פסק דין
תובענה הנוגעת להתנגשות בין כלי רכב בכביש מס' 4, בין מוצת "לב המפרץ" לצומת "צ'ק פוסט", אשר אירעה ביום 27.1.2013.
לטענת התובעת, ביום 27.1.2013, בעת שנהגה בכביש מס' 4, מצפון לדרום, מכיוון צומת "לב המפרץ" לכיוונו של צומת הצ'ק פוסט, בכלי רכב מ.ר. 71-586-65, חשה באופן מפתיע בחבטה עזה, אשר נבעה מהתנגשות כלי רכב מ.ר. 39-445-56 אשר היה נהוג בידי הנתבעת במכוניתה, עת שניסתה הנתבעת להשתלב לנתיב התעבורתי שהיה תפוס באותה העת על ידי מכונית התובעת.
התובעת טענה כי הנתבעת סטתה לנתיב נסיעתה, תוך הפרת החובה הנקובה בתקנה 40 (א) לתקנות התעבורה.
בהתאם טוענת התובעת כי על הנתבעת לפצותה בגין נזקיה כתוצאה מקרות התאונה, בסכום כולל של 5,332 ₪ המורכב מעלות תיקון כלי הרכב (3,246 ₪), ירידת ערך כלי הרכב (875 ₪), שכ"ט שמאי (696 ₪), עגמת נפש וטירחה (500 ₪). כמו כן טענה התובעת כי על הנתבעת לשאת באגרת המשפט.
הנתבעת מצדה, טענה כי ההתנגשות אירעה כאשר היא נסעה ישר בנתיב הימני, כאשר התובעת הינה זאת אשר ניסתה לעקוף אותה ולסטות בחזרה לנתיב הימני, ופגעה עם מכוניתה בחלק השמאלי-קדמי של מכוניתה. עוד טענה הנתבעת, כי גם אם יש לראותה כאחראית לנזקי התובעת או חלקם, הרי שהקביעה בנושא ירידת הערך אינה נכונה ואינה עונה על הנדרש בנסיבות העניין (היעדר בדיקה בסיום התיקון, התעלמות מעבר ביטוחי ובעלויות קודמות וכיו"ב).
ביום 21.11.2013 נתקיים דיון בפני, במסגרתו העידו התובעת והנתבעת. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הנתבעת, אחראית לקרות הנזקים הנכללים בתובענה, ואולם יש להפחית שיעור ניכר בשל אשמה התורם של התובעת, ואבהיר טעמי.
תיאורן של התובעת ושל הנתבעת, לא יכלו לעלות בקנה אחד, האחד עם משנהו. כל אחת מהנהגות מתארת כיצד היא נהגה בנציב הימני לכיוון דרום, וכיצד הרכב האחר הוא זה אשר סטה לנתיב התעבורתי אשר היה תפוס בידי משנהו.
גם עדויות הצדדים, הכילו סתירות רבות, אשר העיבו על היכולת לקבוע ממצא עובדתי המעיד על אשם ניכר של צד זה או אחר; התובעת השיבה כי הבחינה במכונית הנתבעת רק כשהיא פגעה בה (עמ' 1 לפרוטוקול שורה 22), ומיד לאחר מכן השיבה "היא טענה שעמדה סטטי ורצתה להשתלב. היא אותתה באיתות שמאלי. היא טענה שהיא עמדה שם ורצתה להשתלב". מצד אחד, התובעת מציינת שהנתבעת אותתה בטרם ההתנגשות, ומן הצד האחר, הבחינה בה רק לאחר ההתנגשות;
ואצל הנתבעת, הסתירות היו אפילו קשות יותר. התובעת לא זכרה האם התאונה הייתה לפני, על או אחרי הגשר בסביבתו אירעה התאונה, אולם מציינת היא שהפגיעה הייתה במסגרת נסיעת בעיקול – כאשר מדובר בגשר שאין בו עיקולים כלל. גרסתה של הנתבעת הייתה מבולבלת בעליל, ולא ניתן לומר כי אפשר לאמץ את גרסתה של הנתבעת.
אוסיף כי צורת הנזקים מלמדת על כך כי מדובר בתאונה אשר התרחשה בעת ששני כלי הרכב היו בתנועה קדימה (נזק בצורת שפשוף ולא מעיכה), כאשר המגע היה מינורי בהחלט (הנתבעת מציינת שהבינה כי הייתה התנגשות רק לאחר שהתובעת סימנה לי כי הפגיעה הייתה במכוניתה), ולפיכך הגעתי למסקנה כי אכן הנתבעת אחראית לתאונה (בשים לב להתרחשות שפשוף בין השליש האחורי ברכב התובעת לפינה השמאלית קדמית של רכב הנתבעת), שכן יכולתה למנוע את קרות הנזק הייתה ניכרת, גם אם תיאורה לקרות התאונה היה מתקבל (ואם יכולה הייתה למנוע את הנזק, התרחשותו מעידה על רשלנותה), ואולם יש להפחית 40% בגין אשם תורם של התובעת.
לא מצאתי לנכון להפחית מסכום ירידת הערך, בשים לב להיות ירידת הערך מינורית בהחלט, וסבירה בנסיבות העניין. אציין כי הנתבעת לא הביאה חוות דעת נגדית או שמאי מטעמה אשר יצביע על הפגמים בשומת הרכב, ואף לא נחקרה בנושא זה על ידי נציג חברת הביטוח.
לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הסך של 4,817 ₪ (הנזקים הישירים ללא חיוב בשל עגמת הנפש), ממנו יש לנכות סך 40% בשל אשם תורם – סה"כ אני מחייב הנתבעת בתשלום סך 2,890 ₪.
בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות ההליך (לרבות אגרת) בשיעור 400 ₪.
הסכום הכולל, 3,290 ₪ ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ד, 26 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.