, להציג ראיה כלשהי שתעיד כי מסרה הודעה לתובע על תנאי העסקתו. אי מסירת הודעה לעובד, מקימה לתובע זכות לסעד כספי, כאשר בית הדין רשאי לפסוק פיצויים בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪.

 

יא.הנתבעת לא מסרה לתובע תלושי שכר בסוף כל חודש, כמחוייב בדין, ועשתה כן, באופן חלקי ביותר ורק לאחר שהתובע "התחנן" לקבלם, כיוון שהיה זקוק להם לצורך רישום בנו למסגרת חינוכית בעיר רהט. מהתלושים הבודדים שהיו ברשות התובע, אותם צירף לכתב תביעתו, עולה כי אלה הודפסו ביום 25.2.2015 על ידי הנתבעת. מנגד, הנתבעת נמנעה מהבאת עדים, כגון נציגי הנהלת חשבונות של הנתבעת, אשר היה בעדותם כדי לשפוך אור על המחלוקת ולהבהיר האם, כטענת הנתבעת, אכן נמסרו לתובע תלושי שכר עבור כל אחד מחודשי עבודתו.

 

בנוסף, עיון בתלושי השכר מעלה כי בחלקם לא נרשמו ביודעין ימי ושעות עבודתו האמיתיים של התובע, דמי מחלה, דמי חופשה וגמול בגין שעות נוספות.

 

בנסיבות אלו, זכאי התובע לפיצוי בסך 19,653 ₪ (3 משכורות).

 

6.להלן עיקרי טענות הנתבעת:

 

א.התובע "בנה תיק" תוך שהוא מנצל את תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, בצל מחדלה של הנתבעת שלא ניהלה רישום שעות נוכחותו.

 

ב.התובע וויתר על חקירת עדי הנתבעת בכל עניין מהותי, לרבות שעות עבודתו, הסעתו לעבודה וממנה באמצעות רכב הנתבעת, נסיבות סיום העסקתו, מסירת הודעה לתובע סמוך לפני תחילת עבודתו ומסירת תלושי שכר מידי חודש בחודשו. נושאים חשובים אלה, שהם ליבת המחלוקת בתיק זה, פורטו בתצהירי עדי הנתבעת, ברחל בתך הקטנה, וכאמור, עדויות אלה לא נסתרו ואף לא נעשה כל ניסיון לסותרן. עדי הנתבעת אף לא נחקרו על טענותיהם הברורות כי התובע נהג בבריונות כלפי בנו של מנהל הנתבעת כדי לסחוט מהנתבעת כספים שאינם מגיעים לו.

 

ג.הנתבעת מתנגדת לכל הטענות החדשות שהועלו בסיכומי התובע, לרבות, אך לא רק, טענות בעניין רישום בתלושי השכר, דמי הבראה או כל טענה אחרת שלא נטענה בכתבי הטענות.

 

ד.עדות התובע התאפיינה בסתירות מהותיות (בלשון המעטה), ובפרט ביחס למתכונת עבודתו אצל הנתבעת.

 

ה.העדר רישום שעות נוכחות, אין בו, כשלעצמו, כדי לחייב את הנתבעת בתשלום שעות נוספות על סמך טענה סתמית של התובע. התובע לא השכיל להעיד מי מטעמו והוא יכול היה לו חפץ בכך וללא כל קושי, התובע לא העיד את אשתו הגם שטען בעדותו בבית הדין, כי אם לא היה ברשותו רכב ביום מסויים, אשתו המתינה לו מחוץ לעבודה כדי להסיעו מהעבודה.

 

ו.כל מה שעשה התובע הוא לטעון טענות סותרות אודות שעות עבודתו תוך שהוא מסתמך על תעודות משלוח מחברת תדמיר, אשר הפריכו את טענותיו לחלוטין. בכך, התובע לא הניח כל תשתית ראייתית, ולו בדמות ראשית ראיה, ולא הציג גרסה עובדתית מהימנה אשר ממנה ניתן לקבוע כי הוא עבד בשעות נוספות או בימי המנוחה השבועית שלו.

 

ז.עדותו של פריד נתמכת בעדותו של מר חביב אלזיאדנה (להלן: "חביב"), שאף הוא העיד בתצהירו על מתכונת עבודה דומה. הן פריד והן חביב לא נשאלו אף לא שאלה אחת על טענותיהם בדבר שעות העבודה של התובע, ולפיכך טענותיהם בתצהיר לא נסתרו.

 

ח.תעודות המשלוח מתדמיר, הן מבחינת מספרן והן מבחינת שמות הנהגים המופיעים בהן, בצירוף הסתירות הרבות לאורך עדותו של התובע, והעדר חקירת עדי הנתבעת בעניין שעות עבודתו של התובע, הגם שאלה פורטו בתצהירים, יש בהן כדי לשכנע כי התובע לא עבד בשעות נוספות או בימי המנוחה.

 

ט.מבלי לגרוע מטענות הנתבעת בדבר נסיבות סיום העסקתו של התובע, הנתבעת הפרישה סכום השווה ל-6% משכרו של התובע לצורך פיצויים המהווים את חלקו של המעסיק כמפורט במסמך שהוגש מטעם הנתבעת בהסכמת התובע (החלטה מיום 2.12.2019). לפיכך, תביעתו של התובע בגין הפרשה לפיצויים ולפנסיה מתייתרת מאליה.

 

י.התובע אישר בעדותו כי הוא לא מסר לנתבעת את אישורי המחלה שצורפו לתביעתו ומכאן שלא ברור מה טיב הטענה שהתובע פוטר בזמן מחלה.

 

יא.גרסת התובע לא הוכחה ולא נתמכה בכל ראיה חיצונית. התובע, בסיכומיו, טען כי אין זה הגיוני כי הוא יתפטר בזמן מחלה. הסברו של התובע אינו יכול להניח את הדעת והתשובה לכך מצויה אף בעדותו בבית הדין. לעומת גרסתו של התובע, הנתבעת הציגה גרסה שלא נסתרה בבית הדין. לפיכך, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, דמי מחלה, פיצויים בגין פיטורים בחופשת מחלה, ולא זכאי לכל פיצוי בקשר עם סיום עבודתו.

 

הנתבעת היא זו שזכאית לקיזוז סכום ההודעה המוקדמת נוכח התפטרותו של התובע מעבודתו.

 

יב.אשר לדמי הבראה – בסיכומיו ניסה התובע "לתקן את תביעתו" ולטעון כי התשלומים שהנתבעת שילמה בגין דמי הבראה שולמו עבור שתי שנות עבודתו הראשונות, ולפיכך הוא זכאי לתשלום בגין השנה השלישית. מדובר בטענה מופרכת, שכן התשלום שבוצע בשנת 2015 שולם עבור השנה השלישית, מספר חודשים לפני התפטרות התובע, וממילא, התובע ויתר על תביעתו עבור דמי הבראה לשנה הראשונה מפאת התיישנות.

 

יג.אשר לנסיעות – הן פריד והן חביב טענו באופן מפורש כי התובע הגיע לעבודה וחזר ממנה באמצעות רכבה של הנתבעת ואם רכבה של הנתבעת לא היה פנוי, התובע הוסע על ידי פריד או חביב או מי מעובדי הנתבעת. פריד וחביב לא נחקרו אודות גרסתם בעניין הסעת התובע, ולפיכך גרסאותיהם לא נסתרו.

 

יד.באשר להודעה לעובד – התובע אישר בעדותו כי סמוך לפני שהחל לעבוד אצל הנתבעת הוא ישב עם פריד ושניהם סיכמו את תנאי העסקתו. מנהל הנתבעת לא הכחיש כי לא ערך הסכם בכתב והוא סבר בדיעבד כי הוא טעה. פריד הסביר כי עסקו הוא עסק משפחתי וכי התייחס לתובע כאחד מילדיו ולראיה אף הלווה לו 18,000 ₪, ומסיבה זו לא החתים אותו על הסכם ולא ניהל רישום שעות נוספות.

 

טו.לעניין תלושי השכר – התובע מסר גרסאות סותרות, מחד הוא טען כי קיבל אך שניים או שלושה תלושים, ומאידך הוא טען כי קיבל מחצית מהתלושים. פריד העיד בתצהירו כי התובע קיבל מלוא תלושי השכר מידי חודש בחודשו. הטענה של התובע לעניין מועד הדפסת התלושים (22.5.15), נטענה רק במסגרת סיכומיו. פריד לא נשאל כל שאלה אודות טענתו כי הנתבעת מסרה לתובע את תלושי השכר במועד, ולפיכך טענת הנתבעת לא נסתרה.

 

ההליך בבית הדין

 

7.בהליך דנן התקיימה ישיבת קדם משפט ביום 29.1.2017, בפני כב' השופט צבי פרנקל, במסגרת הדיון ביקש ב"כ התובע מתן צו לצד שלישי, חברת תדמיר, על מנת שתעביר תעודות המשלוח שנמסרו על ידי התובע במסגרת עבודתו כנהג אצל הנתבעת. בהחלטת בית הדין מיום 25.6.2017, נעתר בית הדין לבקשה.

 

8.מטעם התובע העיד התובע עצמו, ומטעם הנתבעת העידו מנהל הנתבעת – מר פריד אלזיאדנה ובנו מר חביב אלזיאדנה.

 

9.בישיבה שהתקיימה ביום 20.9.2018, נשמעה עדות התובע, ובישיבה שהתקיימה ביום 29.10.2019 נשמעו עדויות הנתבעת.

 

10.התובע הגיש סיכומיו בכתב ביום 12.1.2020, והנתבעת הגישה סיכומיה בכתב ביום 23.2.2020.

 

דיון והכרעה

 

11.לאחר שעיינו בכתבי הטענות על נספחיהם, ושמענו את עדויות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה ונימוקינו מפורטים להלן.

 

 

גמול בגין שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית

 

12.אין חולק, כי התובע עבד עבור הנתבעת כנהג חלוקה ובתור שכזה, הוא בילה את חלק הארי של שעות עבודתו בנסיעות לצורך חלוקת מוצריה ולעיתים הוביל סחורה עבור הנתבעת מתדמיר בבית שמש לתחנת הקמח של הנתבעת ברהט.

 

13.פריד טען במסגרת תצהיר עדותו הראשית (סעיף 22 לתצהירו), כי כשהתובע נהג במשאית, לנתבעת לא היתה כל שליטה על מה שהוא עשה או לא עשה בזמן העבודה, והנתבעת לא ביקשה מהתובע דין וחשבון מהטעם שסמכה עליו.

 

14.יחד עם זאת, אין וגם לא הוכח כי היתה מניעה אובייקטיבית כלשהי מצד הנתבעת לפקח על שעות עבודתו, ובמה הדברים אמורים?

 

15.ברי, כי שעה שהתובע מסתובב בדרכים, מלאכת הפיקוח מורכבת יותר, ואולם קיימים אמצעים טכנולוגיים פשוטים וזמינים שמאפשרים גם למעסיק שעובדו נמצא בנסיעות, לעקוב אחרי שעות עבודתו, כגון: דיווח טלפוני, טכוגרף, איתוראן, תוכנת מעקב באמצעות הטלפון הסלולרי וכיוצא באלה אמצעים.

 

מנהל הנתבעת – פריד, נשאל על כך בחקירתו הנגדית, וכך השיב:

 

"ש.תאשר שלא מחובר מכשיר ג'י פי אס למשאית?

ת.אני לא יודע. אני לא זוכר אם יש לי ג'י פי אס. יש לי איתוראן.

ש.אז היה או היום?

ת.כל הזמן היה.

ש.ספר מדוע לא צירפת דוחות איתוראן של המשאית?

ת.אין דוחות איתוראן של המשאית. איתרואן נותן לך דוחות? הוא מיועד לגניבות ולא לעבודה.

ש.יש מכשיר שמתעד את הנסיעה של המשאית.

ת.לא". 

(פרוטוקול מיום 29.10.20, עמ' 35, ש' 30 – עמ' 36, ש' 5).

 

16.לאור כל האמור, עולה כי הנתבעת יכולה היתה לעקוב אחרי שעות עבודתו של התובע, אולם נמנעה היא מלעשות כן.

 

17.בטרם נבחן את טענות הצדדים בנוגע לרכיב זה, נקדים ונניח את התשתית המשפטית ולאורה נבחן את טענותיהם.

 

18.בעניין ריעני (ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ (29.3.2017)), קבע בית הדין הארצי לעבודה כדלקמן:

 

א.טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר הפסיקה הגמישה את נטל הראיה המוטל על עובד באותם מקרים בהם הפר המעסיק את חובותיו הרישומיות על פי חוק הגנת השכר וחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 נועד להעמיד כלים משפטיים להתמודדות עם התופעה, בה מעסיקים אינם עורכים רישום כנדרש של היקף שעות העבודה של עובדיהם ובכך מסבים לאחרונים נזק ראייתי, אשר ממנו המעסיקים עצמם יוצאים נשכרים עקב דחיית התובענה לגמול שעות נוספות. תחושת ההגינות והצדק מחייבים כי מי שתרם להתהוותו של נזק ראייתי לזולתו יישא בתוצאות אי הוודאות שגרם נזקו. יחד עם זאת, על העובד להוכיח, לכל הפחות, מתכונת עבודה הכוללת עבודה בשעות נוספות.

ב.על רקע זה חוקק במסגרת תיקון 24 סעיף 26ב, ששינה את חלוקת הנטלים בתובענה האזרחית, כך שאם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות העבודה אזי מוטלת עליו חובת ההוכחה.

ג.בע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ (24.2.15) (להלן: עניין בוסקילה) נחלקו הדעות בנוגע לפועלו של תיקון 24, ואיזה מבין הנטלים הועבר לשכמו של המעסיק מכוחו. דעת הרוב קבעה כי על העובד במסגרת תיקון 24 מוטל הנטל של מתן גרסה עובדתית, ומשזו ניתנה אזי עובר נטל השכנוע למעסיק. ודוק. העובד אינו נדרש להביא "ראשית ראיה" או "דבר מה לחיזוק" גרסתו העובדתית, ועל מנת ששאלת השעות הנוספות תהיה 'שנויה במחלוקת" נדרש כי תהיה גרסה עובדתית של העובד הנתמכת בעדות (לרבות תצהיר) שתעמוד לפני בית הדין, וכי העובד יוכל להחקר עליה. העובד אינו צריך לייגע את עצמו בחיפוש אחר ראיות להוכחת מספר שעות העבודה, בה בשעה שמידע זה מצוי או צריך להיות מצוי על פי חוק בידי המעסיק.

ד.המסקנה הנובעת מכך היא, כי כאשר העובד עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית, והמעסיק לא ערך רישום כנדרש של שעות ההעסקה, הרי שכבר בנקודת זמן זו – הסמוכה לתחילת הדיון – עובר נטל השכנוע לכתפי המעסיק. נטל זה ימשיך לרבוץ עליו אם תמצאנה בתום הדיון כפות המאזניים מעויינות, ואזי מכוח היפוך נטלי השכנוע תוטל על המעסיק החבות לתשלום שעות נוספות.

ה.חרף האמור לעיל, אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית של יסוד גרסתו [ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת – אי אס אס אשמורת בע"מ (4.8.2016)].

 

19.בהתאם לפסק הדין בעניין ריעני, לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם:

 

המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח;

 

המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות";

 

המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות";

 

המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי – לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין".

 

מן הכלל אל הפרט

 

20.המקרה שלפנינו נכנס למצב השני, לפיו, ניתן לקבוע פוזיטיבית שהתובע עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו מפאת העדר רישום בידי המעסיק כנדרש, ונבהיר.

 

21.בחינת כלל הראיות בנסיבות דנן, מלמדת כי הנתבעת לא ניהלה פנקס שעות עבודה לתובע, ולכל הפחות לא הציגה רישומי נוכחות לפנינו. להלן עדות מנהל הנתבעת – פריד:

 

"ש.תאשר שהנתבעת לא תיעדה את שעות העבודה של התובע?

ת.לא הבנתי את השאלה.

ש.אני חוזר על השאלה.

ת.כשהתחיל לעבוד איתי סאמר, אמרתי לו שירשום את שעות הנוכחות והוא אמר לי שאנחנו משפחה ואני התייחסתי אליו כבן שלי ולא כעובד. ביקשתי ממנו כמה פעמים. הוא אמר לי אני לפעמים חוזר הביתה מוקדם. לפעמים 4-5 שעות אין עבודה. העבודה שלי קטנה.

ש.תאשר שאין רישום?

ת.אין רישום.

...

ש.תאשר שאין שעות נוכחות במפעל.

ת.מאשר.

...

ש.תאשר שאף אחד מהעובדים במלאחי לא רושמים את שעות העבודה שלהם?

ת.לא". 

(פרוטוקול מיום 29.10.2019, עמ' 35, ש' 12 – עמ' 36, ש' 7; הדגשה הוספה – י.כ).

 

22.מעדותו של מנהל הנתבעת, ניתן ללמוד כי הנתבעת לא עשתה דבר בכדי לדאוג למעקב ולרישום שעות עבודתו של התובע בפנקס שעות העבודה. נדגיש, כי לנתבעת היתה משאית אחת בלבד, עליה עבד התובע, ומעדות מנהל הנתבעת עלה כי היה קיים איתוראן במשאית, אולם הנתבעת בחרה שלא להציג את דוחות האיתוראן.

 

23.התובע הציג גרסה מפורטת של שעות עבודתו (סעיפים 9-17 לתצהיר התובע). הנתבעת לא הציגה דוחות נוכחות, אך מאידך, טענה כי לא ניתן ללמוד מתעודות המשלוח שהתובע עבד שעות נוספות.

 

וביתר פירוט, הנתבעת טענה במסגרת תצהיריה וסיכומיה, כי הואיל והתובע מעולם לא נדרש לעבוד שעות נוספות ולא עבד בפועל שעות נוספות, ממילא אין הוא זכאי לגמול בגין כך. הנתבעת הפנתה לתעודות המשלוח אותן צירף התובע לתצהירו (נספח א 1 לתצהיר התובע), וטענה כי שמו של התובע מופיע בתעודה אחת בלבד מבין כל התעודות שהוא צירף (17 תעודות משלוח).

 

24.הנתבעת המשיכה וטענה כי מנהל הנתבעת צירף לתצהירו את כל תעודות המשלוח מחברת תדמיר שהונפקו לנתבעת בתקופת עבודתו של התובע (29 תעודות משלוח), ושמו של התובע מופיע אך בתעודה מיום 21.6.2016 בשעה 09:19 ותעודה מיום 18.5.2015 בשעה 06:37.

 

כמו כן, ציינה הנתבעת, כי מרבית תעודות המשלוח שהונפקו למספר המשאית עליה עבד התובע מציינות שעות הנפקה שסותרות את טענות התובע לגבי שעות יציאתו מחברת תדמיר. תעודות המשלוח שהציג התובע ותעודות המשלוח שהציגה הנתבעת סותרות את גרסתו ומהן ניתן ללמוד, כי התובע לא עבד בשעות 02:30 לפנות בוקר. עוד טענה הנתבעת כי ככל שהתעודות אינן תואמות את גרסתו של התובע, היה עליו להעיד את מי שהנפיק אותן, ומשלא עשה כן, הרי שהדבר פועל לרעתו.

 

25.הנתבעת המשיכה וטענה, כי התובע אף לא העיד כל אדם אחר מטעמו. כך למשל, טען התובע, כי נהג להגיע לעבודה ברכבו, אך אם אשתו לקחה את הרכב, היתה מחכה לו בשעה 5:30 לאסוף אותו מהעבודה. אשתו של התובע לא הוזמנה לעדות, על אף שהיתה עדה רלוונטית אשר יכלה להעיד באם אספה את התובע מעבודתו ובאיזה שעה.

 

26.הנתבעת סיימה חלק זה בטענה כי גם אם נטל השכנוע עבר אל כתפיה, ולא כך הוא הואיל ולא הוכח כי התובע עבד שעות נוספות, הרי שתעודות המשלוח, הן מבחינת מספרן והן מבחינת שמות הנהגים המופיעים בהן, בצירוף הסתירות לאורך עדותו של התובע, והעדר חקירת עדי הנתבעת בעניין שעות עבודתו של התובע הגם שאלה פורטו בתצהיריהם, יש בהן כדי לשכנע כי התובע לא עבד בשעות נוספות או בימי המנוחה.

 

27.אשר להכרעתנו – 

 

כפי שעלה במהלך החקירות, הנתבעת החזיקה במשאית אחת, אותה משאית בה נהג התובע משך תקופת עבודתו, הן לצורך חלוקת מוצרים והן לצורך נסיעות לתדמיר, וכך עלו הדברים במהלך חקירתו של מר חביב:

 

"ש.תאשר שבתקופה הרלוונטית לעבודתו של התובע בנתבעת, לנתבעת היתה משאית אחת?

ת.משאית אחת.

ש.תאשר שזו המשאית שנרשמה בתעודות המשלוח?

ת.... כן זו המשאית".

(פרוטוקול מיום 29.10.2019, עמ' 28, ש' 1-13).

 

28.בחלק גדול מתעודות המשלוח מתדמיר, שצורפו לתצהירי התובע והנתבעת, כלל לא מופיע שמו של הנהג בתאריכים שונים ובשעות משתנות, כגון תעודת משלוח מיום 3.5.2013 שם נרשם מספר המשאית (3685278) והשעה 06:55 (נספח א' 1 לתצהיר התובע); תעודת משלוח מיום 26.7.2013 שם נרשם מספר המשאית והשעה 04:41 (נספח א' 2 לתצהיר התובע); תעודת משלוח מיום 2.2.2014, שם נרשם מספר המשאית והשעה 06:35 (נספח א' 4 לתצהיר התובע). תעודת משלוח מיום 21.3.2014, שם נרשם מספר המשאית והשעה 07:09 (נספח א' 5 לתצהיר התובע); תעודת משלוח מיום 19.12.2014 שם נרשם מספר המשאית והשעה 06:43 (נספח א' 9 לתצהיר התובע) וכיו"ב.

 

29.עיון בתעודת המשלוח שצירפה הנתבעת לתצהיריה מוכיח כי התובע נסע לחברת תדמיר, כך למשל כעולה מתעודת משלוח מיום 18.5.2015, יצא התובע בשעה 06:37 משערי תדמיר לכיוון רהט; ביום 3.7.2015 יצא התובע בשעה 08:27 מתדמיר לכיוון רהט וביום 21.1.2016 יצא התובע מתדמיר בשעה 09:19 (נספח 1 לתצהירי הנתבעת).

 

30.התובע טען בתצהירו כי נדרש להגיע בשעה 2:30 לפנות בוקר ולאחר מכן לצאת לאזור התעשייה בית שמש, בו נמצאת חברת תדמיר, שם הועמסה המשאית בשקי תערובות אותם החזיר לחצר הנתבעת. לאחר מכן, המשיך ביום עבודתו הרגיל, כלומר, המשיך בחלוקה של שקי קמח, שקי טובין וכד', בהתאם לסידור החלוקה אותו קיבל מהנתבעת וזאת עד לסיום יום עבודתו בשעה 18:00 (סעיף 11 לתצהיר התובע). עוד ציין התובע בתצהירו כי נאלץ להמתין מספר שעות מזמן הכניסה לתדמיר ועד לאחר העמסת המשאית והיציאה לכיוון רהט. בזמן זה עמד בתור יחד עם נהגי משאיות נוספים שהמתינו גם הם בחצר של תדמיר. התובע העמיס את המשאית במספר עמדות שונות, עפ"י סוג המוצר, נשקל במשקל ולאחר מכן יצא לכיוון רהט (סעיף 13 לתצהיר התובע).

 

31.התיאור דלעיל מתייחס לימים בהם ביצע התובע איסוף סחורה מחברת תדמיר, אשר נעשה לטענתו פעמיים-שלוש בחודש. התובע פירט גרסה עובדתית גם לגבי שעות עבודתו בימים כתיקונם. אליבא דגרסתו, החל ממועד תחילת עבודתו בנתבעת בחודש פברואר 2013, ובמשך עשרה חודשים, עד למועד בו התחתן בחודש נובמבר 2013, עבד בנתבעת 7 ימים בשבוע החל בשעה 07:00 בבוקר ועד לשעה 18:00 בערב.

 

לאחר שהתחתן פנה אל מנהל הנתבעת ומסר לו כי לא יוכל להמשיך לעבוד 7 ימים בשבוע, ודרש שיינתן לו יום מנוחה אחת לשבוע. ואכן הנתבעת נענתה לבקשתו ומתכונת עבודתו שונתה כך שהחל לעבוד 6 ימים בשבוע, החל מהשעה 07:00 ועד לשעה 18:00, מידי יום. מתכונת עבודתו היתה של יום עבודה בן 11 שעות, ועבור עבודתו שילמה לו הנתבעת כשכר כולל, את הסך של 6,000 ₪ נטו (כ-6,551 ₪ ברוטו נכון לתחילת שנת 2013) (סעיפים 9, 14-19 לתצהיר התובע).

 

32.מנגד, טען פריד, במסגרת תצהיר עדותו הראשית, כי התובע עבד בנתבעת שישה ימים בשבוע מיום א' עד יום ו'. יום שבת היה יום המנוחה השבועית שלו והוא לא עבד בימי שבת. בימים ראשון עד חמישי עבד עד 8 שעות ליום (ולפעמים פחות), מהשעה 7:30 ועד 15:30, ובימי שישי עבד עד 6 שעות עבודה ואף פחות מכך. אין כל שחר לטענה כי התובע נהג לעבוד מהשעה 07:00 עד השעה 18:00 ואין כל שחר לטענה כי התובע הוביל סחורה מחברת תדמיר בשעות 02:30 כ-2 עד 3 פעמים בחודש. רק במקרה אחד התובע הוביל סחורה מחברת תדמיר בשעה מוקדמת (6:00 לערך) ואת זה אף ניתן לראות מתעודות המשלוח של חברת תדמיר (סעיפים 6, 15-17 לתצהיר פריד).

 

עוד טען פריד בתצהירו כי ההזמנות מחברת תדמיר מתבצעות מראש ואין כל צורך בהמתנה בתור, ובכל פעם מתנהל רישום לגבי שעת הכניסה לחברת תדמיר. משך זמן ההעמסה לא עולה על 10-15 דקות. כמו כן, ציין פריד בתצהירו, כי תעודות המשלוח שהונפקו לנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, מראים בבירור כי התובע לא הוביל סחורה בהיקף ובשעות שהוא טען, וכן מראות הן כי גם נהגים אחרים, מלבד התובע, הובילו סחורה עבור הנתבעת (סעיפים 18-19 לתצהיר פריד).

 

33.הנתבעת הצליחה לעורר ספק לגבי טענת התובע לפיה, כאשר ביצע הובלת סחורה מתדמיר, החל עבודתו בשעה 02:30 לפנות בוקר.

 

ברם, נמצאו בקיעים גם בגרסאות הנתבעת. כאשר נחקר חביב, התבקש לאשר שאת מרבית הנסיעות לתדמיר ביצע התובע, ולכך השיב: "רוב הנסיעות? לא. כי גם אני הייתי נוסע, גם אבא שלי, גם אח שלי נוסע. אולי 3 או ארבע מקסימום. אולי. או אני או אבא או אח שלי" (פרוטוקול מיום 29.10.2019, עמ' 28, ש' 18-20).

 

34.מעיון בתעודות המשלוח מתדמיר עולה כי במספר תעודות ננקב שמו של חביב כנהג (נספחים א'12 – א'17 לתצהיר התובע, נספח 1 לתצהירי הנתבעת), על אף שבמועדים הרלוונטיים להנפקת חלק מהתעודות, חביב כלל לא החזיק ברשיון נהיגה. חביב אישר במהלך חקירתו כי הוציא רשיון נהיגה אך ביום 25.8.2015 (פרוטוקול מיום 29.10.2019, עמ' 27, ש' 10). חרף האמור, בתעודות משלוח מיום 23.6.2015, 26.6.2015, 3.7.2015 (נספחים א'12 – א'14 לתצהיר התובע), מופיע שמו של חביב כנהג המשאית.

 

35.במהלך חקירתו הנגדית התבקש חביב להבהיר עניין זה, ובמסגרת תשובותיו לא שלל את האפשרות שהתובע הוא זה שנהג במשאית, על אף שהוא עצמו נרשם כנהג, בה בעת שהוא לא החזיק ברשיון נהיגה מתאים:

 

"ש.לך לא היה רישיון ואתה נרשמת פה?

ת.כן.

ש.יכול להיות מצב שלא הנהג שלא ביצע את ההובלה, הוא זה שיירשם? 

ת.זה רושמים ביציאה. אולי שם את זה בהזמנה וסאמר (התובע; י.כ) הלך עם זה".

(פרוטוקול מיום 29.10.2019, עמ' 32, ש' 24-27; הדגשה הוספה, י.כ).

 

36.נמצאו גם סתירות בטענות הנתבעת לפיהן לא היה צורך להמתין בתור בתדמיר, מהטעם שמתאמים עם תדמיר שעה לאיסוף הסחורה, וכך העיד חביב:

 

"... מתאמים איתך שעה. אתה בא בשעה שלך, נכנס, מעמיסים לך ואתה יוצא.

ש.מתאמים איתך שעה מראש?

ת.מתאמים איתך זמן ואתה יוצא.

ש.אומרים לך לבוא ב-9 בבוקר?

ת.בוא נגיד.

ש.כן או לא?

ת.אתה מגיע לשם, לא כל הזמן מתאמים איתך שעה. לך ואתה יוצא.

ש.לפעמים מתאמים שעה?

ת.לפעמים".

(פרוטוקול מיום 29.10.2019, עמ' 30, ש' ,14-22; הדגשות הוספו, י.כ)

 

37.על אף שהנתבעת הצליחה לעורר ספק לגבי טענת התובע לפיה, החל עבודתו בשעה 02:30 בבוקר בעת שביצע עבודת הובלת סחורה מתדמיר, נמצא כי גם לשיטת הנתבעת עצמה, נסיעה לתדמיר, כולל העמסה, אורכת זמן, כשעתיים לערך:

 

"ש.אם המשאית יצאה אחרי שהיא הועמסה בשעה 6:55 לפי מה שרשום בתעודת המשלוח, הונפקה לה התעודה ב-6:55, באיזה שעה הנהג צריך לצאת מרהט כדי שהתעודה תונפק ב-6:55?

ת.יצאת מהמפעל ב-6:55. אתה צריך לצאת מרהט ב-5:30... יוצא מהבית ב-5:30 ומגיע ב-6:30, אם הוא התעכב זה 6:30, הוא מעמיס 15 או 20 דקות וזהו. הוא יוצא".

(פרוטוקול מיום 29.10.2019, עמ' 31, ש' 6-11).

 

38.כפי שציינו, מהראיות שהונחו בפנינו עלה כי הנתבעת החזיקה בתקופה הרלוונטית במשאית אחת בלבד, וזו המשאית בה נהג התובע כנהג חלוקה משך כל תקופת עבודתו (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 1-3, ש' 13).

 

עוד עלה מחומר הראיות כי בחלק ניכר מתעודות המשלוח מתדמיר, שצורפו לתצהיר התובע ותצהירי הנתבעת, כלל לא מופיע שמו של הנהג, אלא רק מספר המשאית: 3685278, במועדים שונים, ובשעות משתנות, כגון: 6:55, 4:41, 6:35, 6:43, 7:09, 8:37, 8:59 וכיוב'.

 

39.עוד עלה מחומר הראיות כי במספר תעודות משלוח של תדמיר (שלוש תעודות), מופיע התובע כנהג, כך למשל ביום 18.5.15 נרשם שמו של התובע כנהג ושעת היציאה משערי תדמיר נרשמה בשעה 6:37, ביום 3.7.15 נרשם שם התובע כנהג ושעת היציאה משערי תדמיר נרשמה בשעה 08:27, וביום 21.1.16 נרשם התובע כנהג ושעת היציאה משערי תדמיר נרשמה בשעה 09:19 (נספח 1 לתצהירי הנתבעת).

 

40.הן עדותו של חביב לעניין זמן הנסיעה לתדמיר (כולל העמסה), והן תעודות המשלוח לתדמיר (הן אלה בהן רשום שמו של התובע והן אלה בהן רשומה המשאית של הנתבעת), סותרים את גרסת הנתבעת, כפי שפורטה בתצהירו של פריד (סעיפים 6 ו-17 לתצהיר פריד), ולפיה החל התובע את עבודתו בשעה 7:30 וכי רק במקרה אחד הוביל סחורה מחברת תדמיר בשעה מוקדמת.

 

41.הנתבעת מלינה כנגד התובע על כך שלא הביא עדויות להוכיח את טענתו לפיה עבד שעות נוספות (עדות אשתו, עדות מטעם תדמיר וכד'). אנו סבורים, כי אין ממש בטענה זו ודינה להידחות.

 

מרגע שהתובע הניח ראשית ראיה לכך שעבד שעות נוספות, נטל השכנוע עובר לכתפי הנתבעת להוכיח שלא עבד שעות נוספות. הנתבעת לא עמדה בנטל זה.

 

42.אמנם, תעודות המשלוח מתדמיר מתייחסות לחלק קטן מתקופת העסקתו של התובע ולא לכל התקופה, אך יש בהן כדי להוות ראשית ראיה לעבודה בשעות נוספות.

 

43.ברם, קיים קושי להשתכנע בקיומה של עבודה בשעות נוספות בהיקף מסויים לגבי כל תקופת העסקתו של התובע, כפי שטען התובע בתביעתו (11 שעות עבודה מידי יום).

 

44.הנה כי כן, בהתבסס על חומר הראיות שהונח בפנינו, ניתן לקבוע פוזיטיבית שהתובע אכן עבד שעות נוספות.

 

45.לפיכך, נוכח כל האמור, הגענו לכלל מסקנה כי הנסיבות בענייננו נכנסות בגדר המצב השני שנקבע בעניין ריעני, היות וניתן לקבוע פוזיטיבית שהתובע עבד בשעות נוספות, אולם לא ניתן להוכיח את היקף העבודה בשעות הנוספות לכל תקופת העסקתו, מפאת היעדר רישום בידי הנתבעת כנדרש. לכן, חלה החזקה הקבועה בסעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, אשר תוצאתה לחייב את הנתבעת "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

 

46.אשר לעבודה בשבתות – התובע טען כי במשך 10 חודשים (מפברואר 2013 ועד נובמבר 2013), עבד 7 ימים בשבוע; ואילו הנתבעת טענה כי התובע עבד שישה ימים בשבוע במשך כל תקופת עבודתו אצלה, והוא לא עבד בימי שבת.

 

47.לאחר חקיקת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), עבר נטל ההוכחה בסוגיה זו אל כתפי המעסיק, וזאת ביחס לפרטים שאמורים להופיע בהודעה לעובד על תנאי העבודה (ר' בשינויים המחוייבים ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ נ' וואיל סנדוקה ואח' [פורסם בנבו] (1.6.04); ע"ע (ארצי) 154-10 שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ [פורסם בנבו] (3.5.11)).

 

48.סעיף 2(א)(6) ו-(7) לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר "(6) אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד, לפי העניין" וכן "(7) יום המנוחה השבועי של העובד". ואילו סעיף 5א' לחוק, שנכנס לתוקפו ביום 11.8.11, קובע כי בתובענה של עובד נגד מעסיקו, בה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2 לחוק, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה בה הוא חייב לפי סעיפים 1 או 3 לחוק, תהיה חובת ההוכחה בעניין הרלוונטי על המעסיק.

 

49.במסגרת סעיף 7 לתצהיר פריד, נטען: "את האמור לעיל, תוך כדי שיחה, כתבי על נייר של החברה, סאמר לקח את הנייר ואינני יודע מה עשה עימו". אולם, אין חולק כי הנתבעת לא הציגה הודעה לעובד, ממנה ניתן ללמוד על אורכו של שבוע העבודה הרגיל של התובע וכן על יום המנוחה השבועי של התובע. על כן, ומשהנתבעת לא עמדה בחובה המוטלת עליה על פי דין, הנטל להוכיח את הטענה כי התובע עבד שישה ימים בשבוע, ולא עבד בשבתות, במסגרת עשרה חודשי עבודתו הראשונים, מוטל על הנתבעת.

 

50.לאחר שבחנו את העדויות והראיות שהובאו לפתחנו, מצאנו כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה בהקשר זה.

 

51.בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951, מעסיק חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה ושעות מנוחה שבועיות. הנתבעת לא הציגה דוחות נוכחות או כל ראיה אחרת (דוחות איתוראן למשל), אשר יש בה כדי להוכיח שהתובע לא עבד בשבתות, בתקופה שמחודש פברואר 2013 ועד נובמבר 2013.

 

52.כללו של דבר: בחינת הראיות לעניין נטלי ההוכחה והשכנוע הנדרשים באשר למספר שעות העבודה הנוספות והגמול בגינן – מובילה למסקנה כי התובע זכאי לתשלום גמול בעד עבודה של 60 שעות נוספות חודשיות.

 

53.בהתאם לכך, משאין חולק שהתובע עבד שישה ימים בשבוע, משמעות של 60 שעות נוספות בחודש הוא 50 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-10 שעות נוספות בשיעור של 150%. זאת בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בעניין ע"ע 15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ [פורסם בנבו] (24.2.15).

 

54.לפיכך, על פי תחשיבנו, זכאי התובע לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות בסך 98,264 ₪ [(35.22 ₪ * 125% * 50 שעות נוספות) + (35.22 ₪ * 150% * 10 שעות נוספות) * 36 חודשים].

 

55.הנתבעת לא סתרה את חישובי התובע לעניין עבודתו במנוחה שבועית. על פי תחשיב התובע שפורט בכתב התביעה, הינו זכאי לסך של 23,245 ₪.

 

56.נוכח המחלוקת שהיתה קיימת בין הצדדים, לא מצאנו לנכון לפסוק פיצויי הלנה, והסכומים שפסקנו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2016 ועד התשלום המלא בפועל.

 

נסיבות סיום העסקה

 

57.בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלת נסיבות סיום יחסי העבודה.

 

58.לטענת התובע, ביום 1.2.2016, חש שלא בטוב וניגש לרופא המטפל בקופת חולים. לאחר שנבדק על ידי הרופא, קיבל אישור מחלה ובו המלצה על מנוחה של 3 ימים (נספח ב' לתצהיר התובע). אליבא דתובע, התקשר אל פריד ועדכן אותו כי יאלץ להיעדר מהעבודה למשך 3 ימים, בשל בעיה רפואית, וכי יש בידיו אישור מחלה לימים אלה. בתגובה אמר לו פריד כי היה ולא יתייצב לעבודה באותו היום, הרי שהוא מפוטר ושלא ישוב עוד לעבודה. כך למעשה פוטר בשל מחלתו באופן מיידי ומבלי שניתנה לו אפשרות להשמיע את דבריו. לאחר ימי המחלה, עדיין לא חש בטוב ונאלץ להמשיך ולשהות במנוחה בשל כך (נספחים ג'1-ג'3 לתצהיר התובע). לאחר פיטוריו, פנה התובע לנתבעת בבקשה, כי לכל הפחות, תמסור לו מכתב פיטורים, מהטעם שפנה בחודש מרץ 2016 לשרות התעסוקה על מנת לממש את זכותו לקבל דמי אבטלה ושם נמסר לו כי על מנת לממש את זכותו לדמי אבטלה עליו להמציא לשרות התעסוקה מכתב הפיטורים, אולם הנתבעת סירבה לתת לו את מכתב הפיטורים.

 

59.מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובע כלל לא פוטר אלא התפטר מעבודתו.

 

אליבא דנתבעת, לקוחותיה החלו להתלונן כי התובע גובה מהם סכומים העולים על חיובם בגין הסחורה שסיפקה להם הנתבעת. בפועל, התובע לא העביר לנתבעת את הסכומים העודפים שהוא גבה מלקוחות הנתבעת. מספר חודשים לפני התפטרותו, לבקשתו של התובע, התקינה הנתבעת על המשאית רמפה וג'ק חשמלי, מן הטעם שהתובע רצה לעבוד לבד, ללא צורך במישהו שיתלווה אליו לפריקת הסחורה אצל לקוחות הנתבעת.

 

לאור תלונות לקוחות הנתבעת, ביקש פריד לברר עם התובע את פשר התלונות, אך התובע סירב לבקשתו, נעדר מעבודתו מיום 31.1.2016 ולא שב לעבודתו אצל הנתבעת. התובע לא מסר לנתבעת כל הודעה על כל מחלה, ואישורי המחלה שצורפו לתביעה הונפקו לאחר התפטרותו של התובע מעבודתו – התפטרות ממנה לא שב לעבוד אצל הנתבעת, והוא לא הביע כל רצון לחזור לעבודה לאחר היעדרותו. התובע "נעלם" מהעבודה משהבין כי דבר המעילה הגיע לידיעת מנהל הנתבעת, והוא אף לא נתן לנתבעת הזדמנות לברר עמו את החשדות נגדו.

 

לאחר כחודש או קצת יותר מעזיבתו את העבודה, התובע פנה אל מנהל הנתבעת כשבן דודו נוכח באותה פגישה, וביקש ממנהל הנתבעת כי ינפיק עבורו מכתב פטורים פיקטיבי ומנהל הנתבעת לא הסכים לשתף עמו פעולה. בשל סירובו כאמור, התובע אף תקף את מנהל הנתבעת ושפך עליו כוס קפה.

 

60.נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח את פיטוריו (דב"ע נו/3-269 ד"ר איסר מזר – הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, כרך ל(1) 57, והסמכתאות שם). לפיכך, אם בסופו של הדיון מאוזנות כפות המאזניים, הרי טענתו של העובד תדחה.

 

61.הלכה היא כי היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העבודה הקיימים, לידי גמר (דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ – דוד שיינין, פד"ע כב' עמ' 271). הדיבור (או ההתנהגות, י.כ), המביא את היחסים לידי סיום חייב להיות חד משמעי.

 

מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר, ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר. כיצד "יראהו" הצד השני, או כיצד "יחשב" בעיני הצד השני, הוא חסר משמעות ונפקות (דב"ע נז/3-39 אליק בביוף –נפתלי גפן (לא פורסם)).

 

"הנה כי כן, התשובה לשאלה אם בפיטורים מדובר או בהתפטרות, נקבעת בהתאם לזהות הגורם שפעל לניתוק היחסים. לעניין זה, הפיטורים או ההתפטרות יכול שיבואו לידי ביטוי בכתב, בעל פה או בהתנהגות" (ע"ע 256/08 מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' – הר"י ואח', ניתן ביום 13.2.11).

 

62.נקדים ונציין כי לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח את פיטוריו. להלן נבאר מסקנתנו.

 

63.על אף שבתצהירו של התובע לא מצאנו כל ביטוי או התייחסות לטענות הנתבעת בדבר החשדות שהועלו כלפיו, הרי שבמהלך חקירתו הנגדית אישר התובע כי מנהל הנתבעת הפנה כלפיו חשדות שכאלה:

 

"ש.האם קרה פעם שפריד מנהל המעסיקה, האשים אותך שאתה גבית כסף מהלקוחות שלו, יותר ממה שצריך?

ת.אחרי שמוכרים, מקבלים חשבונית, הטון הזה עולה 2,000 ₪. אני יכול לרשום חשבונית ב-2,000 ₪ והלקוח ישלם 2,500 ₪? יש דבר כזה? אולי יש דבר כזה. אני לא גנב. אני עבדתי איתו מכל הלב שלוש שנים. חרשתי איתו ובסוף עשה את זה ככה.

ש.אני לא אומר שאתה גנב. האם פריד האשים אותך?

ת.האשים אותי".

(פרוטוקול מיום 20.9.2018, עמ' 15, ש' 1-7; הדגשה הוספה, י.כ).

 

64.בהמשך חקירתו, אישר התובע כי הוא לא מסר לנתבעת את אישורי המחלה שצורפו לתביעתו (פרוטוקול מיום 20.9.2018, עמ' 16, ש' 15-16).

 

65.כאמור, פריד העיד במסגרת תצהירו כי ביקש לברר עם התובע את פשר התלונות, אך התובע סירב לבקשתו, נעדר מעבודתו מיום 31.1.2016, ולא שב לעבודתו אצל הנתבעת. עוד טען פריד, כי התובע לא מסר לו כל הודעה על כל מחלה, ואישורי המחלה שצורפו לתביעה, לא הוצגו בפניו בזמן אמת.

 

66.ב"כ התובע נמנע מלחקור את מנהל הנתבעת אודות נסיבות סיום העסקת התובע בנתבעת.

 

67.יוצא איפוא, כי מחד גרסת התובע בדבר פיטוריו לא הוכחה, ומאידך גרסת הנתבעת לא נסתרה ואף לא נעשה כל ניסיון לסותרה.

 

68.נוכח מסקנתנו כי התובע לא הוכיח טענתו לפיטורים, נדחות תביעותיו הכספיות לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצויים על פיטורים שלא כדין, ואף לדמי מחלה, שעה שלא הוכח בפנינו כי התובע מסר לנתבעת את אישורי המחלה בזמן אמת.

 

69.התובע לא סתר את טענות הנתבעת, כפי שפורטו במסגרת תצהירו של פריד, כי הוא התפטר וזנח את עבודתו בעקבות רצונו של מנהל הנתבעת לברר מולו את החשדות שהועלו כלפיו.

 

70.על כן, משמצאנו לקבל את טענות הנתבעת בדבר התפטרותו של התובע, אזי יש לקזז מהתובע סך של 6,550 ₪ כדמי הודעה מוקדמת.

 

תגמולים חלק מעביד

 

71.במסגרת כתב התביעה, טען התובע כי הנתבעת נותרה חייבת לו בגין רכיב תביעה זה סך של 14,150 ₪.

 

72.הנתבעת הגישה בהתאם להחלטת בית הדין מיום 2.12.2019 מסמך ההפקדות המפרט את ההפרשות לקופת התגמולים, חלק עובד וחלק מעביד.

 

73.התובע זנח במסגרת סיכומיו את רכיב התביעה לתגמולים חלק מעביד.

 

74.נוכח האמור, התביעה ברכיב זה – נדחית.

 

דמי הבראה

 

75.במסגרת כתב התביעה, טען התובע כי הנתבעת נמנעה מלשלם לו, לאורך כל תקופת עבודתו, דמי הבראה. עוד טען התובע, כי מטעמי התיישנות הוא מעמיד את תביעתו ברכיב זה בגין השנתיים האחרונות בלבד (סעיפים 51-52 לכתב התביעה).

 

76.במסגרת סיכומיו, ביצע התובע "מקצה שיפורים", תוך שטען כי לאור תקופת עבודתו בנתבעת, הוא היה זכאי ל-17 ימי הבראה. הנתבעת מודה כי שילמה לתובע עבור 11 ימי הבראה, ויש לייחס את התשלום הראשון ששילמה הנתבעת, בחודש אוגוסט 2014, לשנת עבודתו הראשונה, ואת התשלום השני מחודש יולי 2015, לשנת עבודתו השניה, כך שהנתבעת נותרה חייבת לתובע בגין 6 ימי הבראה להם היה זכאי בשנת עבודתו השלישי (סעיף 45 לסיכומי התובע).

 

77.בשים לב לטענת הנתבעת להתיישנות, כמו גם לטענת התובע בכתב התביעה להתיישנות, אזי יש לזקוף את התשלום שבוצע ביולי 2015 עבור השנה השלישית ואת התשלום באוגוסט 2014 עבור שנת העבודה השניה; ומשהתובע ויתר על תביעתו עבור דמי הבראה לשנה הראשונה מפאת התיישנות, דין התביעה לדמי הבראה – להידחות.

 

הוצאות נסיעה

 

78.התובע טען בכתב התביעה כי הוא היה מגיע מידי יום לחצרי הנתבעת ברכבו הפרטי ובסוף יום העבודה היה מחנה את משאית הנתבעת בחצרי הנתבעת ושב לביתו באמצעות רכבו הפרטי.

 

79.הן פריד והן חביב העידו במסגרת תצהיריהם כי התובע הגיע לעבודה וחזר ממנה באמצעות רכבה של הנתבעת ואם רכבה של הנתבעת לא היה פנוי, התובע הוסע על ידי פריד או חביב או מי מעובדי הנתבעת (סעיף 13 לתצהיר חביב; סעיף 50 לתצהיר פריד).

 

80.חרף טענותיהם המפורשות בתצהיריהם, פריד וחביב לא נשאלו במסגרת חקירתם כל שאלה אודות גרסתם בעניין הסעת התובע, ולפיכך גרסאותיהם לא נסתרו.

 

81.נוכח האמור, תביעת התובע להחזר הוצאות נסיעה – נדחית.

 

התביעה לפיצוי בגין העדר הודעה על תנאי עבודה

 

82.כפי שפירטנו לעיל, אין חולק כי הנתבעת לא הציגה ואף לא הוכיחה כי מסרה לתובע הודעה בכתב בדבר תנאי העסקתו.

 

83.בנסיבות אלה, מצאנו לחייב הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב לעובד בדבר תנאי העבודה, בסך 5,000 ₪.

 

פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר

 

84.התובע טען כי הנתבעת לא מסרה לו תלושי שכר בסוף כל חודש, כמתחייב בדין, ועשתה כן, באופן חלקי ביותר ורק לאחר שהתובע "התחנן" לקבלם, כיוון שהיה זקוק להם לצורך רישום בנו למסגרת חינוכית בעיר רהט.

 

בנוסף, לא נרשמו בתלושי השכר ימי ושעות עבודתו האמיתיים של התובע ובחלקם כלל לא נרשמו מספר ימי העבודה ושעות העבודה של התובע. באף לא אחד מהתלושים נרשמו דמי מחלה, דמי חופשה ולא כל שכן גמול בגין שעות נוספות שביצע התובע.

 

85.אליבא דנתבעת, התובע מסר גרסאות סותרות, מחד הוא טען כי קיבל אך שניים או שלושה תלושים ומאידך הוא טען כי קיבל מחצית מהתלושים. מנהל הנתבעת טען באופן מפורש בתצהירו כי התובע קיבל מלוא תלושי השכר שלו מידי חודש בחודשו (סעיף 41 לתצהיר פריד). בסיכומיו טען התובע לראשונה כי מעט התלושים שהיו ברשותו הודפסו באותו תאריך – 22.5.15. מכל מקום, מנהל הנתבעת לא נשאל כל שאלה אודות טענתו כי הנתבעת מסרה לתובע את תלושי השכר במועד, ולפיכך טענת הנתבעת לא נסתרה, והתובע אינו זכאי לכל פיצוי.

 

86.בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר נקבע, בין היתר, כי "מעסיק חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלושי שכר" וכן כי "הרישום בפנקס השכר ומסירת תלוש השכר לעובד ייעשו לא יאוחר מהיום הקובע".

 

87.בהתאם לכך, נקבע בסעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר כי ככל ש"מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור.

 

88.בעניין סעיף 26א(ב)(1) האמור והרלוונטי לענייינו, נדרשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה החוקית למתן תלושי שכר – והיא הכוונה שהפרת הוראת החוק תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד על ידי יצירת אי וודאות.

 

89.גם בנוגע לתלושי השכר לא נשאל מנהל הנתבעת כל שאלה בנושא.

 

90.נוכח האמור, התובע לא הוכיח אם מתקיים היסוד הנפשי המיוחד כי היתה לנתבעת כוונה שהפרת הוראת החוק תקדם אפשרות לפגיעה בזכויותיו.

 

91.כמו כן, על פי הפסיקה, פיצויים לדוגמה הם עונשיים, בעלי אופי הרתעתי וככלל ייפסקו במקרים חריגים. הפרמטרים להטלת פיצויי לדוגמה הם כמפורט להלן:

 

"במסגרת פיצויים בהליכים אזרחיים, מוגדר סוג זה של פיצויים לדוגמה, כ"פיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה. פיצויים אלה ניתנים, על כן, לאחר שכבר הוערכו הנזקים הרגילים, ואין מטרתם להשיב את המצב לקדמותו". הפיצויים לדוגמה אינם נשענים על בסיס "מרפא" או "מתקן", "הם אינם תלויים בנזק, והרציונל שבהם הוא עונשי-הרתעתי בהתאם", הפיצויים העונשיים משקפים סכום שהוא מעבר לנזק הממשי שנגרם לניזוק, ... והם אינם שיקוף של הנזק שנגרם, אלא של התנהגות המזיק".

 

ככלל, בית המשפט לא ייטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים, חמורים במיוחד, או במקרים שבמרכזם פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ובפסיקת הפיצויים העונשיים יש כדי לחזק הרתעה יעילה" (ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזנגוף קלאב בע"מ – זואיל (16.11.11).

 

92.משלא הוכיח התובע כי מתקיים היסוד הנפשי המיוחד – "ביודעין", ונוכח הפסיקה המפורטת לעיל, נדחית התביעה לפיצוי מכוח חוק הגנת השכר.

 

אחרית דבר

 

93.תביעת התובע מתקבלת באופן חלקי.

 

94.הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, הסכומים כדלהלן:

 

א.גמול בעד עבודה בשעות נוספות98,264 ₪.

ב.גמול עבודה במנוחה שבועית23,245 ₪.

ג.פיצוי בגין העדר הודעה על תנאי עבודה5,000 ₪.

 

הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2016 ועד לתשלום המלא בפועל.

 

95.הנתבעת זכאית לקזז מהסכומים שנפסקו לתובע סך של 6,550 ₪ בגין הודעה מוקדמת.

 

96.יתר רכיבי התביעה – נדחים.

 

97.נוכח התוצאה אליה הגענו, תשלם הנתבעת לתובע בגין הוצאות משפט סך של 10,000 ₪, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

 

98.על פסק הדין ניתן לערער לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום ממועד קבלתו.

 

 

 

 

ניתן היום, ז' חשוון תשפ"א, (25 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 

מר אפרים ויגדר נציג ציבור (עובדים)		יוחנן כהן שופט		מר יוסף פרלוביץ נציג ציבור (מעסיקים)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מר אפרים ויגדר נציג ציבור (עובדים)		יוחנן כהן שופט		מר יוסף פרלוביץ נציג ציבור (מעסיקים)