אסרף ואח' נ' לוסקי

1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 14.2.2017 (ע"א 28798-12-16, השופטת מ' נד"ב). בית המשפט המחוזי דחה בקשה שהגישו המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק דין שנתן בית משפט השלום ברמלה מיום 23.11.2016 (תא"ח 40626-05-16, השופט ז' ימיני), עד להכרעה בערעור שהגישו על פסק דין זה.

רקע והליכים קודמים

2. המשיב ובת זוגו הם בעלי הזכויות במשק מס' 56 במושב ישרש (להלן: המשק), שבו מנהל המשיב עסק של השכרת יחידות מגורים. בחודש נובמבר 2011 חתם המשיב על חוזה עם המבקשת 2 (להלן: המבקשת) להשכרה של יחידת מגורים המצויה במשק (להלן: היחידה הראשונה) לתקופה של שנה. בחודש יוני 2012 חתם המשיב על חוזה נוסף עם המבקש 1 (להלן: המבקש) להשכרתה של יחידה אחרת למגורים המצויה במשק (להלן: היחידה השנייה) לתקופה של 48 חודשים (היינו, עד ליום 10.6.2016).

3. בחודש ינואר 2016 הגיש המשיב לבית משפט השלום תביעת פינוי כנגד המבקשת ובה עתר לפנותה מהיחידה הראשונה נוכח העובדה שתקופת השכירות ביחס אליה חלפה זה מכבר. בדיון שנערך בתביעה בבית משפט השלום התברר כי המבקשת מתגוררת בפועל ביחידה השנייה. לפיכך, בית משפט השלום מחק על הסף את תביעת המשיב לפינויה של המבקשת מהיחידה הראשונה, וקבע כי המבקשת זכאית לשהות ביחידה השנייה מתוקף היותה בת זוגו של המבקש, וזאת עד לתום תקופת השכירות של יחידה זו. בהמשך לכך, שלח המשיב מכתב למבקשים, ובו טען כי המשיבים הפרו את חוזה השכירות ביחס ליחידה השנייה בכך שהמבקש פעל באלימות כלפי המשיב ואיים עליו. על כן, הודיע המשיב למבקשים על סיום חוזה השכירות ביחידה זו ודרש מהם להתפנות ממנה.

4. מאחר שהמבקשים לא ענו לדרישה זו, הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום ובה עתר לפינויים מהיחידה השנייה. המבקשים העלו בתגובה שלל טענות, וביניהן כי היחידה השנייה אינה בבעלותו של המשיב ואף אינה ממוקמת כלל במשק.

5. בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיב והורה למבקשים לפנות לאלתר את היחידה השנייה. בית משפט השלום קבע כי המשיב הוכיח את זכותו במשק וכן הוכיח כי המבקשים מתגוררים ביחידה השנייה. כמו כן, נקבע כי מתקיימת הצדקה לביטול חוזה השכירות נוכח האיומים שהשמיע המבקש כלפי המשיב, וכי ממילא תקופת השכירות הקבועה בחוזה כבר הגיעה לסיומה. לבסוף, בית משפט השלום דחה את טענת המבקש כי המשיב חייב לו כספים ולפיכך יש לו זכות עכבון במשק.

6. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין האמור. ביום 18.12.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה באופן חלקי. בית המשפט המחוזי קבע כי סיכויי הערעור אינם גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב בשים לב לכך שתקופת השכירות הסתיימה. עם זאת, נוכח נסיבות אישיות ומשפחתיות שפורטו בבקשה לעיכוב ביצוע, ועל מנת לאפשר למשיבים שהות למצוא דיור חלוף, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע של פסק דינו של בית משפט השלום עד ליום 18.2.2017, בכפוף להפקדת התחייבות עצמית וסכום של 30,000 שקלים במזומן על ידי המבקשים.

7. ביום 12.2.2017 המבקשים הגישו בקשה נוספת לעיכוב ביצוע של פסק הדין של בית משפט השלום, עד להכרעה בערעור. המבקשים טענו כי הדיון בערעור נקבע לחודש יוני 2017 והוסיפו כי הם עדיין לא מצאו פתרון לדיור חלופי. ביום 14.2.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקבעו כי לא ראה מקום לשנות מההחלטה שניתנה ביום 18.12.2016 לאור נימוקיה.

הבקשה לרשות ערעור והתשובה לה