ב.א. נ' ד.א.

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט ניר זיתוני) מיום 10.7.2022 בתיק תמ"ש 14645-12-20

השופט ס. ג'יוסי [אב"ד]:

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט ניר זיתוני) מיום 10.07.2022 בתיק תמ"ש 41645-12-20 במסגרתו קיבל את תביעת המשיבה כנגד המערער וקבע כי היא זכאית לחלק מהפנסיה של המערער החל ממועד פרישתו בפועל ביום 29.02.2020. עוד קבע כי המערער יצא לפנסיה מוקדמת מרצון.

העובדות הצריכות לענייננו:

1. המערער והמשיבה נישאו זל"ז ביום 18.11.1981 והתגרשו ביום 12.07.2009, לאחר שב-2003 ערכו הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין במסגרת תמ"ש 9723/03 בבית משפט לעניני משפחה בקריות ובו נקבע, כי מועד הקרע לצורך חישוב זכויותיהם הרכושיות ואיזון המשאבים חל ביום 31.10.2003 (להלן: "הסכם הגירושין"). בהתאם להסכם הגירושין ניתנו בהסכמה צוי עיקול על מחצית מכלל זכויות המערער ב-" ג' קרן הפנסיה" ובקופ"ג "ח'" וכן על מחצית זכויותיו מכל סוג שהוא כולל כספים, פנסיה, קופ"ג, כספי פרישה, פדיון ימי מחלה ו/או חופשה אשר נצברו לטובתו עד יום 31.12.07 ו/או בגין התקופה עד לאותו תאריך והמופקדות או מגיעות לו ממקום עבודתו.

    

2. סע' 1 להסכם הגירושין עוסק באיזון משאבי בני הזוג לרבות בעת פרישת המערער מעבודתו. למען שלמות התמונה ולאור טענות המערער בדבר הפרשנות הנכונה לאמור בהוראה זו, להלן החלק הרלוונטי בהוראות ההסכם:

   " 1. ....מוסכם על הצדדים שאיזון משאביהם יבוצע באופן הבא:

   • הבעל ישלם לאשה סכום חד פעמי של 44,887 ₪ נכון ליום 28.04.2008.....

   • עם פרישת הבעל מעבודתו ישלם הבעל לאשה סכום חד פעמי של 113,801 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית צמודה של 3.5% לשנה.

   • עם פרישת הבעל לגמלאות הוא ישלם לאשה מידי חודש בחודשו סך של 1,196 ₪ וזאת עד אריכות ימים, סכום זה יוצמד לשכר הממוצע במשק מיום 7.11.04 ועד ליום פרישת הבעל לגמלאות, ומיום זה יוצמד למדד המחירים לצרכן והעדכון יבוצע בעת תשלום תוספת היוקר".

      

3. בשנת 1984, החל המערער לעבוד ב---- כמפעיל -----------------ללא הגבלה.

    

4. בשנת 2008, בעקבות החמרה במצבו הרפואי של המערער, נקבע ע"י הרופא התעסוקתי של מעסיקתו – חברת ח' נ' בע"מ (להלן: "ח' נ'"), כי הוא אינו מתאים לעבודת ---------וכי יוכל לעבוד בעבודה שהינה בעלת אופי משרדי. בהתאם לכך, שובץ המערער בעבודה משרדית כ- --------בסקטור תפעול וזאת עד לפרישתו בחודש פברואר 2020.

    

5. ביום 04.12.2018 נחתמו פסיקתות לחלוקת חיסכון פנסיוני אשר קובעות כי איזון גמלת הפנסיה הינו ממועד היציאה לגמלאות על פי חוק, דהיינו מיום שימלאו למערער 67 שנים.

    

6. ביום 08.12.2019 הגיש המערער תביעה בתלה"מ 20640-12-19 בבית המשפט לענייני משפחה בקריות, להסרת העיקול שהטילה המשיבה על קופת גמל ב-"ה' א' " בלבד. בית המשפט קמא אישר את הסרת העיקולים לאחר שהמשיבה קיבלה ע"פ תחשיבי אקטואר 174,981 ₪.

    

7. ביום 29.02.2020 פרש המערער מעבודתו, לאחר למעלה מ-35 שנות עבודה ולמעלה מ-6 שנים לפני גיל הפרישה הכללי שהוא 67.

    

8. ביום 07.12.2020 הגישה המשיבה לבית משפט קמא תביעה לחלוקת חיסכון פנסיוני בהתאם לפסיקתא מיום 04.12.2018, במסגרתה טענה כי מועד תשלום חלקה בפנסיה שמקבל המערער מ-ח' נ', חל במועד הפרישה בפועל. לטענתה, המערער פרש מרצון ביום 29.02.2020, למעלה מ-6 שנים לפני גיל הפרישה הכללי, וכי החל ממועד זה היא זכאית לקבל מידי חודש, את חלקה בגמלה המשולמת לו.

    

9. ביום 26.01.2021, טרם הגשת כתב הגנה מטעם המערער, דחה בית משפט קמא את התביעה על הסף משקבע, כי "יש מעשה בית דין בנוגע לסוגיה זו", והמשיבה חוייבה בהוצאות לטובת המערער.

   ערעור המשיבה ב- עמ"ש 25906-03-2 על דחיית תביעתה נדון והתקבל בבית משפט זה ביום 10.06.2021, והדיון בתביעת המשיבה הוחזר לבית משפט קמא על מנת שיכריע בתביעה, לאחר שמיעת ראיות ועדויות הצדדים.

    

10. משהוחזר הדיון לבית משפט קמא הוגש כתב הגנה והתביעה התבררה לגופה. המערער טען, כי הקצבה החודשית ממעסיקתו אינה ברת איזון, משמקורה אינו בכספים שמקום העבודה הפריש לטובתו מהלך השנים. על כן, כך לטענתו, לא קיימת זיקה בינה לבין תקופת ההעסקה במהלך החיים המשותפים. עוד טען כי זכותו לקבלת קצבה התגבשה 18 שנים לאחר שהצדדים נפרדו, וכי יצא לפנסיה מוקדמת בשל מצבו הבריאותי; תחילה בשנת 2008 ובעקבות החמרה במצב בריאותו הוא הועבר לעבודה בעלת אופי משרדי, ומאוחר יותר בעקבות תכנית התייעלות נסגרה תחנת העבודה בה עבד בשנים שלאחר 2008, דבר שהוביל לפרישתו מהעבודה. עוד טען, כי לא הוקדמו לו הזכויות הפנסיוניות שאותן צבר במהלך עבודתו ולכן, אין ליישם על קצבה זו את הפסיקה הקובעת שדין פנסיה מוקדמת כדין פנסיה רגילה.

     

11. בית משפט קמא הורה למחלקה המשפטית של ח' נ' להבהיר האם הפנסיה המשולמת למערער היא פנסיה רפואית, ולפניו הוגשה התכתבות בין ב"כ המשיבה לבין המחלקה המשפטית של ח' נ', במסגרתה הודיעה האחרונה כי בהתאם למידע שנמסר לה, הפנסיה שמקבל המערער אינה פנסיה רפואית.

     

12. הוגשו תצהירי עדות ראשית ובהמשך נחקרו הצדדים על תצהיריהם והוגשו סיכומים. המשיבה טענה, כי די בתכתובת שהוגשה ועמדת ח' נ' שהובאה שם כדי לקבוע זכאותה לקבל את חלקה בפנסיה של המערער החל מיום 29.02.2020. לטענתה, הסכם הגירושין קבע כי האשה תתחיל לקבל חלק מהפנסיה של הבעל עם פרישתו לגמלאות. עוד הוסיפה כי פרישתו של המערער בשנת 2020 לא נבעה ממגבלה רפואית אלא מהליכי ייעול וסגירת תחנת העבודה בה עבד וכי היה יכול להמשיך ולעבוד בנמל באותה העת.

     

13. מנגד טען המערער בבית משפט קמא, כי יש להבחין בין קצבת פרישה מוקדמת בשל החלטה של העובד או המעביד לבין קצבת פרישה מוקדמת בשל מצב בריאותי לקוי. לטענתו, אבחנה זו קיימת בסעיף 14ב'(2) לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד-2014 ( (להלן: "חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני"), וכי מדובר בתחליף שכר שאין מקום לאפשר למשיבה לקבל חלק ממנו. עוד טען, כי הסכם הגירושין לא התייחס ליציאה לפנסיה מוקדמת או להפסקת עבודה מסיבות רפואיות. לחילופין טען, כי יש לעשות שימוש בסעיף 8(2) של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון בין בני זוג"), ולבצע קיזוז פנסיות בעזרת אקטואר.

     

    הכרעת בית משפט קמא

14. ביום 10.07.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא אשר קיבל תביעת המשיבה וקבע, כי היא זכאית לחלק מהפנסיה של המערער החל ממועד פרישתו בפועל ביום 29.02.2020. בית משפט קמא נימק הכרעתו בכך ששאלת זכאות המשיבה לחלק מהפנסיה המוקדמת נגזרת מהשאלה האם מדובר בפנסיה רפואית. בית משפט קמא הפנה לקביעותיו מן העבר במסגרת התדיינות קודמת בין הצדדים ב-תלה"מ 20640-12-19 ולפסק דינו מיום 22.10.2020 שניתן באותו הליך קודם, שם נפסק, כי זכאות המשיבה לחלק מהפנסיה המוקדמת תוכרע על פי שאלה זו, היינו, האם עסקינן בפנסיה רפואית, כי אז היא אינה זכאית לחלק ממנה, ואם בפנסיה שאינה רפואית, כי אז תהא זכאית לחלק ממנה החל מיום פרישת המערער מעבודתו ב-29.02.2020.

     

    עוד נקבע כי תשובה לשאלה זו התקבלה מח' נ', אשר הבהירה כי הפנסיה המשולמת למערער אינה פנסיה רפואית, ועל כן משהתקבלה תשובת ח' נ', אין לאפשר למערער, להציב להכרעה שאלות אחרות, לאחר שהתשובה שהתקבלה ממקום עבודתו תומכת בעמדת האשה.

     

    הוסיף בית משפט קמא וציין, כי לפניו הונחה תשתית ראייתית הנתמכת במסמכים שתוכנה אינו שנוי במחלוקת, בכל הנוגע לנסיבות שהובילו בשנת 2008 להעברת המערער מתפקיד מנופאי לתפקיד משרדי, ובשנת 2020 לסיום עבודתו בהסכם פנסיה מוקדמת בעקבות הליך התייעלות שהוביל לסגירת תחנת העבודה בה עבד. בית משפט קמא דחה את טענת המערער לפיה נמנע ממנו להמשיך ולעבוד בח' נ', וקבע כי זו לא הוכחה. תימוכין לכך מצא בית משפט קמא בטענת המערער לפיה נודע לו לראשונה על סגירת תחנת העבודה בחודש בו יצא לפנסיה מוקדמת. עוד הוסיף בית משפט קמא, כי עמדת ההסתדרות וח' נ' דווקא תומכים בעמדת האשה לפיה המערער היה יכול להמשיך לעבוד בח' נ', וכי על המערער היה, כמי שהינו בעל נגישות רבה יותר להבאת מסמכים ועדים שיתמכו בגרסתו זו, להניח תשתית ראייתית התומכת בעמדתו, ומשלא נעשה הדבר, יש להפעיל את החזקה לפיה לא הביא ראיות ואסמכתאות שיעידו על כך משום שהיה באלה כדי לתמוך בעמדת הצד השני ומשום שחשש כי תכנן יפעל לרעתו.

     

    מכאן נפנה בית משפט קמא להסכם הגירושין וקבע, כי זה נוקט לשון פשוטה לפיה המשיבה תתחיל לקבל חלק מהפנסיה של המערער מהמועד בו יפרוש לגמלאות וכי לא נבחר נוסח אחר לפיו התשלום יתחיל במועד בו יגיע לגיל הפרישה החוקי, וכי עמדה זו תואמת את הוראות הדין המהותי ואת הפסיקה הנוהגת. באשר לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג נקבע, כי המערער לא הניח תשתית עובדתית המאפשרת לשקול את איזון הגמלה באופן שונה.

    הערעור

15. המערער לא השלים עם פסק דינו של בית משפט קמא והגיש את ערעורו המונח לפנינו. טענות המערער כנגד הקביעה כי הפנסיה המוקדמת מח' נ' אינה ברת איזון, נחלקות לשתיים:

    • בשל נסיבות מיוחדות – משום שעסקינן בפנסיה רפואית ומשום שהפרישה נכפתה עליו ולא היתה רצונית;

    • מכוח פרשנות נכונה וראויה להוראות הסכם הגירושין המשקפת אומד דעת הצדדים.

       

16. וביתר פירוט;

     

    לטענתו, טעה בית משפט קמא בפרשנות הסכם הגירושין בקובעו כי זה מורה על איזון כספי הפנסיה המוקדמת. עוד טוען, כי בית משפט קמא טעה כאשר התעלם מנוסחו ופרשנותו המלאה של הסכם הגירושין וכי יש להתייחס לכל הביטויים שבו במלואם, ולא כפי שסבר בית משפט קמא כי עסקינן בהסכם שלשונו פשוטה. בנוסף, טוען המערער, כי במקרה דנן הפנסיה המוקדמת אינה ברת-איזון ואין לתקדימים ולפסיקה אליה הפנה בית משפט קמא כדי לשנות מההסכמות שהתקבלו בהסכם הגירושין ולמתחייב על פיו. עוד טען כי הוא יצא לפנסיה מוקדמת אך ורק בגלל מצבו הבריאותי, כי מדובר בפרישה בנסיבות מיוחדות המצדיקות התייחסות מתאימה., וכי גם אם לא מדובר בפנסיה מוקדמת עקב מצב בריאותי אלא בהסכם בין העובד למעסיקו, הרי שהקצבה לא משולמת מכספים או זכויות שצבר בתקופת החיים המשותפים.

     

    המערער הוסיף וטען, כי הסכם הגירושין אינו מתייחס לפנסיה מוקדמת והוא מבדיל בין שתי סיטואציות, האחת, בסע' 1 (ב) – "עם פרישת הבעל מעבודתו, ישלם סכום חד פעמי של 113,500 ₪ ..." והשניה שבסע' 1 (ג) "עם פרישת הבעל לגמלאות, הוא ישלם מידי חודש וחודשו סך של 1,196 ₪". לדידו, מאלה עולה, כי שגה בית משפט קמא כאשר כרך בין הפסקת עבודת המערער לבין יציאתו לפנסיה, וכי מדובר בשתי סיטואציות נפרדות הנבדלות האחת מן השניה, כאשר סע' 1 (ג) מדבר על זכאות המשיבה לחלק מגמלת המערער מידי חודש אך ביציאה לגמלאות ככתוב שם -"עם פרישת הבעל לגמלאות", היינו בגיל הפרישה הסטטוטורי של 67 בעוד שבסע' 1 (ב) זכאות האשה לסכום החד פעמי מתגבשת "עם פרישת הבעל מעבודה", בכל עת, מבלי לכרוך זאת ביציאה "לגמלאות" בגיל הפרישה על פי החוק.

     

    עוד לדידו, יש לפרש את ההסכם לפי אומד דעת הצדדים העולה מפורשות ממנו, אשר לא כלל זכויות מעבר לנקובות בו המתייחסות לאלה שעד 2007, כשאין בהסכם התייחסות לפנסיה מוקדמת או לקצבה מהמעביד, וכי הקצבה המשולמת ע"י ח' נ' מקורה אינו בחיים המשותפים או בעקבות צבירה במהלכם, כאשר אין כל זיקה בין השניים.

     

    מנגד טענה המשיבה בכתב ובעל פה, כי צדק בית משפט קמא בקביעותיו המבוססות על התשתית הראייתית שהונחה לפניו ובעיקר מעמדת ח' נ' ביחס לנסיבות פרישת המערער וכי יצא לפנסיה מוקדמת מרצון. לטענתה, טענות המערער בערעורו חורגות מהטענות שהעלה לפני בית משפט קמא, וחשוב מכך, מהמתווה המוסכם שנקבע לבירור התובענה בהתאם לפסק דינו של בית משפט זה שניתן בערעורה בעבר בעקבות דחית תביעתה על הסף. כזכור, הדיון הוחזר לבית משפט קמא, לשם שמיעת ראיות ועדויות הצדדים, ובהתאם להסכמות שניתן להן תוקף של פסק דין בערעור, לפיהן:

     

    " שמענו את הערות ההרכב והצעתו, והיא מקובלת על שנינו.

    אי לכך מבלי לפגוע בשום טענה מטענות הצדדים מבוקש בהסכמה לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, כך שהדיון יוחזר אליו לשם הכרעה בתובענה לאחר שמיעת עדויות וראיות הצדדים, וזאת בהקשר לאופי הפנסיה המשולמת למשיב ושאלת זכאותה של המערערת מתוך אותה פנסיה.

    עוד מקובל על הצדדים כי עם ביטול פסק הדין קמא, יבוטלו ההוצאות שהושתו על המערערת במסגרתו, אולם השבתך לידיה תהא בכפוף להוצאות פסק הדין שיינתן בבית משפט קמא.

    לצד זאת כל צד יישא בהוצאותיו במסגרת ערעור זה".

     

    לטענת המערערת, כל שעל בית משפט קמא היה לבחון האם הפנסיה המוקדמת היא פנסיה רפואית, וכי יתר הטענות אותן מעלה המערער בגדרי ערעורו, לא הועלו קודם וממילא, לא היה על בית משפט קמא ליתן דעתו עליהן, משאלה חורגות מגדר המחלוקת כמתחייב מהסכמות הצדדים בערעור המשיבה, וממהלך ההתדיינות לפני בית משפט קמא.

     

    דיון והכרעה

17. לאחר שקילה של טענות הצדדים בכתב ובעל פה, וכן עיון במלוא החומר שהניחו לפנינו לרבות כתבי סיכומים שהוגשו לפני בית משפט קמא, מסקנתי היא, כי דין הערעור להידחות.

     

18. תחילה אבהיר את המובן מאליו. "פנסיה מוקדמת" היא תשלום חודשי שמשלם המעביד לעובד שפרש מעבודתו לפני הגיעו לגיל פנסיה הקבוע בחוק ובתקנוני קרנות הפנסיה. היא משולמת עד הגיעו של העובד לגיל הפנסיה וממועד זה ואילך משולמת הפנסיה הרגילה.

     

19. בית משפט קמא התמקד בפסק דינו בשאלה האם הפנסיה המוקדמת משולמת בעטיו של מצב בריאותי לקוי של המערער, היינו, האם מדובר בפנסיה רפואית וכן בשאלה האם פרישת המערער נכפתה עליו בשל מצב זה, או שמדובר בפנסיה בעקבות פרישה מוקדמת ורצונית של המערער.

     

    בהקשר זה נראה כי עמדתה הברורה של המחלקה המשפטית של ח' נ', מעסיקתו של המערער והנושאת בתשלום הגמלה, ובהעדר ראיות ואסמכתאות סותרות מטעם המערער, היה בה די כדי להכריע בשאלה זו לטובת המשיבה, וכי הפנסיה אינה רפואית ופרישת המערער היתה רצונית על פי בחירתו.

     

20. לא רק זאת, אלא ששורה ארוכה של פסקי דין שעסקו במעמדה של פנסיה מוקדמת, הן קודם לחקיקת החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני והן לאחריו, מציגים עמדה עקבית התומכת במסקנתו ובקביעתו של בית משפט קמא:

     

    ב-בע"מ 1018/04 פרטוש נ' פרטוש [פורסם בנבו] (18.05.2005) בחן בית המשפט העליון מעמדה של פנסיה מוקדמת אשר שולמה לבעל שפוטר מעבודתו בשב"ס, בשל מצבו הרפואי, לאחר חמש שנות עבודה. בית המשפט העליון קבע, כי אין מדובר בפנסיה המשולמת בשל נזקי גוף אלא בפנסיה רגילה, ולפיכך האשה זכאית למחציתה. אמנם הדברים נאמרו שם בשים לב לאמור בסע' 15 (2) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, אולם בפסיקה מאוחרת של בית המשפט העליון (כב' השופט נ. הנדל), ב-בע"מ 3514/13 פלוני נ' פלונית (18.12.2013) הובעה עמדה כללית לפיה:

     

    "..ככל שהעניין נוגע לחלוקת נכסי בני זוג שנפרדו, ככלל לא יהיה זה נכון להבדיל בהחלת הדין בין פנסיה שמקבל אדם בהגיעו לגיל פרישה לבין הפנסיה שמקבל אדם בעת פרישה מוקדמת ועד גיל הפרישה מכוח החוק. לעצם הכללת הזכויות הפנסיוניות בחלוקה בהתאם לחוק ולשונו – אם אומר פנסיה בגיל פרישה או אם אומר פנסיה בטרם פרישה עדיין אומר פנסיה..." (שם בעמ' 5) ובהמשך בעמ' 7: "יש לראות בפנסיה המוקדמת כסוג של 'חסכון' שצמח ביחסי עבודה והינו בר איזון כפנסיה רגילה..".

    על עמדה זו חזר בית המשפט העליון ב-בע"מ 4860/16 פלונית נ' פלוני (05/09/2017). אמנם, עניינו של פסק הדין שניתן שם היה בפרשנותו של חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני, כשהקביעה המרכזית שהתקבלה היתה, כי אין בהוראותיו של חוק זה "כדי לשנות מן האופן שבו איזנו עד כה בתי המשפט את הזכויות הפנסיוניות של בני זוג שנפרדו, והוא אינו מצמצם את שיקול דעתם הנרחב ביחס לקביעת הסדר איזון משאבים ומימוש השיתוף הזוגי" (פסקה נג לפסק הדין). לצד זאת בית המשפט העליון, כב' השופט א. רובינשטיין, ראה לעמוד תחילה על התמורות והתהפוכות שחלו בסוגית סיווג זכויות פנסיה ופרישה כנכסים בני חלוקה בהליכי גירושין בין בני-זוג, וציין בין היתר, כי:

     

    "על דרך הכלל לא ראתה הפסיקה להבחין, לעניין איזון משאבי בני הזוג, בין קצבת פנסיה המשתלמת לחוסך במקרה של פרישה מוקמת (ראו גייפמן, בעמ' 134-133). ביחס לתשלומי הפנסיה נקבע לא אחת כי יש לראותם כהטבה סוציאלית המוענקת לבן הזוג החוסך כחלק מתנאי עבודתוולא כהיוון שכר העבודה עד לגיל הפרישה הסטטוטורי..." (פסקה נב, עמ' 24).

     

21. מכל מקום, ואף בהתעלם מעמדת הפסיקה עליה עמדתי לעיל, לא עלה בידי המערער להוכיח כי הפנסיה המוקדמת הינה רפואית, והמערער לא הציג כל ראיה משכנעת שהיה בה כדי לסתור את עמדת ח' נ' והמידע שהתקבל ממנה. כך גם לא עלה בידי המערער להוכיח כי נמנע ממנו להמשיך ולעבוד בח' נ', וכי היה מעוניין בכך, ולא נפלה כל שגגה בקביעות בית משפט קמא ביחס לכל אלה. כך גם לא נפלה כל שגגה בקביעתו לפיה סוגיה זו התבררה בעבר בגדרי תלה"מ 20640-12-19 בו ניתן פסק דינו מיום 22.10.2020, וכי משניתנה תשובת ח' נ', אין לאפשר למערער להציב להכרעה שאלות אחרות החורגות מגדר המחלוקת.

     

22. אשר לטענה השניה שהעלה המערער לפני בית משפט קמא, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי לשונו של הסכם הגירושין פשוטה, והוא קובע כי המשיבה תתחיל לקבל חלק מהפנסיה של המערער מהמועד בו יפרוש לגמלאות, לרבות פרישה מוקדמת. האבחנה שהמערער מנסה לקרוא אל תוך ההסכם בין "פרישה מעבודה" המזכה בסכום חד פעמי בהתאם לסע 1 (ב) לבין "פרישת הבעל לגמלאות" המזכה את האשה בחלק מהגמלה בהתאם לסע' 1 (ג) הינה מלאכותית, ואין בידי לקבל פרשנותו בהקשר זה. לשון ההסכם פשוטה וברורה – פרישה מהעבודה, תהא הסיבה לכך אשר תהא, תזכה את האשה בתשלום חד פעמי, ופרישה לגמלאות, בין אם מוקדמת ובין אם בגיל 67, תזכה אותה גם בחלק מהגמלה-הפנסיה.

    על כך יש להוסיף כי טענות המערער בהודעת הערעור חורגות בחלקן מאלה שהעלה לפני בית משפט קמא, ודי בהקשר זה כדי להפנות לכתב הסיכומים שהגיש ביום 05.07.2022, בו העלה הטענות הבאות:

    • פרישתו המוקדמת של האיש היתה שלא מרצונו, בשל מצבו הבריאותי הלקוי;

    • התקיימו נסיבות מיוחדות שיש להביא בחשבון במקרה שלפנינו ובעיקר "הפרישה המוקדמת של החוסך בשל מצב בריאותי לקוי". נטען, כי אין בהסכם התייחסות מילולית לפנסיה מוקדמת או לקצבה מהמעביד;

    • קיזוז בין הגמלאות של הצדדים ועשית שימוש בסע' 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

       

23. מכאן יש לדחות טענות המערער בערעורו החורגות מהטענות בסיכומיו לפני בית משפט קמא, לפיהן אין בהסכם כל אזכור של קצבה בגין פרישה מהעבודה וכי הקצבה המשולמת כיום למערער, אינה זכות שנצברה בתקופת הנישואין. כך גם יש לדחות הטענה כי בהתאם להסכם – סע' 2 (ג), הקיצבה אינה ברת איזון. לצד זאת, ועל מנת להפיס דעתו של המערער, אציין כי דינן של אלה היה דחיה לגופן:

     

    ראשית, אין ממש בטענה לפיה הקצבה המשולמת למערער לא נצברה, בחלקה, בתקופת הנישואין. אין חולק, ואפנה בעניין זה גם לפסיקתא מוצעת מטעם מומחה בית משפט, רו"ח נתן שטרנפלד, ולחוות דעתו מיום 19.09.2022, לפיהן מועד התחלה של צבירת זכויות המערער לותק הינו מחודש 10/1984, מועד הנישואין הוא 18.11.1984, מועד הפירוד הינו 31.10.2003 ומועד הפרישה הוא כזכור 29.02.2020, כך שמשך התקופה המשותפת הינו 228 חודשים ועל כן השיעור להעברה למשיבה הינו 28.81%;

    שנית, המערער לא הציג כל ראיה או אסמכתא לפיה הקצבה המשולמת לו מקורה, כולה, בתקופה אחרת וכי היה זכאי לפנסיה מוקדמת ובאותו סכום גם אם היה עובד רק ממועד הפירוד ב-2003 ועד מועד הפרישה ב-2020;

    שלישית, הטענה כי הקיצבה אינה ברת איזון, משלא הוזכרה במפורש, לא בסע' 2 (א) ולא בסע' 2 (ג) מתעלמת מן האמור בסע' 2 (ב) הפותח במילים אלה: "מחצית מכלל זכויותיו של מר ....מסוג כלשהוא, כולל כספים....".

     

24. אשר לטענת המערער, כי יש לפנות להוראת סע' 8 (2) לחוק יחסי ממון ולערוך איזון שלא באופן הרגיל או לדחות תשלומה, לכך ניתן מענה הולם וממצה בגדרי פסק הדין קמא. למעלה מן הנדרש, אציין כי בעת חקיקת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון הסמיך המחוקק את בתי המשפט לפעול בניגוד לברירת המחדל, באופן המאפשר להפחית מחלקו של בן-זוג באיזון, אל מתחת למחצית, אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

     

    ודוק: הסמכות לפעול בניגוד לברירת המחדל הינה סמכות שבשיקול דעת הערכאה המבררת, ומכאן התערבות ערכאת הערעור תהא מצומצמת ביותר ויש להותירה לאותם מקרים חריגים, כשהמקרה שלפנינו אינו נמנה עמם.

    נוסיף כי בית המשפט העליון, בפסיקה עקבית וארוכת-שנים, פיתח אבני-בוחן ראויים לבחינת הנסיבות לשימוש בסמכות זו, בהתאם לתכלית המצויה בבסיס הוראת החוק (ר' עמ"ש(חי')34220-03-22 א' נ' ב' (18.08.2023), עמ"ש (חי') 5420-10-21 א' נ' ב' (18.04.2022)).

    אפנה בעניין זה לדבריו של כב' המשנה לנשיאה, השופט (כתוארו אז) נ. הנדל ב-בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (07.01.2014), פסקה 2:

     

    "סעיף 8 ניצב ככביש עוקף שמאפשר לסטות מן המסלול הראשי בסעיף 5 לחוק. הוא מציג סמכות שבשיקול דעת ליצור חלוקת רכוש בין בני זוג אשר מתחשבת בשיקולים שונים של צדק ומדיניות שעד כה לא באו לידי ביטוי (ראו עמדתו של ש' ליפשיץ בנוגע לסמכות האקוויטבילית של בית המשפט במאמרו "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 חוק יחסי ממון" חוקים א 227, 300 (2009)(להלן: ליפשיץ)). שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף נועד לשימוש במקרים מיוחדים בהם ההסדר הכללי בחוק עשוי להוביל לתוצאות שאינן רצויות ולאי צדק ברור (רוזן-צבי, 352). כבר נאמר על-ידי בית משפט זה כי סעיף 8 מאפשר לערכאות השיפוטיות גמישות רבה לערוך איזון נכסים הוגן על פי שיקולים כלכליים ואחרים (עניין יעקובי, 614). ויודגש – איזון הוגן, אף שאינו שווה. הסעיף משמש פתח להעניק יותר מאשר שווי מחצית הרכוש לצד הנזקק תוך התחשבות בשיקולים כלכליים ואחרים (שם, שם). ברירת החלוקה הלא חציונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה למנוע תוצאה בלתי שוויונית ושאינה צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש" (בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, [פורסם בנבו] חוות דעתו של השופט י' עמית (26.10.11)). הוצגה הגישה לפיה הסדר החלוקה צריך להתמקד לאו דווקא בחלוקה שווה בשווה; אלא חלוקה שתקנה לכל אחד מבני הזוג שוויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד, כך שכל אחד כשלעצמו יוכל לבנות את עתידו (ש' שוחט "הלכת השיתוף - מחלוקה שווה לשוויוניות בחלוקה" ספר שמגר ג 731, 739 (תשס"ג)). תכליתו של סעיף 8 הינה לאפשר לבית המשפט לסטות מההסדר בסעיף 5 כדי לקיים את העקרונות המנחים שעומדים ביסודו של ההסדר – שוויון ואוטונומיה – גם במקרים המיוחדים. נדמה כי שיקולי מדיניות תומכים בחלוקה מחצה על מחצה של נכסי בני הזוג, לא רק כדי לשקף את השוויון, אלא גם על מנת לקדם אותו..."

     

    וכן לדבריו של כב' המשנה לנשיאה, השופט (כתוארו אז) א. רובינשטיין ב-בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני (14.04.2015), פסקה טו':

     

    "המחוקק הותיר לשיקול דעתם של בתי המשפט ובתי הדין פיתוח כללים מתאימים באשר לנסיבות הספציפיות לשימוש בסמכות זו, ואין מדובר ברשימה סגורה (ראו למשל אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב) (להלן רוזן-צבי); בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (2014), פסקה 2 לחוות דעתו של השופט הנדל; בע"מ 4047/14 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2014) פסקה ו'; תמ"ש (שלום י-ם) 20964/02 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (2009) (להלן עניין פלונית 2009)). נסיבות מיוחדות, כאמור, התפתחו בחלוף הזמן והותאמו למצבי המשפחה החדשים שאותם הביאה בכנפיה "רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמאלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים. [...] ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה" (חוות דעתי בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004), עמ' 672-671; בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (2012) פסקה 15). ואכן התפתחו מצבי משפחה, שכפי שנאמר בהקשר אחר בטאון "מערכות יחסים שלא שערום אבותינו" (בג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים, פ"ד סב(1) 235 (2006) (להלן עניין פלוני 2006)). האפשרות של אחד מבני הזוג, כאן המשיב-הבעל, להיות "נפקד נוכח" בביתו תוך שהאשה משלימה עם מצב עגמומי זה, אם ברצונה לשיטת המשיב, ואם שלא מרצונה לשיטתה. מצב זה כינה השופט ויצמן "שיתופיות מוחלשת" והמינוח מקובל עלי, ולדידי ניתן להשתמש גם בביטוי "שיתופיות לשיעורין". מצב כזה מן הסתם אינו שכיח מאוד, אך אין – גם על פי השכל הישר – להתעלם מקיומו ומקיום מצבים דומים לו של יחסים "מן הצד", יחסי פילגשות וכדומה. לפיכך, על דרך הכלל, ותהא עמדתנו הערכית כלפי יחסים כאלה כאשר תהא, יש מקום לתת לכך ביטוי גם באופן החלוקה, מקום שבעלי הדין מנהלים מערכת לא שויונית, בשונה מן המצב ה"רגיל", בו אמורים שני הצדדים להירתם יחדיו לקיום התא המשפחתי, כנדרש לצורך חלוקת מחצה על מחצה לפי סעיף 5 לחוק, כאמת המידה המרכזית להפעלת סמכותו של בית המשפט בגדרי יחסי ממון...." (ההדגשות אינן במקור).

25. בענייננו, הגיע בית משפט קמא למסקנה לפיה אין לעשות שימוש בהוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון  בין בני זוג. נימוקה של קביעה זו הורתה בנסיבות העניין דנן; לא הוכחו נסיבות המצדיקות את שיקול הדעת שלא לאזן באופן רגיל של מחצה על מחצה את הקצבה הנזכרת (לתקופת הצבירה המשותפת) או לדחות את תשלומה. יתר על כן, פניה לדרך זו מתעלמת מהוראות הסכם הגירושין ומהווה סטיה מהוראותיו, שעה שסבורני כי פניה להוראת סע' 8 (2) הינה מוקשית, אם לא בלתי אפשרית, מקום שהיא נוגדת הוראות הסכם מחייב.

     

     

26. למעשה, ניתן לסכם הדברים ביחס לדחיית טענות המערער כדלקמן:

    א. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין;

     

    ב. הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו;

     

    ג. אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

     

27. אשר על כן, אציע לחברותיי לדחות את הערעור, ולחייב את המערער בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪.

     

    סארי ג'יוסי, שופט [אב"ד]

     

     

     

     

     

     

     

     

    השופטת ע. ורבנר:

    אני מסכימה.

    עפרה ורבנר, שופטת

     

     

     

     

     

    השופטת ע. אטיאס:

    אני מסכימה.

     

    עפרה אטיאס, שופטת

     

     

     

     

     

     

     

     

    הוחלט כאמור בפסק דינו של האב"ד השופט ס. ג'יוסי.

    מתוך העירבון שהפקיד המערער, תעביר המזכירות לב"כ המשיבה את הסך של 5,000 ₪, בגין ההוצאות שנפסקו לטובתה. היתרה תוחזר לידי ב"כ המערער, עבור המערער.

     

    פסק הדין מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, ט"ז אב תשפ"ג, 03 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.

     

    סארי ג'יוסי, שופט [אב"ד]	עפרה ורבנר, שופטת	עפרה אטיאס, שופטת