פסק דין
זוהי תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לרכבו של התובע באירוע של תאונת דרכים בה היה מעורב רכב נהוג בידי הנתבע 1 מבוטח בביטוח חבות כלפי צד ג' ע"י הנתבעת 2.
על פי כתב התביעה טוען התובע כי בתאריך התאונה נהג את רכבו ברחוב משה דיין שיש בו נתיב נסיעה אחד, מימין חונים רכבים, והוא "ירד " ימינה על מנת לחנות . תוך כדי כך נפתחה דלת רכבו השמאלית של הנתבע 1 , ופגעה בדופן ימין ברכב התובע .
הנתבעים טענו בכתב ההגנה שהוגש כי האחריות לתאונה נופלת דווקא על שכמו של התובע אשר נהג בחוסר זהירות ולא קיים את החובות המוטלות עליו על פי התקנות.
במיוחד טוענים הנתבע כי התובע הפר את הוראות תקנה 21 ותקנה 40 (א') לתקנות התעבורה , ועוד "טענות סל " כגון לא בלם או לא בלם במועד, נהג במהירות מופרזת , עשה מעשה שנהג סביר לא היה עושה , והפר חובות חקוקות .
אמרתי "טענות סל " מכיוון שבמרבית כתבי ההגנה במקרים כאלה מעלים נתבעים טענות תיאורטיות, מבלי להעלות בכתבי הטענות שלהם טענות עובדתיות לביסוס הטענות המשפטיות התיאורטיות . גם בקמרה זה נהגו הנתבעים אותו דבר .
מכל מקום אבדוק מה אומרות התקנות עליהן הסתמכו הנתבעים , קרי 21 ו 40(א') .
תקנה 21 קובעת לאמור
21. חובתו של עובר דרך (א) כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות. (ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא - (1) יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך; (2) יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור; (3) יפריע את התנועה ולא יעכבנה; (4) יסכן חיי אדם. (ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך.
תקנה זו היא תקנת יסוד הבאה להטיל על כל עובר דרך את הנורמה של ההתנהגות בכביש בזהירות, ובצרוה שלא תגרום נזק לאחר . אין בתקנה התייחסות ספציפית של אסור ספציפי על פעולה או מחדל מסוימים, או הטלת חובה לפעול בצורה מסוימת, אלא קביעה שכל עובר דרך יתנהג בזהירות , לא יקפח את זכות משתמשים אחרים בכביש , ולא יסכן חיי אדם .
יתכן ובמסגרת החובה הכללית לנהוג בזהירות ולהימנע מעשיית מעשים או מחדלים המסכנים נהגים אחר בכביש, ניתן לבחון את נהיגתו של התובע סמוך ובזמן התאונה , אך זאת כאמור מתוך חובת זהירות הכללית, ולא מכוח תקנה ספציפית
תקנה 40(א)
40. סטיה מנתיב נסיעה
(א) לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון.
תקנה זו אינה מתאימה לנסיבות המקרה שנדון בתביעה , שכן עניינה סטית רכב מנתיב נסיעתו תוך כדי נסיעה ובצורה המסכנת רכבים אחרים בכביש, ואין בה כל זכר או התייחסות לסטייה לצורך חניה בצד ימין של הכביש, או לשאלה באיזה מרחק מרכבים חונים בצד ימין של הכביש , על התובע לנהוג
הנתבעים , לא בכתב ההגנה ולא בעדותו של הנתבע 1 בפני , לא הכחישו את עובדות המקרה הנטענות בכתב התביעה מבחינה עובדתית, קרי כי רכבו של הנתבע חנה בצד ימין של הכביש, הנתבע בקש לרדת מרכבו , לצורך עליה לבית מסוך למקום החניה , הנתבע פתח את הדלת השמאלית לדי הנהג, דרכה בקש לרדת , ובדיוק באותו זמן הגיע התובע , ובק שלבצע חנייה מלפני רכב הנתבע שהייתה פנויה .
אתייחס עתה לעובדות שעלו מכתבי הטענות, ומעדויות הנהגים בפני .
מדובר ברחוב חד סטרי, בו הנסיעה מותרת בנתיב אחד, אך רחב מן הרגיל, כאשר בימנו חונים רכבים . אין מחלוקת כי הנתבע חנה בצד ימין , כאשר משמלאו מתנהלת תנועה . התובע נהג את רכבו באותו כיון, הגיע למקום זיהה חניה מלפני רכב הנתבע , ובק שלהיכנס אליה . בדיוק בזמן שרכב התובע חולף משמאל לנתבע, תוך האטת הרכב לקראת חנייה , נפתחה הדלת של הנתבע לעבר הכביש . המגע הראשון בין דלת רכב הנתבע לרכב התובע אירע בחלק הקדמי של כנף ימין ברכב התובע, ומכיוון שהרכב היה בתנועה , ואילו רכב הנתבע בעצירה, התגרד הצד הימני של רכב התובע על הדלת של הנתבע.
וזאת יש לקבוע כממצא מן העובדות, כי דלתו של רכב הנתבעת הייתה פתוחה בלא פחות מ 40-45 מעלות בזמן יצירת המגע בין שני הרכבים . שכן הנתבע אישר כי עם יצירת המגע בין שני הרכבים הדלת שלו נתלשה לכיוון קדימה ביחס לגוף הרכב . מצב זה לא יכול להיגרם אילו הדלת הייתה פתיחה חלקים או בתחילת הפתיחה . כי אם הדלת הייתה בפתיחה חלקית , והיה נוצר מגע עם גוף חיצוני , כגון רכב התובע, עם הדלת היא הייתה נסגרת כלפי גוף הרכב . תלישת הרכב קדימה מצביעה על כך כי זו הייתה במלוא פתיחתה ועם המגע בדופן רכב התובע היא נעה בכיוון נסיעת רכב התובע .
מזה עולה מצד אחד כי הדלת הייתה פתוחה בצורה מלאה לכיוון הכביש , והעולה מכך כי רכבו של התובע היה מרוק מדופן שמאל ברכב הנתבע כדי אורך הדלת של הנתבע , בין 80 ס"מ ל100 ס"מ .