ארביב נ' מועצה מקומית תל מונד

פסק דין

בפני תביעה קטנה במסגרתה עתרה התובעת לחייב המועצה המקומית תל מונד בזיכוי בגין חיוב חריג בעבור צריכת מים, אשר לטענתה לא נצרכה על ידה, וכן בחיוב בהוצאות טרחה ועוגמת נפש.

טענות הצדדים:

התובעת טוענת כי בחודשים 09-10/2008 חויבה בתשלום בגין צריכת מים חריגה של 77 קוב, כל זאת כאשר הינה מתגוררת בגפה, שוהה במרבית שעות היממה מחוץ לבית, וכאשר הצריכה הממוצעת לאורך השנים עמדה בין 16 ל- 25 קוב מים לכל היותר. לטענתה, בדיקה שנערכה על ידי אחיה ועל ידי מנהל אגף המים במועצה העלתה כי לא היתה במועד הרלבנטי נזילה בביתה או בשטח החצר. עוד טענה התובעת כי לאור העובדה כי הקריאות במד המים במהלך התקופה שלפני הקריאה החריגה ולאחריה היו בטווח הסביר הרי שמד המים תקין ומדוייק. משכך, סבורה התובעת כי מקור החיוב השגוי נעוץ בקריאה שגויה של מד המים או בטעות הקלדה שמקורה אצל הנתבעת.

הנתבעת טוענת כי חשבונות המים נערכים על פי קריאות מד המים בלבד, שבוצעו אחת לחודשיים, ואין בסמכות המועצה לערוך חשבונות באופן אחר. מאחר והקריאות של מד המים טרם החיוב החריג ולאחריו היו בתחום הסביר הרי שהדבר מעיד כי מד המים היה תקין. אף על פי כן הוצע לתובעת כי מד המים יישלח לבדיקה ואולם, היא סירבה לכך. אמנם, הקריאה ביחס לחודשים

09-10/2008 הצביעה על צריכה אשר על פניה נראית חריגה, יחד עם זאת, אין לנתבעת כל שליטה על הברזים או הצנרת בביתה ובחצרה של התובעת וסביר כי הצריכה העודפת מקורה בשימוש חריג או בנזילה סמויה. מוסיפה וטוענת הנתבעת כי החוק אינו מאפשר לה לבצע החזר כספי שעה שלא הוכח כי מקור החריגה בנזילה או במד מים שאינו תקין.

דיון והכרעה:

בדיון שהתקיים בפני חזרו הצדדים על טענותיהם כפי שנטענו בכתבי הטענות. יוער כי מטעם הנתבעת התייצב מר דדי דהן, מזכיר המועצה, ומר יוסי אסרף, מי ששימש במועד הרלבנטי כמנהל מחלקת המים במועצה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוגשו, ושמעתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

נטל הראיה והשכנוע להוכיח כי המועצה המקומית גבתה חיוב שאינו כדין ושלא בהתאם לצריכה בפועל רובץ על התובעת מכח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". התובעת היא שצריכה לשכנע את בית המשפט שהחיוב אינו משקף את הצריכה בפועל וכי מדובר בטעות אשר מקורה אצל הנתבעת.

מסקנה זו נובעת גם מחזקת התקינות המנהלית לפיה חזקה שהרשות המנהלית פעלה כדין, אלא אם הוכח אחרת.

חוק המים ותקנותיו מסדירים את נושא אספקת המים ואת אופן הגבייה של דמי המים. ההוראה הרלבנטית לעניייננו קבועה בתקנה 6(א) לתקנות המים בזו הלשון:

"6(א) רשות מקומית תגבה את התעריפים המפורטים בתקנות אלה אך ורק על פי קריא מדי מים, שנעשה אחת לחודשיים לפחות בהתאם לתקנות מדידת מים (מדי מים), תשמ"ח- 1988, ובסמוך למתן הודעה לצרכנים על תצרוכת המים שלהם כאמור באותן תקנות אחת לחודשיים לפחות; לא תגבה רשות מקומית תעריפי מים לפי תקנות אלה בכל דרך אחרת".

הנה כי כן, הדרך המותווית בדין לגביית דמי המים מהצרכנים הינה על פי קריאות מדי המים של הצרכנים, הא ותו לא.

ככלל, קיימות שתי אפשרויות לסטייה בחיובים; האחת, מד המים אינו תקין והשניה, קיומה של נזילה בצנרת הדירה או כל אירוע חריג אחר, אשר גרמו לצריכת המים המוגברת.

מקום בו מצאה הרשות המקומית כי מד המים אינו פועל כהלכה, מורה תקנה 9(א) לתקנות המים כיצד על הרשות לנהוג לעניין חיוב הצרכן במקרה כגון דא.

אפשרות נוספת המוכרת בתקנות המים לחיוב מופחת של הצרכן עניינה ב"נזילה סמויה". תקנה 4 (5.3) מאפשרת הפחתת תעריף גביה, באופן המתואר בתקנה האמורה, מקום בו נתגלתה נזילה סמויה של מים בנכס והומצאה על ידי הצרכן לרשות המקומית הוכחה על תיקון הנזילה הסמויה.

בענייננו אין מחלוקת בין הצדדים כי מד המים היה תקין. מסקנה זו מתבקשת אף מהעובדה אשר אינה שנויה במחלוקת לפיה טרם קריאת הצריכה החריגה ולאחריה המדידה באמצעות מד המים היתה בטווח השימוש הממוצע, כנטען על ידי התובעת עצמה וכעולה מחשבונות המים שצורפו. ברי כי ככל ומד המים היה פגום הרי שאף הקריאות בחודשים שלאחר הקריאה החריגה היו חריגות.

לפיכך, משאין חולק כי מד המים תקין, אזי ההסבר לצריכה המוגברת הינו שימוש בפועל במים או קיומה של נזילה.

ואולם, במקרה שבפני שללה התובעת מכל וכל אפשרות של נזילה. לטענתה, בדיקה שנערכה על ידי אחיה, כמו גם בדיקתו של מר אסרף בשטח, העלו כי לא קיימת נזילה. יוער בהקשר זה כי מר אסרף העיד כי אין זה מתפקידה של המועצה לערוך בדיקות בבתי התושבים לאיתור נזילות. על מנת לסייע לתובעת ניאות להגיע לביתה על מנת לבדוק קיומה של נזילה. לטענתו, בדיקתו בשטח העלתה כי לא קיימת נזילה, אם כי בדיקתו לא בוצעה ב"זמן אמת" אלא אך לאחר שנרשמה הצריכה החריגה וברי כי אינו יכול לדעת האם במועד הרלבנטי אכן היתה נזילה אם לאו.