החלטה
1.מדובר בתביעה להכיר באירוע תאונתי מיום 25/08/03 כ"תאונת עבודה".
2.התובע, יליד 1977, מכהן כרב שכונת "שחמון" בעיר אילת, מטעם המועצה הדתית באילת, וזאת משנת 2000 ועד היום.
3.התובע טען כי ביום 25/08/03, בסביבות השעה 18:00, היה מעורב בתאונת דרכים, כאשר היה בדרכו לבית הכנסת רשב"י, בו הוא נוהג להעביר מידי יום שיעור תורני, וזאת במסגרת תפקידו כרב השכונה. לטענתו, במהלך הנסיעה ברח' האגס באילת, יצא רכב מחניה סמוכה והתנגש ברכבו בצורה חזיתית, דבר שגרם לתובע להידחף אחורה בצורה קשה, ועקב כך נחבל בגבו. התובע מבקש להכיר באירוע הנ"ל כ"תאונת עבודה".
4.הנתבע דחה תביעתו של התובע במכתב מיום 23/04/09, מחמת שיהוי, שכן נטען, כי התביעה הוגשה כעבור כ-5 וחצי שנים לאחר האירוע התאונתי הנטען. הנתבע סמך טענתו על סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"). לגוף התביעה נטען, כי לא הוכח כי התאונה הנ"ל אירעה תוך כדי נסיעת התובע ממעונו לעבודה כנדרש עפ"י סעיף 80(1) לחוק.
כן צויין, כי אף אם אירעה לתובע תאונה בעבודה במועד הנ"ל, בשל הזמן הרב שחלף, אין באפשרות הנתבע כיום להוכיח את פרטי האירוע ואת העובדות הקשורות בתאונה.
בגין ההחלטה הנ"ל הוגשה התביעה הנוכחית.
5.בכתב התביעה ציין התובע כי פירט במכתב שצורף לתביעתו למל"ל את הסיבה לכך שתביעתו הוגשה לאחר זמן רב מיום הפגיעה. באותו המכתב הנושא תאריך 04/01/09, מציין התובע כי ביום התאונה (25/08/03) עדיין לא חש את הכאבים, ואלה הופיעו רק לאחר מכן. למחרת, כשגברו הכאבים, ניגש לחדר המיון בביה"ח יוספטל ושם נבדק על ידי רופא ואף בוצע לו צילום רנטגן.
התובע מסביר במכתב הנ"ל כי חשב לנכון שפגיעה זו תחלוף וחזר לשגרת חייו ללא הפסקה ולו של יום אחד בעבודתו. התובע הסביר כי השיהוי בהגשת התביעה נבע בעיקר מן העובדה והמחשבה שהכאבים יחלפו והתובע ישוב לאיתנו, ולכן לא ראה לנכון בשלב המוקדם להגיש תביעה לנתבע. התובע הדגיש בתביעתו כי התאונה אירעה תוך כדי ועקב עבודתו, כשהיה בדרכו לבית הכנסת, והכל במסגרת תפקידו כרב השכונה.
6.בכתב ההגנה חזר הנתבע על טענת השיהוי וכן חזר וטען כי לא הוכח כי התאונה הנטענת אירעה תוך כדי ועקב עבודתו של התובע, ובכל מקרה התאונה הנטענת אינה בחזקת תאונת עבודה כמוגדר בסעיף 80 לחוק.
7.מטעם התובע העידו התובע בעצמו, מר שמעון גבאי מוועד בית הכנסת רשב"י באילת ומר יורם בלישה.
טענת השיהוי
8.אכן התובע השתהה באופן ניכר, והגיש תביעתו לאחר חלוף 5 וחצי שנים מקרות האירוע.
יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא כי טענת השיהוי כשלעצמה אין בה כדי לדחות תביעה, ועל המוסד לביטוח לאומי להראות כי השיהוי היה מן הגורמים שהפריעו לו לחקור את אמיתותן של העובדות.
בנסיבות של מקרה זה, בו עסקינן בתאונת דרכים מוכרת, כעולה מאישור המשטרה וכעולה מתעודת חדר המיון מיום 26/8/03 (נ/3, נ/4), הנני סבור כי באופן חריג פרק הזמן הממושך שחלף אינו מעורר קושי הוכחתי ביחס לפרטי האירוע.
כמו כן, מקום שבו תביעה נסמכת בעיקר על מסמכים רפואיים שנכתבו בסמוך למועד התאונה הנטענת, והעדויות רק משלימות את הפרטים החסרים, לא יפעל נגד המבוטח השיהוי הרב בהגשת התביעה (ראה: דב"ע 167/98 המוסד – אריאל שיימן, פד"ע לו' 92).
9.בהיבט הרפואי, הרי שכל תיקו הרפואי של התובע הוצג בפנינו, והוא כולל מסמכים רבים המתעדים את מצבו של התובע מיום התאונה ועד היום.
10.לאור האמור, איננו מקבלים את טענת השיהוי שהוצגה ע"י הנתבע.
לגופו של עניין
11.לאחר שעיינו בכתבי הטענות, בעדויות וסיכומי הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שהתובע הניח תשתית עובדתית שהתאונה אירעה תוך כדי ועקב עבודתו.