ט.מ. נ' המוסד לביטוח לאומי

פתח דבר

1. התובעת הגישה לנתבע תביעה להכרה בפגיעה נפשית שנגרמה לה, לטענתה, ביום 21.6.15, עת בדרכה לעבודה נחשפה למראות תאונת דרכים קשה שאירעה קודם לכן, בה מצא בעלה את מותו – כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק). הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 26.11.15 בנימוק, כי הפגיעה הנטענת לא אירעה עקב סיכוני הדרך, כדרישת החוק. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה דנן. 
2. בבקשתו מיום 18.5.16, הוסיף הנתבע וטען לראשונה כי אף אם תתקבל התביעה ותוכר הפגיעה כפגיעה בעבודה, וככל שייקבעו לתובעת אחוזי נכות מעבודה בגין התאונה מיום 21.6.15 – יהא על התובעת לבחור בין קצבה זו לבין קצבת התלויים אותה היא מקבלת בגין פטירת בעלה, זאת בהתאם להוראות סעיף 320(ג)(1) לחוק. אף כנגד טענה זו מלינה התובעת בפנינו.
3. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה וכן מטעם עדיה, מר ציון בן שושן – נהג אוטובוס ההסעה בה נסעה התובעת ביום התאונה (להלן – הנהג) וכן מר אנדרי עינב, עובד שישב ליד התובעת בהסעה באותו היום. בפתח דיון ההוכחות מיום 2.6.16 הוברר, כי אין למעשה מחלוקת עובדתית בין הצדדים ביחס לנסיבות האירוע המתואר בתצהירה של התובעת ומשכך ויתר הנתבע על חקירת התובעת ועדיה.
4. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב, בשתי השאלות השנויות במחלוקת ביניהם:

• האם האירוע מיום 21.6.15, המתואר על ידי התובעת בתצהירה ואשר אירע תוך כדי נסיעתה לעבודתה, מהווה תאונת עבודה כמשמעותה בחוק?
• ככל שיוכר האירוע כתאונת עבודה – האם התובעת תהא זכאית לקצבת נכות מעבודה, בנוסף לקצבת התלויים שהיא מקבלת בגין פטירת בעלה?

התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת

5. התובעת, ילידת 1960, מתגוררת בכרמיאל.
6. עד למועד התאונה מיום 21.6.15 עבדו התובעת ובעלה המנוח, מר א.מ. ז"ל (לעיל ולהלן – המנוח) במפעל "להבים" בתפן, העוסק ביצור חלקי מטוסים, כאשר התובעת הועסקה כמבקרת איכות והמנוח הועסק בתפקיד ניהולי. התובעת נהגה לעבוד במשמרות בוקר וערב והמנוח במשמרות בוקר ולילה.
7. המפעל העמיד לרשות עובדיו ובכללם התובעת, הסעה מאורגנת מבתיהם לעבודה ובחזרה, כאשר לתובעת היה מקום ישיבה קבוע בהסעה, בדומה ליתר העובדים.
8. ביום 21.6.15, עלתה התובעת לאוטובוס ההסעה כהרגלה בשעה 05:45 לערך, לקראת תחילת משמרת הבוקר, כאשר במועד זה המנוח אמור היה לשוב מעבודתו במשמרת הלילה. במהלך הנסיעה לעבודה, בשעה 06:10 לערך, העובד שישב ליד התובעת הסב תשומת ליבה לתאונה מחרידה וקטלנית, שאירעה בכביש בו נסעו. לטענת התובעת, כשסובבה את ראשה לעבר החלון על מנת להבין על מה העובד מדבר, הבחינה מיד ברכב המשפחה כשהוא מעוך ומרוסק לצד הדרך. התובעת חשה צמרמורת ולדידה הבינה מיד שמדובר בתאונה קשה בה בעלה מעורב. התובעת צעקה בהיסטריה לעבר הנהג שיעצור את רכב ההסעה משמדובר ברכב של בעלה. הנהג המשיך בנסיעתו עוד מרחק מה, תוך שהוא מנסה להרגיע את התובעת שמא מדובר בטעות בזיהוי הרכב. משהתעקשה התובעת והמשיכה לצעוק, עצר הנהג את האוטובוס בשולי הדרך, התובעת ירדה במהירות מההסעה ורצה לעבר רכבו של בעלה המנוח כשבידיה הטלפון הנייד ותיק העבודה.
9. התובעת העידה בתצהירה, אשר הנתבע ויתר כאמור על חקירתה עליו, כי (סע' 8) –

"כשהגעתי לזירת התאונה, הבחנתי ברכבו של בעלי ז"ל כשהוא מרוסק, שבור, ראיתי את מוחו של בעלי ז"ל על ההגה, הרבה דם על ההגה, והיה ממש נחל של דם מהכביש לתעלה, ובאותו רגע הבנתי שבעלי כבר אינו בן החיים. ירדתי לרצפה בוכייה, צעקתי לשמיים וחבטתי את ראשי בכביש מספר פעמים. שוטרי התנועה שהיו יחד עם כוחות ההצלה ניסו להרגיע אותי. אלו הם הרגעים ששינו את חיי."

חלק מעדות התובעת נתמך בדו"ח מד"א, אשר צורף לתצהיר התובעת (נספח ת/3).

10. לאחר התאונה שקעה התובעת במצב נפשי קשה והחלה לטענתה לסבול ממצב רוח ירוד, מחוסר ריכוז, חוסר יכולת לתפקד, בכי בלתי פוסק, דיכאון קשה, חרדה, אי שקט, מחשבות אשמה, הפרעות שינה קשות, סיוטים בלילות, חוסר תיאבון, לחץ דם גבוה – תופעות בגינן נזקקה התובעת לטיפול רפואי לרבות פסיכיאטרי, הכל כעולה מהחומר הרפואי שצורף (סע' 3-4 ונספחים א'-ז' לכתב התביעה).
11. נוכח מצבה הנפשי מאז התאונה, התובעת לא שבה לעבודתה במפעל, בו כאמור עבד עמה בעלה המנוח, לדבריה נוכח הקושי לנסוע באותה הדרך.
12. אין חולק כי התובעת עצמה לא היתה מעורבת פיזית בתאונת הדרכים מיום 21.6.15, בה מצא בעלה המנוח את מותו.
13. בגין פטירת בעלה המנוח, מקבלת התובעת קצבת תלויים מהנתבע וכן תוספת עבור בנה הקטין המתגורר עמה.

טענות התובעת

14. יישום הוראות החוק והפסיקה בענייננו מוביל למסקנה, לפיה יש להכיר באירוע שאירע לתובעת תוך כדי נסיעתה לעבודה ביום 21.6.15, ובפגיעה הנפשית כתוצאה ממנו, כפגיעה בעבודה. התובעת נפגעה בדרכה לעבודתה, ברכב ההסעות מטעם המפעל, תוך כדי נסיעתה הרגילה, מכאן שמדובר ב'תאונה' הנכנסת בהגדרות סעיפים 79 ו- 80 לחוק. התובעת הפנתה לפסיקה רבה בה ניתנה פרשנות למונח ה'עקב' שבסעיף 80(1) לחוק וטענה, כי בתי הדין לעבודה השתמשו במבחן "הקשר לעבודה" / מבחן "האלמינציה", אשר בהתאם לו אירוע יוכר כתאונת עבודה, ככל שניתן לקבוע כי "לולא העבודה לא היתה התאונה קורית במקום ובזמן שקרתה"; בהתאם, ביקשה התובעת להכיר בפגיעתה כפגיעה בעבודה, שכן אלמלא נסיעתה לעבודה ביום 21.6.15, באוטובוס ההסעה המאורגנת, היא לא היתה נחשפת לזירת התאונה המחרידה ולמראות הקשים באותו הזמן ובאותו המקום. לדידי התובעת, הדרך זימנה אותה לזירת התאונה ולולא הצורך של התובעת לנסוע באוטובוס ההסעה לעבודתה, היא לא היתה נפגעת בתאונה נשוא התביעה. באשר ל'סיכוני הדרך' הוסיפה התובעת וטענה, כי בהתאם לפסיקה מדובר בסיכונים שמקורם ב"גורם חיצוני שאין להולך רגל שליטה או ידיעה עליו" או בגורם הנעוץ בהתנהגות הנפגע עצמו, כאשר בנסיבות שלפנינו מדובר ב'גורם חיצוני' בדמות המחזה הקשה אליו נקלעה ונחשפה התובעת, בדרכה לעבודה. עוד טענה התובעת, כי אף מבחן 'השכל הישר' מחייב הכרה בתאונה מיום 21.6.15 כתאונת עבודה, שכן לו התובעת היתה נפגעת בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב ההסעה של המפעל – ברי כי תאונה זו היתה מוכרת כתאונת עבודה, מכאן שאין הצדקה להוציא פגיעה נפשית (בשונה מפגיעה פיזית) מגדר ההגדרה של נפגע עבודה, שכן סוג הפגיעה אינו מעלה או מוריד לצורך הכרה בתאונה כתאונת עבודה. התובעת הפנתה, בין היתר, לפסיקה של בית דין זה (בל (חי') 2987/02 מירי גדי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 14.8.07, בפני השופטת (בדימוס) סמיר-עמאר, להלן – עניין גדי), בה הוכרה פגיעה נפשית של עובדת עת נתקעה בפקק תנועה בדרכה הרגילה מעבודתה לביתה וכאשר נמסר לה באמצעות מכשיר הקשר, כי באזור בו היא נמצאת התרחש פיגוע, כאשר ברקע נשמעים סירנות של רכבי משטרה, אמבולנסים, רכבי ביטחון ומסוק משטרתי; בהתאם – ביקשה התובעת להכיר גם בפגיעתה כפגיעה בעבודה.
15. באשר לטענת הנתבע בדבר כפל הגמלאות מכח סעיף 320 לחוק – טענה התובעת כי המדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו כלל לא נטענה בכתב ההגנה והיא עלתה לראשונה במסגרת בקשה להפוך את דיון ההוכחות לדיון מוקדם, כאשר אין בהודעת הנתבע כל נימוק משפטי מפורט לשאלה, מדוע סעיף 320 חל בענייננו. עוד הוסיפה התובעת, כי שאלה זו אינה ראויה לדיון בשלב זה שכן, כלל לא ברור, אם התובעת תהא זכאית לגמלה כלשהי בגין פגיעתה בעבודה, ככל שתוכר כזו. זאת ועוד, בפסיקה לא נדון אף מקרה דומה לנסיבות שלפנינו, בו משולמת למבוטחת קצבת תלויים והיא צפויה לקבל, קצבה או גמלה, ככל שתוכר פגיעתה כפגיעה בעבודה. מכל מקום, טענה התובעת כי החוק אינו קובע במפורש שקצבת נפגעי עבודה וקצבת תלויים מהוות "כפל גמלאות", מה גם שבהתאם לכל אחד מהסעיפים הקטנים של סעיף 320 לחוק – דין טענת הנתבע בדבר "כפל הגמלאות" להידחות.

טענות הנתבע

16. אין המדובר בתאונה, כמשמעותה בהוראת סעיף 79 לחוק, שכן אין המדובר בתאונה שאירעה לתובעת במקום עבודתה; כך גם אין המדובר בתאונה הנכנסת בהגדרת סעיף 80(1) לחוק, שכן הדרישה הראשונית של הסעיף הינה, שאירעה למבוטח 'תאונה' – כאשר בענייננו התובעת עצמה לא היתה מעורבת בתאונה ביום 21.6.15, מכאן שלא ניתן להכיר בנזק הנפשי הנטען על ידה כפגיעה בעבודה לפי סעיף זה. לחלופין, אין המדובר בתאונה שאירעה תוך כדי ועקב הנסיעה לעבודה, שכן התובעת עצמה כאמור לא נפגעה בתאונה בדרכה לעבודה, ולא נגרם לה נזק תוך כדי ועקב סיכוני הדרך. לדידי הנתבע, הוראת סעיף 80(1) לחוק מהווה חריג המרחיב את מושג "תאונת עבודה", אותו יש לפרש, בהתאם לפסיקה, בצמצום ובדווקנות. הלכה פסוקה היא, כי תאונה בדרך לעבודה תיחשב תאונה הקשורה בקשר סיבתי עם סיכוני הדרך המקובלים ועם זמן הדרך ואין רואים תאונה כתאונת עבודה, ככל שהיא מתרחשת מסיבות הנעוצות במבוטח עצמו, כבענייננו, כאשר הנזק הנפשי לו טוענת התובעת נגרם מעצם ראייתה בדרך לעבודה את רכב בעלה המנוח בצד הדרך, לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים, ולאחר שחזתה במראות קשים בזירת התאונה בה מצא בעלה את מותו – כך שלולא היה זה רכב בעלה או לולא מדובר היה בבעלה, לא היתה התובעת טוענת לנזק כלשהו, כפי שזה לא נטען על ידי מי מהנוסעים האחרים שהיו עמה בהסעה בדרך לעבודה; לפיכך, המסקנה הינה כי אין המדובר בתאונה שאירעה על רקע סיכוני הדרך. יתרה מכך, הנזק הנפשי הנטען לא אירע מסיכון אובייקטיבי של הדרך לעבודה, כי אם כולו נבע מסיכון סובייקטיבי מכך שהתובעת ראתה את בעלה נפגע קשה בתאונת דרכים. נזק דומה היה קורה לתובעת גם אם היתה רואה מראות אלו בחדשות בטלוויזיה בביתה, או אם היתה בדרך לכל מקום אחר וללא כל קשר לעבודה – מכאן שמדובר בצירוף מקרים, ותו לאו. לשיטת הנתבע, אין מקום להרחבת החריג של סעיף 80(1) לחוק ולהחילו גם לגבי נזק נפשי נטען שנגרם מראיה של תאונת דרכים בדרך לעבודה, מבלי שאותו מבוטח היה מעורב באותה תאונה.
17. אין מקום להיזקק במקרה זה למבחן האלמלא, אשר ככל שנלך לפיו לא תהיה כמעט תאונה שאי אפשר, במאמץ דיאלקטי קל, למצוא בה משהו הקשור לעבודה, ולא זו היתה כוונת המחוקק בקובעו את החריגים לתאונת העבודה בסעיף 80(1) לחוק. כפי שלא יעלה על הדעת להכיר בנזק נפשי לקרוב משפחה של מי שנפגע בעבודה, למשל בשל טראומה קשה שחווה עת ראה את אשתו בבית חולים לאחר תאונת עבודה שלה, כך גם אין להכיר בנזק נפשי של מי שבדרכו לעבודה ראה את קרובו פצוע קשה בתאונה. תכלית סעיפים 79 ו- 80(1) לחוק הינה לפצות את מי שנפגע בעצמו בהיותו מעורב בתאונה שאירעה תוך כדי ועקב סיכוני העבודה עצמה או הדרך אליה ואין המחוקק מתייחס לאפשרות להכיר בפגיעה עקיפה בה לא היה המבוטח מעורב בעצמו בתאונה, כבענייננו, כאשר בנסיבות אלה יקבל המבוטח מענה במסגרת אחרת, כגון הנכות הכללית.

מדובר בחוק סוציאלי שגבולותיו נובעים, בין היתר, משיקולים תקציביים, באופן התומך בהיעדר הרחבת חזקת תאונת העבודה שבסעיף 80(1) בפסיקה. לדידי הנתבע, אין מקום להקיש לענייננו ממקרים של תקיפה בדרך לעבודה, בהם המבוטח עצמו היה מעורב בתקיפה, בשונה מענייננו, כאשר הלכה היא, שרק תקיפה שהינה עקב סיכוני הדרך, יכול ותוכר כתאונה בעבודה. על יסוד כל האמור, ביקש הנתבע לדחות את התביעה, משאין המדובר בפגיעה בעבודה בהתאם להוראת סעיף 80(1) לחוק. לחלופין, ככל שייקבע כי יש לראות באירוע כפגיעה שאירעה עקב סיכוני הדרך לעבודה – ביקש הנתבע להשיב את התיק אליו, לבחינת הקשר הסיבתי על ידי רופא מטעמו, שכן נושא זה טרם נבדק על ידו.

18. לחלופי חלופין טען הנתבע, כי גם אם תוכר הפגיעה של התובעת כפגיעה בדרך לעבודה בהתאם לסעיף 80(1) לחוק, ואף אם יוכר הקשר הסיבתי בין הנזק הנפשי הנטען לבין התאונה של המנוח מיום 21.6.15, וגם אם תיקבע לתובעת נכות מעבודה – הרי שהיא לא תהיה זכאית לגמלת נכות מעבודה, מכח הוראת סעיף 320 לחוק, המונע כפל גמלה, הואיל והתובעת מקבלת קצבת תלויים בגין התאונה מיום 21.6.15 בה מצא בעלה את מותו, וזו הגמלה הגבוהה מבין השתיים, שכן היא מחושבת על פי שכרו הרבע שנתי של המנוח עובר לפטירתו.

הכרעה

• האם מדובר בתאונה הנכנסת בגדרו של סעיף 80(1) לחוק

המסגרת המשפטית

19. סעיף 80 לחוק שכותרתו "חזקת תאונת עבודה" קובע, בין היתר, כך (ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.):

"רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם –

(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום בו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו.

..."

סעיף זה מרחיב למעשה את הגדרת תאונת העבודה הקבועה בסעיף 79 לחוק, כך שגם תאונות שאירעו בדרך מהבית לעבודה ובחזרה, יחשבו כתאונות עבודה.

20. "בהתאם להוראת הסעיף תאונה לא תוכר כפגיעה בעבודה, אלא אם כן היא תיחשב כקשורה בקשר סיבתי עם "סיכוני הדרך" ועם זמן הדרך, כלומר "תאונה שאירעה בזמן היותו של המבוטח בדרך ועקב סיכוני הדרך" (ראו דב"ע ל/10-0 יוסף דוידאן נ' המוסד לביטוח לאומי, דב"ע מח/222-0 אריה בצלאל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 400".

עב"ל (ארצי) 48063-09-13 ג'לאל סילאוי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 30.7.14.

21. כך, תאונה "בשל סיבה פנימית גרידא, ללא כל תרומה של גורם חיצוני...בלא שה'דרך' תרמה תרומה כל שהיא לנפילה" אינה בגדר תאונת עבודה (דב"ע (ארצי) לט/0-107 המוסד לביטוח לאומי – סוזן סמסון, פד"ע יא' 141, 143, להלן – עניין סמסון).
22. עוד נקבע בעניין סמסון שאוזכר לעיל, כי "לגבי הולך רגל סיכוני הדרך הם כל אותם סיכונים הצפויים ואולי אף אורבים למי שעושה דרכו בהליכה ברשות הרבים. ברור שאין גבול ואין שיעור למספר סיכונים אלה בין שהגורם הוא גורם חיצוני, שאין להולך רגל שליטה או ידיעה עליו ובין שהגורם נעוץ בהתנהגותו של האיש עצמו, כגון: בחציית רחוב בלתי זהירה, עלייה חפוזה על מדרכה, היתקלות בשל אי תשומת לב בעצם או בגוף זר, ואולי אף דריכה בלתי נכונה על הכביש או מעידה מפאת היות האדם שקוע במחשבותיו. משמע שגם תקלות בהליכה או היתקלויות שמקורן בהכשלה עצמית או ברשלנות – יתכן שעדיין יש בהן כדי יסוד של קשר סיבתי הקושר את התאונה עם סיכון דרך. עד לגבול מסוים ניתן אפוא לראות בדרך עצמה את הגורם לתאונת הליכה. הגבול ניצב בפני אותם מקרים בהם התאונה אירעה בשל סיבה פנימית גרידא ללא כל תרומה של גורם חיצוני כגון מחלה, חולשה או סחרחורת אשר הביאו לאיבוד שיווי משקל או התעלפות, מבלי שלדרך תהיה תרומה כלשהי לנפילה" (עניין סמסון, סע' 2-3, ההדגשה הוספה, מ.נ.ד).
23. על תובע המבסס תביעתו על סעיף 80 לחוק, להוכיח שהתאונה היתה קשורה בקשר סיבתי עם סיכוני הדרך, שכן הוראת סעיף 83 רישא לחוק (לפיה, חזקה שתאונה שאירעה תוך כדי עבודה אירעה גם עקב העבודה) אינה חלה על תאונה בהתאם לסעיף 80 לחוק (עניין דוידיאן, שאוזכר לעיל). סיכוני דרך הינם כל אותם סיכונים האורבים למי שעושה את דרכו בהליכה או בנסיעה למקום עבודתו כגון: תאונת דרכים, החלקה, מעידה, נפילה לבור וכד' (דב"ע (ארצי) מא/63-0 המוסד לביטוח לאומי – שושנה בניטה, פד"ע יב 281, להלן – עניין בניטה; עניין דוידיאן). עוד נפסק כי:

"אחד המבחנים לקיום "סיכוני דרך" הוא מבחן ה- but for – הקובע כי אלמלא הצורך או הכורח הנובע מעבודתו של המבוטח, הוא לא היה מצוי בזמן מסוים, במקום המסוים אשר בו נפגע..." (דב"ע (ארצי) מח/222-0, בצלאל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ', 400 403; תב"ע (ארצי) מב/1085-0 שולמן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז).

מן הכלל אל הפרט

24. נסיבותיו של המקרה שבפנינו קשות ויוצאו דופן. לצורך בחינתן נניח לפנינו מקרה אחר – אדם נוסע בדרכו לעבודתו ומעורב בתאונת דרכים. הוא לא נפגע פיזית בתאונה, אך פיתח בגין התאונה תגובה פוסט טראומטית. לפי עמדת הנתבע נראה כי אין מניעה שאירוע כאמור יוכר כתאונת עבודה. כעת נרחיק הלאה – בדרכו של אדם לעבודה הוא נאלץ לחזות בתאונת דרכים קטלנית, בה מעורבים אנשים זרים, אך המראות קשים ומזעזעים לצפייה. גם אדם כזה עשוי לפתח תגובה פוסט-טראומטית מוכחת לאירוע. האם העובדה שהוא עצמו לא היה נפגע ישיר בתאונה, שוללת את האפשרות שהאירוע יוכר כתאונת עבודה? לדידנו התשובה בשלילה. אין כל הכרח שהתאונה תפגע פיזית באותו אדם ובלבד שהוכח קיומו של אירוע תאונתי הנובע מסיכוני הדרך ושל נזק הנובע ממנו.
25. כעת לענייננו - הפגיעה הנטענת אירעה לתובעת ביום 21.6.15, תוך כדי נסיעתה מביתה לעבודתה, עת היתה בדרכה הרגילה בהסעה מטעם המעסיק והמחלוקת בין הצדדים ניטשת בשאלה אם פגיעה זו נובעת מסיכוני הדרך, אם לאו. לאחר שנתנו דעתנו לנסיבות המקרה שאינן שנויות במחלוקת, וכן בשים לב להוראות החוק והפסיקה, הגענו לידי מסקנה לפיה, יש לראות בפגיעתה הנטענת של התובעת, כפגיעה שאירעה עקב סיכוני הדרך, זאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
26. אין חולק בענייננו, כי התובעת נקלעה לזירת התאונה הקטלנית, בה מצא בעלה המנוח את מותו, באופן אקראי, תוך כדי נסיעתה השגרתית לעבודה, בשונה מאפשרות בה התובעת היתה מוזעקת במיוחד לזירת התאונה ו/או היתה מקבלת הודעה טלפונית על התאונה, תוך כדי נסיעתה לעבודה.
27. נסיבות התאונה הקשות המתוארות בעדות התובעת בתצהירה, עליו לא נחקרה, מלמדות בבירור על קיומו של אירוע פתאומי, בלתי צפוי, שניתן לאתרו בזמן ובמקום, ועל תרומה של גורם חיצוני בדרך לפגיעתה הנטענת של התובעת, בדמות זירת התאונה המחרידה ומראות הרכב המעוך של בעלה לצד הכביש, להם נחשפה התובעת תוך כדי נסיעתה הרגילה, מבלי שהיתה לה שליטה על גורם סיכון זה. אין בידינו לקבל בשלב זה את טענת הנתבע בסיכומיו, כי הנזק הנפשי לו טוענת התובעת אירע בשל סיבה אישית הטמונה בתובעת עצמה – שכן 'גורם פנימי', בדמות היכרות קרובה עם הנפגע בתאונה, היה מביא לפגיעה בכל מקרה, מבלי שהדרך תתרום בדרך כלשהי לפגיעה זו. טענה זו הינה מתחום היקף הנזק שנגרם לתובעת ואשר קשור לתאונה ועוד מוקדם לדון בה בשלב זה.
28. תאונת דרכים נתפסת כסיכון דרך בולט ונפוץ, כאשר ממילא נפסק לא פעם כי "טיב הסיכון אינו נקבע לפי תדירותו או נדירותו" (סע' 5 לעניין בניטה). נסיבות הפגיעה הנטענת של התובעת הן חריגות ועוצמתיות, ואין מקום לדחיית התביעה על הסף, בטרם בחינת שאלת הקשר הסיבתי בין המראות הקשים להם נחשפה התובעת בדרכה לעבודה ביום 21.6.15, לבין מצבה הנפשי לאחר מכן, על ידי מומחה-יועץ רפואי.
29. כאמור, לא מצאנו בעובדה לפיה התובעת לא נפגעה בעצמה, פיזית, בתאונה מיום 21.6.15 כדי לשנות ממסקנתנו לפיה פגיעתה אירעה מסיכוני הדרך. השאלה העומדת להכרעתנו במסגרת הוראת סעיף 80(1) לחוק הינה, אם תאונה אירעה תוך כדי ועקב הנסיעה לעבודה, כאשר לא מן הנמנע כי הפגיעה תהא אך נפשית, ללא פגיעה פיזית בצידה, כבענייננו, ובלבד שהפגיעה תהא כתוצאה מסיכוני הדרך כפי שקבענו בענייננו.
30. בטרם נחתום נוסיף, כי בעניין גדי אליו הפנתה התובעת בסיכומיה (סע' 19), נדונו נסיבות דומות והוכרה פגיעה נפשית וחרדות של מבוטחת בהם נתקפה, בדרכה מהעבודה לביתה, כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק, תוך שנפסק, בין היתר, כך (סע' 3 לפסק הדין):

"לאחר שמיעת הראיות בתיק ניתנה על ידינו החלטה... ובה קבענו את העובדות הרלבנטיות והגענו למסקנה לפיה, אלמלא נאלצה התובעת לעשות את דרכה מהעבודה לביתה באותו מועד, היא לא הייתה נקלעת בזמן ההוא ובמועד ההוא, באקראי, לפקק, ההמולה והלחץ, קולות הסירנות של רכבי המשטרה, אמבולנסים ורכבי הביטחון והמסוק המשטרתי, שנוצרו בעקבות הפיגוע שהכניס אותה להרגשת "לכידות", והעדר יכולת להגיע לבתה הקטנה והיחידה ששוהה במעון שאף בסמוך לו התרחש באותו יום פיגוע נוסף ואף נהרג חייל צה"ל, וכי יש לראות בנסיבות המיוחדות של המקרה, כ"סיטואציה" הנופלת בגדר סיכוני הדרך."

הגם שמדובר בפסיקה אזורית, עליה לא הוגש ערעור על ידי הנתבע (שאף לא התייחס אליה בסיכומיו) – היא מקובלת עלינו ובהסתמך על אותו היגיון גם אנו קובעים כי יש לראות בפגיעת התובעת מיום 21.6.15, כזו שאירעה עקב סיכוני הדרך לעבודתה.

• "כפל גמלאות" מכח סעיף 320 לחוק

31. חרף החלטתנו בראשית ההליך, בדיון מיום 2.6.16, לראות בטענת הנתבע שעלתה לראשנה בהודעתו מיום 18.5.16 בדבר כפל גמלאות כמשמעותן בהוראת סעיף 320 לחוק, כחלק מהמחלוקת בתיק – לאחר שנתנו דעתנו לנסיבות העניין ולהוראות החוק, וכן לאחר שעיינו בסיכומי הצדדים, מקובלת עלינו טענת התובעת בסיכומיה (סע' 21) כי הדיון בשלב זה בשאלה, אם סעיף 320 לחוק חל בענייננו, הינה מוקדמת בשים לב לכך שכלל לא ברור, בשלב זה, אם התובעת תהא זכאית לגמלה כלשהי מכח פגיעתה בעבודה, ככל שיימצא קשר סיבתי כנדרש וזו תוכר כפגיעה בעבודה; נוסף לאמור, שאלה זו טרם נדונה על ידי פקיד התביעות וטרם התקבלה החלטה כלשהי במסגרתה נדרשה התובעת לבחור בין שתי גמלאות.
32. על יסוד האמור, או קובעים כי טרם באה העת לדון בשאלה אם ככל שתוכר פגיעת התובעת כפגיעה בעבודה, וככל שתמצא זכאית כנובע מכך לגמלה– יהא עליה לבחור בין קצבה זו לבין קצבת התלויים שהיא מקבלת בגין פטירת בעלה; ככל שתתקבל החלטה בעתיד על ידי הנתבע המורה זאת, התובעת תוכל להגיש כנגדה תביעה נפרדת לבית דין זה, כאשר באותו מועד התמונה העובדתית שתעמוד בפני בית הדין תהיה מלאה יותר ותאפשר הכרעה מושכלת בתיק.

סוף דבר

33. על יסוד כל האמור, אנו קובעים כי לתובעת אירע ביום 21.6.15 אירוע תאונתי העונה על דרישות סע' 80(1) לחוק.
34. בהמשך לטענת הנתבע בסיכומיו (סע' 34) – יודיע בתוך 30 יום מהיום על עמדתו, לאחר בחינת שאלת הקשר הסיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לבין האירוע התאונתי.
35. למעקב אחר הודעת הנתבע.

ניתנה היום, י"ז טבת תשע"ז, 15 ינואר 2017, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.