אשד נ' נחמיאס

פסק דין

לפי תביעה קטנה שהגישה התובעת נגד הנתבעת.

התובעת טוענת כי ביום 22.7.13 בסמוך לשעה 18:00 היא פגשה את הנתבעת מלווה בכלב החגור ברצועה. התובעת שאלה את הנתבעת אם אפשר ללטף את הכלב וזו ענתה: "למה לא?" התובעת הושיטה יד והכלב נשך את אצבע ידה. התובעת דיממה באופן מסיבי אך הנתבעת הותירה אותה לדמם ברחוב ולא קראה לאמבולנס. לתובעת נגרם נזק: היא ציירת ונאלצה לבטל תערוכת יחיד במחניים כי לא יכלה לצייר, היה לה פנסיון לכלבים אותו היא נאלצה לסגור כי היא מפחדת עתה מכלבים, היא נאלצה לקחת מטפלת פרטית כי לא יכלה להתרחץ ולעשות שום מלאכה בבית בכוחות עצמה וכן נגרמה לה עגמת נפש.

הנתבעת טוענת, מנגד, כי היא יצאה לטיול שגרתי עם כלב קטן מסוג "פקינז", שהינו ידידותי וללא כל רקע בעייתי, כשהכלב היה קשור ברצועה תקנית. בדרכה, פגשה הנתבעת את התובעת וזו שאלה אותה מה שם הכלב, מאיזה גזע הוא והאם ניתן ללטפו. הנתבעת השיבה "לא לגעת בכלב בבקשה". התובעת אמרה שהיא אוהבת כלבים והנתבעת שבה וביקשה שלא תיגע בכלב. כשהמשיכו ללכת, התובעת הרימה את הכלב בפתאומיות וללא הכנה מוקדמת, הכלב נבהל מאד והגיב באינסטינקט טבעי ואופייני לבעל חיים בעת התגוננות ונשך קלות את אצבעה של התובעת. כתוצאה מהתקרית הבחינו השתיים במעט דם על אצבעה של התובעת ולכן הלכו יחד לבית הסמוך לשטוף את האצבע במים. הנתבעת נהגה באופן אנושי אחראי ואכפתי ולאחר הטיפול משהבחינו שאין דם יותר, הלכה התובעת. זמן קצר לאחר מכן יצאה הנתבעת לכיוון המרפאה לדרוש בשלומה אך לא מצאה אותה. בהמשך, התבקשה הנתבעת להכניס את הכלב להסגר בהתאם לחוק וכך עשתה. כמו כן דיווחה הנתבע לרשויות. הכלב נמצא בריא, מטופל ומחוסן מזה שנים אצל הווטרינר. הנתבעת מכחישה את טענת התובעת כי היא מחזיקה בפנסיון לכלבים ואת טענות התובעת בעניין אי תפקודה. אין עדות לטענת התובעת שאצבעה נפגעה באופן כה חמור כפי שהיא מתארת.

בדיון שהתקיים בפני היום, העידו התובעת והנתבעת. לאחר שמיעת העדויות ועיון במסמכים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד. על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז - 1976, ינומק פסק הדין בצורה תמציתית:

סוגיית "היזק על ידי כלב" מוסדרת בסימן ד'1 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 41א לפקודת הנזיקין קובע:

"בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן "הבעלים") לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים."

סעיף 41ב לפקודת הנזיקין קובע:

" בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה –

(1) התגרות של הניזוק בכלב.

(2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו.

(3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים."

באשר לנסיבות הנשיכה: התובעת מסרה את גרסתה יום למחרת האירוע במשרד הבריאות, כאשר לטענתה "העדות שלי שם היא כמו עדות במשטרה" (עמ' 2 שורות 13-14 לפרוטוקול). בפרק תיאור נסיבות האירוע בדו"ח של משרד הבריאות צוין כך: "לדבריה מישהי טיילה עם כלבה שלה שאלה אם אפשר ללטף אותה אמרה שאין בעיה שהכלבה חברותית ולאחר שליטפה את הכלבה נשכה אותה באצבעה".

דברים אלה, יש בהם כדי לסתור את טענת התובעת בעדותה "רק רכנתי מעט הושטתי את ידי קדימה והכלב זינק באוויר נשך לי את האצבע" (עמ' 1 שורות 17-18 לפרוטוקול).

מעדותה של הנתבעת בבית המשפט עלה כי היא לא ראתה בדיוק כיצד ננשכה התובעת. לדבריה: "...היא אמרה שיש לה כלבים, אמרתי לה טוב, שלא תיגע בו, באמונה שלמה כך זה היה, לא ידעתי, הסתובבתי, לא יודעת איך שמעתי אותה צועקת, רחל מה קרה? היא אמרה לי שהוא נשך אותה, היא הרימה אותו...".

נוכח עדויות אלה, ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי התובעת ליטפה את הכלב בטרם ננשכה על ידו, אך לא הרימה אותו.

אין חולק כי עובר לנשיכה התובעת שאלה את הנתבעת האם היא יכולה ללטף את הכלב. נוכח טענת הנתבעת כי "מדובר בכלב ידידותי המוכר לכל ללא כל רקע בעייתי", הרי שהאפשרות שהנתבעת השיבה "למה לא?" לבקשת התובעת, הינה אפשרות מסתברת יותר מן האפשרות שהיא אסרה על התובעת לגעת בכלב.

ליטוף של כלב איננו בבחינת "התגרות של הניזוק בכלב", המקנה הגנה לבעלים על פי סעיף 41ב לפקודת הנזיקין. על כן ומשלא חלות גם שאר ההגנות הקבועות בסעיף 41ב, יש מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי התובעת על הנזק שנגרם לה בגין הנשיכה.

התובעת לא הוכיחה כי נפל פגם בהתייחסות הנתבעת אליה לאחר פציעתה ובעניין זה העדפתי את עדותה של הנתבעת כי פעלה באופן סביר בנסיבות העניין.

בעניין הנזק - התובעת לא הוכיחה את הנזקים להם היא טוענת, הן בעניין חומרת הפציעה והן בעניין השלכותיה.