פסק דין
העותר מבקש לצאת כנגד צו הגירוש וצו המשמורת אשר הוצאו בעניינו ביום 10.2.13, לפי הוראות סעיף 30 (א) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) התשי"ד – 1954 (להלן: "החוק למניעת הסתננות"), לאחר שהופעל נגדו נוהל טיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי, בנסיבות בהן נעצר על ידי משטרת ישראל בחשד לביצוע מעשי תקיפה נגד פקחי משרד הפנים אשר ביקשו לעכב אותו ואת חברו ברחוב לצורך בדיקת היתרי שהייה.
העותר הסתנן לתחומי מדינת ישראל, דרך גבול מצרים, בשנת 2010 ושוחרר ממשמורת. העותר זוהה כנתין אריתריאה.
ביום 8.1.13 נעצר העותר לאחר שסירב להזדהות בפני פקחי רשות האוכלוסין וההגירה, ניסה להימלט מהם ובמהלך ניסיון ההשתלטות עליו חבט בפקח והכה בו באבן עד אשר הצליחו הפקחים להשתלט עליו, בעזרת חייל שהיה במקום ולאחר שנאלצו אף לרסס עליו גז פלפל.
לטענת המשיבה פקחי הרשות, אשר היו לבושים במדי הרשות, פנו אליו ואל אדם נוסף שהיה עמו ובקשו מהם להזדהות, לא לפני שהזדהו בפניהם כפקחי הרשות. לטענת העותרת בעוד שגם האדם האחר סרב להזדהות תחילה ואף ניסה להימלט הרי שבניגוד לעותר לא תקף באלימות את הפקחים, כפי שעשה העותר.
כנגד העותר הוגשה תלונה במשטרה והוא הועבר לטיפול המשטרה.
בתחנת המשטרה טען העותר כי לא הכיר את הפקחים אשר פנו אליו ועל אף שהבחין כי חבשו כובעים לא זיהה אותם כאנשי רשות וחשש כי מבקשים לגנוב ממנו את הכסף אשר נמצא על גופו. העותר אף סיפר כי ביקש מהחייל שעבר במקום שיעזור לו ולחברו אך, זה עזר לפקחים.
העותר אישר כי הפקחים בקשו ממנו להציג מסמכים אך כאמור חשש כי מדובר בגנבים וכי כאשר ביקשו שיציג בפניהם את היתר השהייה (הויזה) לא הספיק לעשות כן מאחר והשתלטו עליו. גם המסתנן האחר שהיה עם העותר חזר על גרסה דומה וטען כי לא זיהה את הפקחים כאנשי רשות.
הפקחים, מאידך גיסא, מסרו בעדותם, בתחנת המשטרה, כי הם הזדהו בפני העותר וחברו כאנשי רשות ובקשו מהם תעודות מזהות אך אלה סרבו והחלו לברוח וכי רק בעזרת חייל שהיה במקום הצליחו לתפוס את העותר וחברו והשתלטו עליהם כאשר העותר אף הרהיב עוז וחבט באבן על כתפו של אחד הפקחים.
המשיבה הפעילה את נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי ולאחר שהומצאה חוות דעת משפטן לפיה, העותר נמצא מעורב באירוע תקיפה ועל כן מסכן את שלום הציבור הועברה ביום 9.1.13, בקשה לביטול רישיון הישיבה הזמני שניתן לעותר. באותו יום נערך לעותר שימוע והוצא נגדו צו גירוש וצו משמורת, לפי סעיף 30 (א) לחוק למניעת הסתננות.
בדיונים עתיים אשר נערכו לעותר בבית הדין לביקורת משמורת נקבע כי לא התקיימו התנאים לשחרורו של העותר ממשמורת לפי סעיפים 30א (ב) או (ג) לחוק למניעת הסתננות ועל כן אישר את המשך החזקתו במשמורת. החלטה אחרונה של בית הדין לביקורת משמורת ניתנה ביום 5.5.13.
המדינה ברוב הגינותה ציינה כי חברו של העותר, אשר היה עמו באירוע הנדון, הועבר אף הוא לנוהל טיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי, אולם, במסגרת עתירה שהגיש כנגד צו הגירוש אשר הוצא נגדו, הסכימה המדינה לבטל את צו הגירוש והוא שוחרר ממשמורת.
במקרה הנדון התנגדה המשיבה להחיל דין שווה על העותר בטענה כי בשונה מן האחר זה נהג באופן אלים כלפי הפקחים.
אקדים ואומר כי סבורה אני שדין העתירה להתקבל. וכי יש להחיל תוצאה זהה שהתקבלה בעניינו של האחר על העותר שבפני.
אמנם, השתהה העותר בהגשת העתירה הנדונה אך בנסיבות המיוחדות של העניין יהיה זה אך בלתי צודק לדחות העתירה על הסף מחמת שיהוי, מה גם שלא טענה לכך המדינה.
לגופו של עניין, מלמדות העדויות בתיק החקירה כי העותר החזיק ברשותו אשרת שהייה בתוקף וכי בפועל לא היתה כל סיבה אובייקטיבית כי ימנע מלהזדהות בפני אנשי חוק.
אלא, שמתוך חומר הראיות ניתן ללמוד כי העותר וחברו אכן לא הכירו את סימני הזיהוי אותם נשאו פקחי רשות האוכלוסין על כובע שעל ראשם ועל כן לא זיהו אותם כאנשי חוק וחששו כי מדובר במי שמבקשים לגנוב מהם כספים, אותם נשאו על גופם. רק מסיבה זו בקשו להימלט מהם שכן, כאמור החזיקו בהיתר שהייה כדין.
המדובר בהגנה לכאורה של "טעות בהבנת מצב הדברים" המקימה הגנה בפלילים ועל כן אין לומר באופן כה גורף, כפי שנכתב בחוות דעת המשפטן, כי העותר מסוכן לשלום הציבור.
המדינה השכילה ליתן הסכמתה לביטול צו הגירוש כנגד חברו של העותר ולשחררו ממשמורת. היה עליה לעשות גם כאן. אמנם, העותר שבפני נקט ביתר תוקפנות כלפי פקחי המשיבה, אולם, מקום שהטעות בהבנת הדברים הינה אותה טעות, המקימה הגנה בפלילים, נכון היה לנקוט בדין שווה כלפי העותר כאן.
בהינתן האמור, סבורה אני כי קביעת המשיב לפיה, העותר מסוכן לשלום הציבור הינה קביעה שגויה ומרחיקת לכת, המצדיקה התערבות בית המשפט וקבלת העתירה.