אקנין ואח' נ' אורחאן דוראל משגב עם ואח'

פסק דין

התובעים, בני 9 משפחות התארחו באכסניה של הנתבעת 1 בחנוכה לפני שנה. לטענתם לקה האירוח בהיבטים שונים, אך עיקר טענתם נוגע לענין אחד. התובעים רצו באירוח במקום שבו בריכה מחוממת זמינה. הם בחרו באירוח אצל הנתבעת 1 מפני שזו פרסמה עצמה כמי שמציעה לאורחיה את בריכת קיבוץ משגב עם. כשהתקשרו עם הנתבעת, הובהר להם שהבריכה כנראה לא תהיה זמינה מפני שהיא בשיפוצים. כחודש לפני מועד האירוח המיועד הובהר להם שכנראה לא תהיה בריכה זמינה והוצע להם לבטל את ההזמנה, אך בקרבה כזו לחג החנוכה מציאת מקום אירוח חליפי היתה בלתי אפשרית והם לא ביטלו את ההזמנה. ביום השלישי לשהות התובעים במקום, ממש לפני עזיבתם, גילו ילדיהם שהבריכה דווקא פתוחה – ובאישור הנתבעת 1 היו יכולים להשתמש בה. הדבר גרם להם עוגמת נפש ואכזבה שבגינם הגישו תביעה זו.

הנתבעות טוענות שאין להן שליטה על בריכת הקיבוץ וכי הם כלל לא גבו כסף עבור שימוש בבריכה. ככל שהיה ידוע להם, היתה הבריכה אמורה להיות סגורה באותו חורף, אף שלעתים, משיקולי הקיבוץ ובשליטתו, נפתחת הבריכה לאירועים שונים. כשקורה הדבר, לעתים, יכולים גם אורחיהם להשתמש בה. הם הציגו מסמך המלמד על כך שביום האחרון לשהות התובעים באכסניה אכן היתה הבריכה פתוחה לאירוע פרטי של הקיבוץ.

מתחילה התייצבו התובעים לדיון. הנתבעות לא התייצבו וניתן פסק-דין המקבל את התביעה. אחר-כך ביקשו הנתבעים את ביטול פסק-הדין. הם הסבירו שלא התייצבו מחמת טעות ברישום מועד הדיון, אך לגוף הענין עומדת להם הגנה של ממש. התבקשה תגובת התובעים, אך אף שזו הוגשה, היא לא עמדה לנגד עיני בית המשפט ופסק-הדין בוטל. אכן, אף שעצם אי-התייצבות הנתבעים לדיון הוצדק באופן בלתי מספק, העובדה שלגוף הענין עומדת לנתבעים הגנה ממשית, הצדיקה את ביטול פסק-הדין וקיום הדיון לגופו.

בדרך-כלל תביעות של אנשים שרכשו שירותי תיירות נוגעות להבטחות שלא קוימו. הפעם, התביעה היא דווקא בגין אזהרה שהתממשה. הטענה שעומדת בבסיס התביעה היא שהתובעים הזמינו את הנופש שלהם אצל הנתבעת 1 מפני שהאמינו שאולי בסופו של דבר תהיה הבריכה זמינה, אף שהוזהרו שכנראה לא תהיה זמינה. העובדה שלא היתה זמינה איכזבה אותם, אבל לאור האזהרה שהוזהרו היתה אכזבה זו צפויה. מה שלא היה צפוי כלל, היו האכזבה והכעס כשהתברר שהבריכה דווקא היתה פתוחה ואיש לא הודיע להם על-כך.

ראוי להבחין בין המצב העובדתי והמצב המשפטי. העובדות שהוכחו: ביום האחרון לשהות התובעים בקיבוץ משגב עם פעלה הבריכה. אין כל ראיה לכך שפעלה בשני הימים הקודמים (או אחר-כך). נמסר ע"י הקיבוץ שהבריכה היתה פתוחה באותו יום ל"אירוע פנימי" של הקיבוץ. יתכן שהקיבוץ היה מוכן לאפשר לאורחי הנתבעת 1 להשתמש בה בעת שפעלה.

משפטית, הסכמה כזו אינה שקולה לחיוב חוזי. היא היתה יכולה להעניק לתובעים כלפי הקיבוץ מעמד דומה למעמדו של אדם המתארח בבית פרטי – דהיינו, מותר לו להיות שם ככל שהמארח מסכים לכך. הסכמה כזו עומדת לו כהגנה נגד טענה שהוא מסיג גבול, אך היא לא מקנה לו כל "זכות" להיות שם, אז או בכל מועד אחר. התובעים לא שילמו עבור שימוש בבריכה וזה לא הובטח להם. לכל היותר היו יכולים להשתמש בה כמעשה חסד. חסדים, כידוע, אפשר לקבל (אם יש מי שנותן אותם), אך אי אפשר לקחת. לא שוכנעתי שהנתבע 1 ידעה בפועל שהבריכה זמינה לתובעים וגם לא שוכנעתי שהבריכה אכן היתה זמינה להם (ונדגיש – לא די בכך שבפועל מישהו השתמש בה). ממילא, לא שוכנעתי שהנתבעת 1 התרשלה כלפי התובעים, או הפרה חוזה, בכך שלא הודיעה להם שהבריכה זמינה להם למרות האזהרה שהוזהרו. לאור זאת התביעה נדחית.

הנתבעות הלינו על כך שבגין אירוע זה תבעו התובעים פיצוי בסך 30,000₪, לאחר ששילמו יחד עבור שני לילות אירוח של כשלושים נפשות 6780₪. קל להבינן. תמורת 6780₪ קיבלו התובעים שירותי תיירות במשך סופשבוע שלום (כולל שני לילות). את רוב השירות קיבלו. הדרישה לפיצוי בסך 30,000₪ עבור כשלון חלקי מאוד של התמורה שציפו לקבל בעד כספם היא בכל מקרה מופרזת מאוד ונראית כניסיון לקבל את האירוח לגמרי בחינם ועוד להוסיף על כך "רווח" נאה. באשר להוצאות: ראוי היה לחייב את התובעים בהוצאות ההליך לפי תוצאותיו. מצד שני ראוי היה לחייב את הנתבעות בהוצאות הישיבה הראשונה שאליה לא התייצבו. בנסיבות אלה התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ג' טבת תש"ע, 20 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.