אלמונית נ׳ פלוני ואח׳

בפניי תביעה כספית להשבת הלוואה, על סך 900,000 ₪, שהגישה התובעת נגד הנתבעים.

התובעת הינה אחותו של הנתבע 1.

הנתבעים, בני זוג נשואים לשעבר, שהתגרשו זמ"ז כדמו"י על פי הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד הרבני האזורי באשדוד ביום 29.9.2016.

בעניינם של הנתבעים התנהל בפניי הליך נוסף, שעניינו תביעת הנתבעת 2 לפירוק שיתוף בדירת הנתבעים, אשר על פי הסכם הגירושין, יש לבצע בגינה פירוק שיתוף דחוי, שלשיטת הנתבע 1 טרם הגיע זמנו וביצועו בעת הזאת, מנוגד לכוונת הצדדים ולהוראות הסכם הגירושין.

בטרם אתייחס לגופם של דברים, אעיר תחילה- התובענה אינה תובענה לסעד הצהרתי להורות שלתובעת מחצית מהזכויות בדירת המגורים הרשומה על שם הצדדים וזאת הגם שלדברי התובעת היא עותרת לקבל מחצית משווי הדירה בפועל.

בפניי תביעה להשבת הלוואה בלבד, אשר לדברי התובעת עמדה מלכתחילה על סך של 550,000 ₪, אולם בשעה שלדבריה הייתה הסכמה לא כתובה שבגין ההלוואה היא זכאית למחצית מערך הדירה לכשתימכר, לשיטתה סכום החזר ההלוואה צריך לעמוד על סך של 900,000 ₪.

בטרם אדרש לחלקה של הנתבעת 2 בחוב הנטען ומבלי שיהיה בכך כדי ללמד על מהות החוב הנטען והאם מדובר בהלוואה כפי טענת התובעת והנתבע 1 או במתנה כפי טענת הנתבעת 2 ובלי שיהיה בכך כדי לקבוע מסקנה כלשהי אודות מהות התביעה, בשעה שהנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה ונתן הסכמתו הפוזיטיבית לקבל התובענה במלואה (ראו סע' 18 לסיכומי התובעת וכן עמ' 26, ש' 12-14 לפרוטוקול הדיון מיום 11.11.2021) ובשעה שלדברי הנתבע עצמו, ההלוואה הנטענת ניתנה לנתבעים בזמן החיים המשותפים ובעזרתה רכשו את דירתם (הרשומה על שמם בחלקים שווים ושבגינה ניתן אך עתה צו לפירוק שיתוף בחלקים שווים), ניתן בזאת פס"ד נגד הנתבע 1, על יסוד הסכמתו, בגין מחצית מגובה ההלוואה הנטענת, קרי על סך של 450,000 ₪.

לנוכח כך, להלן אדרש אך לחלקה של הנתבעת 2 בחוב הנטען;

העובדות שאינן במחלוקת:

1. בראשית חייהם המשותפים של הנתבעים, הם התגוררו בדירת התובעת וזאת עד לשנת 2008.

    

2. ביום 14.4.2008 מכרה התובעת את דירתה בתמורה לסך של 705,000 ₪.

    

3. מכספי מכירת דירת התובעת, ניתן לנתבעים בשנת 2008 סכום של 400,000 ₪ שהתקבל ממכירת דירת התובעת ולשיטת התובעת ניתן לנתבעים כהלוואה.

    

4. ביום 25.6.2008 רכשו הנתבעים את דירתם ברחוב XXX במחיר של 900,000 ₪, תוך שימוש בסכום שניתן להם על ידי התובעת (400,000 ₪) וכן בכספי משכנתא על סך של 500,000 ₪.

    

5. הדירה שופצה מכספיה של התובעת וזו שילמה גם עבור מתווך, עו"ד וכן תשלומי מיסים בגין רכישת הדירה, בסכום כולל נטען על סך 150,000 ₪.

    

6. ביום 20.9.2016 נחתם הסכם גירושין בין הנתבעים, במסגרתו הוסכם על פירוק שיתוף דחוי בדירה הרשומה על שם הנתבעים (להלן: "הדירה") וצורף לו נספח, לפיו הדירה ודירה נוספת שהנתבעת 2 עתידה לקבל בירושה, יחולקו בין הנתבעים בחלקים שווים בעת שבנם הצעיר של הנתבעים יגיע לגיל 18 שנה.

    

7. הסכם הגירושין שותק ביחס לכספים שהתקבלו אצל הנתבעים מידי התובעת ואינו מסדיר או קובע את הצורך בהשבתם או את האופן לעשות כן.

    

8. ביום 29.9.2020 הגישה הנתבעת 2 נגד הנתבע 1 תביעה לפירוק שיתוף בדירת הנתבעים ורק ביום 19.1.2021, בחלוף כ 4.5 שנים ממועד גירושי הצדדים ובחלוף 12 שנים ממועד העברת הכספים מידי התובעת, הוגשה התובענה שבפניי.

    

9. ביום 15.8.2022 ניתן פסק דין בתובענה שהגישה הנתבעת לפירוק שיתוף בדירת הנתבעים, תוך חלוקת תמורתה בין הנתבעים בחלקים שווים.

    

   טענות הצדדים:

    

10. לדברי התובעת, לצורך רכישת דירת הנתבעים, ניתן להם על ידה סכום של 550,000 ₪ (400,000 ₪ בעת הרכישה ו- 150,000 ₪ עבור שיפוץ והוצאות הרכישה, לרבות שכ"ט עו"ד, תיווך ותשלום מיסים). הסכום ניתן כהלוואה, תוך שהובטח לה ע"י הנתבעים כי בעת מכירת הדירה, התובעת תקבל מחצית משוויה, שכן הסך האמור, היווה מחצית מערך ההשקעה בדירה בזמן רכישתה.

     

11. עוד נטען כי הגם שלאורך השנים, נהגה התובעת לתת לנתבעים כספים רבים ולסייע להם מבחינה כלכלית, זאת לנוכח יחסי הקרבה ההדוקים שבין הנתבעים לתובעת (שנמשכו גם לאחר גירושי הנתבעים), דווקא הסכומים שבגינם הוגשה התובענה ניתנו כהלוואה.

     

12. לדברי התובעת, הגם יחסיהם הקרובים של הצדדים, הנתבעת 2 הצהירה כי תערוך מסמך בכתב המעגן את דבר מתן ההלוואה (באמצעות עוה"ד שטיפל בעסקת הרכישה- זאת ע"פ סע' 18 לכתב התביעה).

     

13. הנתבעת 2 מאשרת שהיא והנתבע 1 קיבלו מהתובעת סך של 400,000 ₪, אולם לדבריה מדובר בכספי מתנה, שניתנו לנתבעים מרצונה הטוב של התובעת ומאהבתה הרבה לנתבעים ולילדיהם (סע' 7 לכתב ההגנה).

     

14. התובענה הוגשה בחלוף שנים ארוכות ממועד העברת הסכום לידי הנתבעים ואף בחלוף כ 5 שנים ממועד גירושי הנתבעים ורק לאחר שהנתבעת 2 הגישה תביעה לפירוק שיתוף בדירה והדבר מלמד על כוונת הצדדים בעת קבלת הכספים מהתובעת.

     

15. הנתבעת 2 הכחישה כי מדובר בכספי הלוואה והוסיפה שדי בכך שהתובעת הייתה מעורבת בעריכת הסכם הגירושין של הנתבעים, שאינו כולל התייחסות לצורך להשיב סכום זה לתובעת, על מנת ללמד כי אף אחד מהצדדים לא ראה בסכום האמור ככספי הלוואה, שיש להשיבם.

     

16. בשעה שמדובר בכספי מתנה, הרי שבהתאם לסע' 2 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 הקניית המתנה הסתיימה זה מכבר בהקנייתה לנתבעים.

     

17. עוד הוסיפה הנתבעת 2 לציין כי בעת עריכת הסכם הגירושין של הנתבעים, ותוך הכרת טובה לתובעת ובשל רצונה להשיב לה טובה בגין המתנה שניתנה לנתבעים במועד רכישת הדירה, נאותה הנתבעת 2 להוסיף להסכם הגירושין התחייבות עתידית, לפיה ככל שביום מן הימים, תקבל בירושה מהוריה דירת מגורים, היא מתחייבת להעביר מחציתה לנתבע.

     

18. לדברי הנתבעת 2, אילו הייתה התובעת מודיעה לצדדים בעת עריכת הסכם הגירושין כי היא מבקשת לקבל בחזרה את הסכום שניתן לנתבעים במתנה, היא לא הייתה מסכימה להתחייבות בעניין העברת מחצית מדירה שתתקבל בעתיד מעיזבון הוריה לנתבע 1.

     

19. התובענה הוגשה רק לנוכח פרוץ הסכסוך בין הנתבעים ולולי כן, לא הייתה התובעת עותרת לקבלת הכספים שניתנו לשיטתה כהלוואה ובטח שלא עותרת לקבל מחצית משווי הדירה בעת הזאת, כאילו הייתה "משקיע".

     

    דיון והכרעה:

     

20. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אל מול הראיות שבפני ועדויות הצדדים, בהתייחס לחלקה של הנתבעת 2, מצאתי לדחות את התובענה, והכל מהנימוקים שיפורטו להלן;

     

21. ביום 11.11.2021 התקיים דיון במסגרתו נשמעו עדויות הצדדים ועדיהם.

     

22. התובעת אישרה כי העבירה לנתבעים כספים גם לאחר גירושיהם (עמ' 4 ש' 16-17 לפרוטוקול).

     

23. התובעת אישרה כי במשך שנים, נתנה לנתבעים אפשרות לגור בדירתה ללא תשלום "הם אף פעם לא שילמו ולא שילמו כל השנים" (שם, ש' 19-20).

     

24. בעדותה ביקשה התובעת לטעון כי הציעה לנתבעים לרכוש את הדירה בשותפות ובתנאי שכשהדירה תימכר, יהיה על הנתבעים לתת לה מחצית מערך הבית (עמ' 5, ש' 1,2; שם, ש' 15), אולם לא היה בידיה של התובעת כדי להוכיח טענה זו ואף לא, למצער, את טענתה בדבר הגדרת הכספים שהועברו מידיה לידי הנתבעים ככספי הלוואה, שיש להשיב.

     

25. התובעת ביקשה לשכנע את ביהמ"ש כי הנתבעת 2 התחייבה לחתום על מסמך "שמגן על ההשקעה שלה" וזאת על אף שמסמך זה מעולם לא הוצג בפניה, וטענה זו מבוססת על אמונתה לנתבעת ומשום שמדובר בגיסתה ולא רצתה "להעליב אותה" (עמ' 5, ש' 8-10).

     

26. התובעת אישרה כי הכסף שהיא מבקשת להגדיר כעת כהלוואה לא נדרש מהנתבעים מעולם, ועל אף שלדבריה עשתה כן לכשידעה שהנתבעים מתגרשים (שם, ש' 16-17) העובדות מלמדות כי גם במועד זה, היא לא דרשה לקבלו.

     

27. התובעת ביקשה לשכנע את ביהמ"ש שהסכימה להמתין עם קבלת חלקה/ השבת ההלוואה לכשבנם של הצדדים ... יגיע לגיל 18 (שם, ש' 20) אולם לא הביאה כל ראיה לדבריה וגם תמליל השיחה (ת/1) שהוגש במסגרת חקירת הנתבעת לא לימד על הסכמה שכזו.

     

28. התובעת אישרה כי עזרה לנתבעים לכתוב את הסכם הגירושין שלהם (שם, ש' 35-36 וכן עמ' 6, ש' 7) אולם לא נתנה כל הסבר סביר מדוע על אף האמור, לא טרחה להוסיף להוראות ההסכם התחייבות של הנתבעים להשיב לה את הסכום שניתן להם לכאורה בהלוואה (ראו תשובות התובעת בעמ' 6, ש' 8-17 לפרוטוקול).

     

29. התובעת אישרה כי מישור היחסים בינה לבין הנתבעים דמה ליחסי אם וילדיה (שם, ש' 10-11) באופן שמחזק את ההנחה שבמסגרת יחסי הצדדים, סביר להניח שניתנו סכומי כסף גדולים, בתורת מתנה.

     

30. התובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לסתירות בגרסתה בעניין זהות איש המקצוע שהיה אמור לכאורה לנסח את הסכם ההלוואה בינה לבין הנתבעים. שכן בעוד שבכתב תביעתה טענה שהיה על עורך הדין שערך את ההסכם לעשות כן, בסיכומיה ובעדותה למדנו כי הנתבעת עצמה הייתה צריכה לערוך אותו לכאורה בדרך כלשהי.

     

31. לא היה בידיה של התובעת להסביר גם את הפער בין הטענה לפיה היא סמכה על הנתבעת 2 בעניין עריכת מסמך המעגן את התחייבות הנתבעים להשיב לה את ההלוואה לכאורה, לבין העובדה כי בעריכת כל יתר המסמכים, לרבות הסכם רכישת דירת הנתבעים והסכם גירושיהם היא הייתה מעורבת באופן צמוד וקרוב ביותר ולא סמכה על שיקול דעתם של הנתבעים.

     

32. התובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת ממנו ניתן ללמוד מדוע על אף שלדבריה הדירה נרכשה בשותפות, היא נרשמה רק על שם הנתבעים בחלקים שווים ודבר השותפות הנטענת לא נרשם בספרי המקרקעין או במסמך אחר כלשהו.

     

33. מעל לכל, לא מצאתי כל היגיון בטענת התובעת לפיה על אף הקרבה הגדולה, היחסים המשפחתיים החמים, הסיוע האינסופי לנתבעים לאורך כל השנים, לרבות בהענקת סכומי כסף רבים ובהיקפים גדולים, דווקא בעת רכישת דירת הנתבעים, שינתה התובעת את אורחותיה וביקשה דווקא הפעם להגדיר את המתת כ"השקעה בנכס" לטובת השאת רווחים (ראו דברי התובעת בעמ' 8, ש' 32: "זו לא הייתה הלוואה, זאת הייתה שותפות בדירה").

     

34. לא מצאתי בטעם שנתנה התובעת לדבריה לפיו באותה עת לא היה לה דירה נוספת על שמה על מנת להצדיק טענה זו.

     

35. הדבר מקבל משנה תוקף עת התובעת לא עיגנה "השקעה" נטענת זו במסמך בכתב, שכן משמעות טענה זו הינה הטלת חובה כבדה על הנתבעים, שהיא הרבה מעבר לחובה להשיב הלוואה.

     

36. כך גם לא מצאתי טעם לפיו הנתבעים יסכימו להגדיר את אותה מתת כהשקעה המחייבת אותם להתחלק עם התובעת בערך הדירה לכשתימכר, אלא אם יוכח אחרת. אלא שבענייננו, לא עלה בידי התובעת להוכיח אחרת.

     

37. הדברים מקבלים משנה תוקף, עת קוראים את עדות התובעת, אשר מאשרת כי גם בעת הזאת היא עוזרת ומממנת את הנתבע (עמ' 9, ש' 24-25) באופן המלמד כי מה שהיה הוא שיהיה, יחסי קרבה עמוקים, שבעטיים ניתנו וממשיכים להינתן סכומי כסף רבים, שהתובעת אינה עותרת להשבתם.

     

38. כך או כך, אבהיר כי בעת שגרסת התובעת מנוגדת לרישום בפועל ובשעה שהתובעת לא הגישה תביעה לסעד הצהרתי, לפיו יש להורות כי על אף הרישום בפועל יש לה חלק במחצית הזכויות בדירה, לא מצאתי לקבל את הטענה לפיה לתובעת מחצית מהזכויות בדירה (רק על סמך התחייבות לכאורית שלא הוכחה).

     

39. כך גם לא מצאתי כל היגיון בטענות התובעת ביחס לחלקה בדירת הנתבעים ואף לא ביחס לקיומה של הלוואה שהנתבעים נדרשים להשיב לה, בעת שהתובעת עצמה, אשר הייתה מעורבת בניסוח הסכם הגירושין של הנתבעים, לא טרחה להוסיף התייחסות להתחייבות להשיב לה את אותה השקעה/ הלוואה לכאורית.

     

40. התובעת אף לא סיפקה כל הסבר מניח את הדעת, מדוע דווקא עכשיו ובחלוף למעלה מ- 12 שנה ממועד מתן הכספים, היא מבקשת לראשונה את השבתם (ראו תשובתה המתחמקת של התובעת לעניין זה בעמ' 9, ש' 31).

     

41. יש לציין כי מעדותו של מר ... (גיסה של התובעת) למדנו כי בני משפחתה של התובעת אינם מדקדקים בדרך העברת הכספים מאחד לשני. מר ... אישר כי התובעת רכשה עבורו רכב בסכום של 100,000 ₪ (עמ' 10, ש' 28) והוא אינו יודע כמה כסף השיבה לו התובעת בגין הלוואה שלקחה ממנו ובאופן שמלמד כי כל אחד מבני המשפחה נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו (שם, ש' 26).

     

42. מר ... אף אישר בדבריו כי יחסי התובעת והנתבעים היו קרובים עד מאוד והללו אף הוגדרו על ידו כ"נתינה אינסופית וכספים אינסופיים וכל מה שהם רצו היא נתנה. נתינה ללא גבולות" עמ' 11, ש' 20-24).

     

43. הנתבע 1 בעדותו תמך בטענות התובעת. אלא שלא מצאתי בעובדה שהנתבע 1 מסכים לטענות התובעת כדי ללמד על כנות טענות התובעת או כנות טענות הנתבע ועל אופי הסכמות הצדדים בזמן אמת בעת מתן הכספים.

     

44. העובדה שהנתבע 1 הינו בעל עניין בתובענה, בין אם מכוח העובדה שהתובעת היא אחותו (שהוא רוצה להשיב לה טובה תחת טובה) וסביר להניח שבעת הזו, לאחר שהתגרש מהנתבעת 2, ירצה להיטיב עם אחותו, ובין אם לנוכח הסברה שלא מן הנמנע כי התובענה נולדה, על מנת להותיר בידיו של הנתבע עצמו חלק גדול יותר בנכסי הנתבעים, שכן מי לידינו יתקע כי בין הנתבע 1 לתובעת ובמסגרת יחסיהם הקרובים, אין הסכמה לא כתובה לפיה כל שיופחת מחלקה של הנתבעת 2 יועבר "בדלת האחורית" לנתבע.

     

45. עיון מדוקדק בעדותו של הנתבע 1 מעלה כי לא היה לו כל נימוק המסביר מדוע האחריות על ניסוח מסמך ההלוואה/ ההשקעה הוטל על כתפי הנתבעת 2 ומדוע לא היה צורך גם בחתימתו שלו על גבי אותו מסמך נטען וזאת במיוחד משהגדיר את חתימתה של הנתבעת 2 "כקליפת השום" (עמ' 13, ש' 31-32).

     

46. גרסת הנתבע 1 ביחס לכך שלא ייתכן שהנתבעת תשלם בזמן החיים המשותפים לעו"ד ללא שהוא ידע על כך, שומטים את הקרקע מתחת טענת התובעת לפיה, הנתבעת נדרשה לערוך הסכם המעגן את זכויותיה באמצעות עורך הדין שערך את הסכם הרכישה (כנטען בסע' 18 לכתב התביעה).

47. העובדה כי הנתבע 1 אישר כי התובעת "ידעה שאין לנו הרבה אפשרויות כלכליות" (עמ' 14, ש' 19) מחזקת את ההנחה שהתובעת עצמה לא ראתה בסכום שהועבר לנתבעים כהשקעה, ודומה שאף לא ראתה בו כהלוואה.

     

48. הנתבע 1 אישר בחקירתו כי במסגרת הסכם הגירושין פעלו הנתבעים והחליטו "מה שפייר" (=הוגן בעברית. א.מ.) וזאת הסיבה שהנתבעת 2 הסכימה להביא לקופה המשותפת זכויות שעוד לא באו לעולם, בדמות דירה שתקבל בעתיד בירושה (עמ' 14, ש' 17-18).

     

49. הנתבע אישר כי התובעת הייתה מעורבת בניסוח ההסכם (עמ'14, ש' 21) ודי בכך כדי להסיק כי גם התובעת עצמה ראתה בהסדר אליו הגיעו הצדדים כהוגן ("פייר", כדברי הנתבע) ודי בכך על מנת ליצור הסדר הוגן, שכלל גם התייחסות לסכום שניתן לנתבעים על ידי התובעת.

     

50. אציין כי במסגרת ההליך לפירוק שיתוף בדירת הנתבעים הקשור, שדיון ההוכחות בגינו התקיים באותו יום, העיד הנתבע כי התובעת לא התנגדה שדירת הנתבעים תתחלק בחלקים שווים "בתנאי שאני מקבל את הדירה בXXX" (ראו: עמ' 18, ש' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 11.11.2021 בתלה"מ 58082-09-20) תוך שהענקת הזכויות שהנתבעת עתידה לקבל מהווה הסדר ראוי גם בהתייחס לכספים שהתקבלו מהתובעת.

     

51. עוד למדנו מעדות הנתבע 1 כי גם בעת הזאת התובעת מעבירה לו כספים רבים, שהנתבע עצמו לא יודע אם לסווגם כהלוואה או כמתנה "כרגע היא נותנת לי כסף... אם זה מתנה או הלוואה... אני יודע שהיא עוזרת לי כרגע במתנה" (עמ' 15 ש' 4-9).

     

52. לא מן הנמנע אם כן להסיק מדברי הנתבע עצמו אודות כוונת הצדדים בעת העברת הכסף, ולהגדירו כמתנה אלא אם יחול אירוע נקודתי חד פעמי ובלתי צפוי, דוגמת זכייה בלוטו, שתגרום לנתבעים להרגיש צורך לתת לתובעת "פיצוי" (שם, ש' 2-3).

     

53. גם עיון בחקירתה של הנתבעת 1 ובחינת גרסתה אל מול תמליל השיחה שהוגש כמוצג במסגרת חקירתה (סומן כמוצג ת/1) מלמד כי התובעת הסכימה להכניס לקופה המשותפת את זכויותיה בבית בXXX, על מנת לכלול במסגרת הסכמות הצדדים את העובדה כי הנתבעים הצליחו לרכוש את הדירה אודות לסיוע הכספי שניתן להם על ידי התובעת (ראו: עמ' 2 ש' 4-5 לתמליל).

     

54. לא מצאתי כי באמירת המילה "אוקי" (עמ' 1, ש' 28 לתמליל) שנאמרה כפתיח להמשך דבריה של הנתבעת, קיים אישור לאמירת התובעת לפיה יש לה זכויות במחצית דירת הנתבעים. הנתבעת אכן אישרה שהועברו לה ולנתבע כספים שסייעו לנתבעים לרכוש את דירתם, אך די בהתחייבות ההוגנת ליתן לנתבע 1 מחצית מהזכויות בדירה שעתידה להתקבל בירושה אצל הנתבעת 2, כדי להוות הסדר ראוי והוגן בנסיבות העניין. הסדר שאף הניח את דעתה של התובעת בזמן אמת, בעת שהנתבעים ערכו ביניהם הסכם גירושין.

     

55. עוד עולה מהתמליל כי הנתבעת השיבה לדרישתה של התובעת להשבת הכספים באמירה: "לא ניתן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" (עמ' 2, ש' 11 לתמליל), רוצה לומר, ככל שיש צורך להשיב את הכסף לתובעת, יש לבטל את ההסכמה להעניק לנתבע 1 מחצית מדירת הנתבעת 2 בXXX (ראו עוד: שם, ש' 14), כשהנתבעת מבהירה דבריה 'ברחל ביתך הקטנה'- "אני לא אוותר גם על הבית בXXX וגם אני אתן לך את החלק שלך" (שם, ש' 18-19) ומבהירה דבריה באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "את נתת בתמורה לזה שרשמתי שהבית בXXX יהיה חצי חצי" (שם, עמ' 4, ש' 23).

     

56. גם במסגרת השיחה ובעת שהנתבעת לא ידעה שהיא מוקלטת, היא לא אישרה כי נחתם מסמך כלשהו שהיה אמור לעגן השבת הלוואה או השקעה ודחתה את טענות התובעת בעניין זה. זאת גם אל מול טענות קשות שהטיחה בה התובעת ולצד איומים מרומזים ומפורשים אודות האופן שבו ינוהל נגדה מאבק משפטי שאינו קשור לעצם הוויכוח על השבת הכסף, תוך איום בפגיעה בקשר שבין הנתבעת לילדיה שלה.

     

57. בהתאם להלכה, "כאשר מדובר ביחסי משפחה - קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה... יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ... והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה." (ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, מח(1) 801 (1994))

     

58. בענייננו, יחסי הצדדים לאורך שנים מלמדים כי התובעת העניקה לנתבעים כספים רבים מבלי שדרשה כי יושבו לה וזאת מתוך יחסי קרבה יוצאי דופן, אשר הוגדרו על ידי חלק מהעדים כיחסים הדומים ליחסי הורה-ילד ובאופן שגם לאחר גירושי הנתבעים, המשיכה התובעת לתמוך כספית בנתבעת 1 ללא שהביעה רצונה בזמן אמת שתמיכה זו תושב לה.

     

59. אכן, כפי טענת התובעת "אין עוררין בפסיקה שבאמצעות עדויות ברורות- ניתן ללמוד על כוונת הצדדים ובכך לסתור את חזקת המתנה" אלא שבענייננו, התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה על מנת להוכיח כי לא במתנה עסקינן.

     

60. לא מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי הקניית המתנה משוללת כל הגיון ומשכך בהתאם לפסיקה, לרבות זאת שצוטטה על ידה (ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (נבו 20.07.1995)) ובשעה ש"חזקת הכוונה, המונחת ביסודה של המתנה, מבוססת על נסיון החיים ומשתנה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה", בשעה שמשמעות חזקה זו הינה בהיותה מעבירה את הנטל לסתירתה ממקבל המתנה לטוען לבטלותה (קרי לפתחה של התובעת) ובשעה שאין להרים נטל זה "בהטלת דופי גרידא, אלא יש להראות כי בנסיבותיו של העניין, הקניית המתנה משוללת כל הגיון" ולא עלה בידיה של התובעת לעשות כן, לא מצאתי לקבל את הטענה כי לא במתנה עסקינן.

     

61. אדגיש כי אין בעובדה שהתובעת אינה מחויבת לדאוג לרווחתם של הנתבעים, כדי ללמד כי התובעת לא עשתה כן, מתוך בחירה וללא שמאן דהוא הטיל עליה חובה זו, רק מתוך רצונה הטוב ולנוכח יחסיהם הקרובים של הצדדים, כפי שניתן ללמוד מהענקת מתנות, לרבות כספים בהיקפים גדולים.

     

    ההפך הוא הנכון, התבוננות ביחסי הצדדים וההיסטוריה המשפחתית מלמדת כי יותר סביר להגדיר את הענקת הכספים כמתנה ולא כהלוואה.

     

62. העובדה כי הנתבעת 2, בהגינותה, הסכימה להעניק לנתבע 1 מחצית מדירה שהיא עתידה לקבל בירושה, מלמדת כי בכך התכוונה הנתבעת להשיב גם לתובעת טובה תחת טובה ועל אף שלא הייתה חייבת לעשות כן (שכן כפי הנראה, קיבלה הימנה את הכספים במתנה) נאותה להעביר לנתבע 1 חלק מזכויותיה על אף שאינם מגיעים לו על פי דין, בהיותם נכסים שמחוץ למסת הנכסים שיש לאזנם מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (ראו: בין היתר סע' 5(א)(1) לחוק והדבר הינו בבחינת קל וחומר בעת שמדובר בנכס שיועבר לבעלותה של הנתבעת רק בעתיד).

     

63. העובדה כי התובעת הייתה מעורבת בניסוח הסכם הגירושין של הנתבעים מלמדת כי הסכמה זו הייתה על דעתה ולשביעות רצונה. בנסיבות אלה, לא מצאתי לקבל את טענת התובעת לפיה חזקת המתנה נסתרה.

     

64. אציין כי לא מצאתי כי הסתירות בדבריה של הנתבעת ביחס לסכום שניתן ע"י התובעת מלמדים מאומה. די בעניין זה להפנות לסתירות בדבריה של התובעת עצמה (אף תוך כדי דיבור במסגרת תמליל השיחה שהוגש לתיק) על מנת ללמד כי מלבד העברת ההמחאה בעת רכישת הדירה, בסכום שאינו מצוי במחלוקת (400,000 ₪), יתר הכספים לא היו מוגדרים וניתנו מעת לעת במסגרת יחסי הצדדים ואגב סיוע כלכלי שניתן לנתבעים, שאף אחד מהצדדים לא טרח לִסְכֹם או להגדיר די הצורך (זאת לכל הפחות עד למועד הגשת התובענה).

     

65. הנה כי כן ובשעה שלא עלה בידיה של התובעת לסתור החזקה, לפיה הכספים ניתנו לנתבעים בתורת מתנה ובוודאי שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי עסקינן בהשקעה משותפת בנכס מקרקעין, המזכה את התובעת במחצית מערך דירת הנתבעים, מצאתי לדחות התובענה כנגד הנתבעת 2.

     

66. התובעת תישא בהוצאות ההליך בסכום של 10,000 ₪ שישולמו לנתבעת 2 בתוך 30 ימים מהיום כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.

     

     

    בכך מסתיים הדיון בתובענה והמזכירות תסגור התיק.

     

    פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים ובכפוף לתיקוני עריכה.

    ניתן היום, י"ח אב תשפ"ב, 15 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.