פסק דין
בפניי תביעה כספית.
1. התובע החזיק בנכס מקרקעין. בשנת 1975 הוגשה נגדו תביעת פינוי על ידי הנתבעת (ת.א. 3208/75). התביעה התקבלה בשנת 1977. בפועל, פונה הנכס בשנת 2006. התביעה היא להחזרת שוויין הכספי של השקעות שהשקיע התובע לטענתו בחלקי הנכס שפונו על ידו כאמור. על פי הטענה ההשקעות נעשו עד דצמבר 1975, לכל המאוחר. על פי הטענה, השקעות אלה הביאו לעלייה בשוויו של הנכס בשיעור של 1000% לפחות, מחוץ לעליה הכללית בערך הנכסים. לטענת התובע, הוא זכאי לתשלום בגין ההשקעות האמורות, בין על יסוד התחייבות של הבעלים הקודם בנכס, אשר על פי הטענה הסכים לזכויותיו של התובע בהשקעות, ובין על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט.
2. אין חולק כי במסגרת תביעת הפינוי משנת 1975, התובע הגיש תביעה שכנגד לקבלת שוויין של השקעותיו. לטענתו, חזר בו מתביעתו נוכח התחייבויות שונות שנטלה על עצמה הנתבעת, ואשר לטענתו לא קויימו על ידה. לטענת התובע, מחיקת התביעה בהמשך לכך היתה, בנסיבות אלה, מבוססת על תרמית מצד הנתבעת.
3. הנתבעת העלתה טענות של מעשה בית דין ושל התיישנות. דין טענות אלה להתקבל. על הטעמים לכך אעמוד עתה.
4. (א) מעשה בית דין. מעיון בפסק הדין בתביעת הפינוי משנת 1975 עולה, כי התובע העלה באותו הליך טענות לעניין ההשקעות שביצע בנכס. הוא טען כי יש לעכב את פינוי הנכס עד להשבת ההשקעות.
(ב) בית המשפט דחה את הטענות בפסק הדין (אשר ניתן בשנת 1977). נקבע כי התובע אכן עשה השקעות בנכס. עם זאת, בית המשפט עמד על הצהרתו של התובע בהסכם השכירות עם הבעלים הקודם בנכס, לפיה "אינני זכאי בשום זמן שהוא לבוא בשום תביעות השתתפות נגד המשכיר" (סעיף 13 למוצג ת/1 שם). הצהרה זו מתייחסת לתיקונים, שיפוצים ושכלולים אשר היה ידוע מבעוד מועד כי יידרשו בנכס.
(ג) אשר לתקופה לאחר שהנתבעת נכנסה לנעליו של הבעלים המקורי, נטה בית המשפט לדעה כי המדובר בהמשך של ההתקשרות החוזית המקורית של התובע. נוכח האמור לעיל, די היה בכך על מנת להביא לדחיית טענותיו של התובע לעניין זה.
(ד) מעבר לנדרש, וגם בהנחה כי בתקופת בעלותה של הנתבעת מדובר ברישיון ללא תמורה, עליו לא חלה ההצהרה האמורה, קבע בית המשפט כממצא כי הנתבעת לא ידעה על השיפוצים שביצע התובע ועל היקפם. בית המשפט הוסיף כי לא הוברר איזה שיפוצים בוצעו בתקופת הבעלים המקורי ואיזה לאחריה. בית המשפט קבע בהמשך כי לא הוכחה ידיעת התובעת והסכמתה לשיפוצים. בהקשר זה בית המשפט לא האמין לתובע, כי דיווח באופן מפורט על התקדמות השיפוצים. בית המשפט הוסיף וקבע במצב זה כי לתובע לא עומדת עילה בעשיית עושר ולא במשפט.
(ה) בית המשפט קבע פוזיטיבית, כי התובע היה מודע לכל המאוחר בסוף שנת 1973 כי המשך השכירות מוטל בספק. במצב זה, כך נקבע, היה על התובע להפסיק את שיפוציו, והוא אחראי, אפוא, לנזקיו. עוד הוסיף בית המשפט, כי התובע עשה דין לעצמו בהמשיכו להחזיק בנכס בלא לפנות לבעליו החדשים, ואם במצב זה המשיך להשקיע מעמלו וכספו, אין לו להלין אלא על עצמו.
5. במקרה זה מתקיימים כל התנאים שבדין ליצירת השתק פלוגתא. המדובר בפסק דין סופי. הצדדים זהים. המדובר בקביעות פוזיטיביות, הדוחות באופן ברור את טענותיו של התובע. המדובר בקביעות שהיו דרושות לעניין, נוכח טענותיו של התובע עצמו בהליך הקודם, כי תנאי לפינויו מן הנכס הינו החזר ההשקעות שביצע בנכס. יוצא, כי קיים בהקשר זה השתק פלוגתא. השתק זה מחייב את דחיית התביעה שבפניי על הסף.
6. (א) התובע טוען כי קביעות בית המשפט לא יצאו מגדר קביעה כי דבר מה לא הוכח, ועל כן אין בהן משום קביעות פוזיטיביות המהוות מעשה בית דין. יש לדחות טענה זו. הציר המרכזי של הכרעת בית המשפט היה מבוסס על קביעות פוזיטיביות לעניין הצהרתו של התובע במסגרת הסכם השכירות המקורי, אותה ראה בית המשפט כחלה גם ביחס לנתבעת. אף לעניין ידיעת הנתבעת פירוש פסק הדין כמכלול מלמד כי המדובר בקביעה פוזיטיבית, הגם שבמקום אחד דובר על אי הוכחה.
(ב) זאת ועוד, בית המשפט העליון קבע כי קיים השתק פלוגתא אף ביחס לטענות אשר נדחו מטעמים פרוצדוראליים, ולא נדונו לגופו של עניין (ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (2005)). בית המשפט העליון אף פסק, בפרשה אחרת, כי מקום בו בעל דין לא העלה טענה שהיה עליו להעלות, הוא מנוע מלעורר אותה בשנית בהליך אחר, וזאת נוכח התכלית של מניעת הטרדת בעל הדין שכנגד בהתדיינות חוזרת בעניין שכבר הוכרע (ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741). הגיונן של הלכות אלה חל, ואף מקל וחומר, על המקרה שבפניי, בו ניתנה לתובע הזדמנות מלאה להעלות את ראיותיו וטענותיו בהליך הקודם הנזכר לעיל, והטענות (החופפות לאלה המועלות עתה) נדחו לגופן.
7. לא שוכנעתי גם, כי החלת הדוקטרינה עלולה ליצור, כנטען על ידי התובע, אי צדק כלשהו. המדובר בהשקעות נטענות שנעשו, על פי הטענה, לפני כ – 35 שנים. המדובר בתביעה, שהיא גלגול של תביעה דומה שהוגשה לפני פרק זמן דומה. גם אם תיאור השתלשלות העניינים המופיע בתגובתו של התובע לבקשה לסילוק על הסף הוא תיאור נכון (ראו בסעיפים 16 – 23), המדובר באירועים שהתרחשו עד סביבות שנת 1980. אין בהם כדי להעלות שיקולי צדק העשויים להצדיק כי עתה ישוב וייפתח הדיון בעניין זה, אשר הוכרע לגופו, באופן ענייני ומנומק, בפסק דין משנת 1977.
8. התיישנות. לנתבעת עומדת בנסיבות העניין גם טענת התיישנות. לעניין זה אין לקבל את טענת התובע, כי נוכח עילת עשיית עושר ולא במשפט, המועד בו החל מרוץ ההתיישנות הוא מועד מסירת הנכס לידי הנתבעת, בשנת 2006. הנתבעת היא הבעלים בנכס. ככל שבוצעו על ידי התובע עבודות, אשר היה להן ערך כספי, ואשר השביחו את הנכס, התעשרות הנתבעת צמחה כאשר בוצעו העבודות. זאת ועוד, המועד בו בשלה זכותו של התובע לנקוט בהליך לעניין זה, ובו היה בידיו כוח תביעה, היה לכל המאוחר בשנת 1975, עת גילתה הנתבעת את דעתה באופן ברור וחד משמעי כי היא מבקשת לפנות את התובע מן הנכס. לכל המאוחר באותה נקודת זמן היה ברור לתובע כי קיימת יריבות בין הצדדים לעניין זה, וכי עליו לתבוע מן הנתבעת את השקעותיו בנכס.
9. בנסיבות העניין, אין מדובר בתובנה תיאורטית גרידא. הלכה למעשה, התובע אכן הגיש תביעה כאמור בשנת 1975. בלא קשר לסיבה הנטענת על ידי התובע לכך שמשך את ההליך, וגם אם לא עומדת לנתבעת טענת השתק שיפוטי לעניין זה בנסיבות האמורות, יש בכך כדי ללמד, כי התובע עצמו הבין היטב, במועד האמור, כי התגבשו גם התגבשו יסודותיה של עילת עשיית עושר ולא במשפט. יש בכך כדי לחזק את המסקנה אליה הגעתי בנקודה זו.
10. התובע טען כי הנתבעת לא העלתה טענת התיישנות בהזדמנות ראשונה. דין טענה זו להידחות. אכן, בכתב ההגנה המקורי לא עולה טענת התיישנות. עם זאת, בסמוך להגשתו נתבקשה רשות בית המשפט להגיש כתב הגנה מתוקן, תוך הסבר כי בשל תקלה הוגש נוסח לא עדכני של כתב ההגנה. הבקשה התקבלה. הוגש כתב הגנה מתוקן, ובו טענת התיישנות. בנסיבות אלה, אין לראות את הנתבעת כמי שלא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.
11. התוצאה. התביעה נדחית. התובע ישא בשכר טירחה של הנתבעת, בסך של 7,000 ₪, המביא בחשבון את השלב בו הגיע ההליך לסופו, ואת המאמץ שהושקע, על פי כתבי הטענות שהוגשו. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא ישולם עד ליום 26.1.11.
ניתן היום, י"ד שבט תשע"א, 19 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.