ארלנק גיא נ' מיכאל בר ששת

פסק דין

השאלות העומדות לדיון הן:

1) האם על הנתבע לפצות את התובע בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו בתאונה מיום 6.11.08? אם כן;

2) מהו סכום הפיצוי שעל הנתבע לשלם לתובע?

בעלי הדיו וכלי הרכב:

בכל זמן הרלוונטי לתביעה:

התובע היה הבעלים והנהג של רכב פרטי מסוג פולקסווגן מ.ר. 3495107 (להלן-"הפרטית");

הנתבע נהג במשאית מ.ר. 1013713 (להלן-"המשאית").

טענת התובע:

לטענת התובע, ביום 6.11.08 נהג בפרטית בכביש המחבר בין יד רמב"ם ללטרון. בהגיע התובע בסמוך לצומת היציאה מן הישוב עזריה, הבחין התובע במשאית, אשר ביקשה לפנות שמאלה. המשאית גלשה מעט לתוך הצומת ועצרה במקומה. משכך, המשיך התובע בנסיעתו והאט את מהירות הנסיעה. עת הגיע התובע לצומת, המשיך לפתע הנתבע בגלישתו לצומת. בכך, חסם את נתיב נסיעתו של התובע וחסם את דרכו. כתוצאה מכך התנגשו שני כלי הרכב.

לטענת התובע התאונה ארעה עקב אשמו ו/או רשלנותו של הנתבע.

ע"פ חוו"ד של מר גיל יעקב, אותה צירף התובע לכתב תביעתו, נאמדים סך נזקי התובע: 14,571.72 ₪. אולם כמובא בחוות דעתו, משעלות תיקון ושיקום הרכב עולה על 60% מערכו של הרכב, הרי שיש להשבית את הרכב. מכאן ערך הפרטית בניכוי השרידים הינו בסך 20,250 ₪.

טענת הנתבע:

טוען הנתבע בכתב הגנתו כי המשאית הייתה בבעלות חברת "יציב העוזר בע"מ", שכן היא זו שביטחה את הרכב הפוגע. הואיל ובכך יש להפנות את כתב התביעה אליה. ואולם החברה פשטה את הרגל.

האחריות:

שני בעלי הדין העידו בפני. בעדותו העיד הנתבע כדלקמן:

"אם הוא טוען שעצרתי, אז הוא היה צריך להיכנס בי בגלגל. אני לא עצרתי".

סבור אני שדבריו אלו של הנתבע מחייבים את המסקנה שעל כתפיו רובצת האחריות לתאונה.

אלא שהתאונה קרתה בצומת. מנזקי התאונה עולה שהתובע נסע במהירות גבוהה מאד. בהגיעו לצומת היה עליו להאט את מהירות נסיעתו, אך הוא לא עשה כן. לכן יש לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה בשיעור של 20%.

הנזק: