צ' נ' המוסד לביטוח לאומי

השאלה הטעונה הכרעה בהליך זה הינה האם כדין ניכה הנתבע מתוספת התלויים לקצבת נכות כללי, סכומים ששולמו לתובע כקצבה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: "חוק נפגעי איבה").

העובדות

התובע, מר ש.צ., הגיש תביעה לקצבת נכות כללית בשנת 2002. ועדה רפואית משנת 2003 קבעה לתובע נכות נפשית בשיעור 20% משנת 1999 וכן נכות אורטופדית בשיעור 10% משנת 2001.

ביום 23.3.11 היה התובע בקרבת פיגוע בירושלים בו אירע פיצוץ באוטובוס.

ביום 8.5.11 הגיש התובע תביעה לקצבת נכות כללית. ועדה רפואית מיום 6.2.12 קבעה לתובע דרגת נכות זמנית מיום 21.6.11 עד 31.5.13 בשיעור 100%, ובגין תקופה זו שולמה לתובע קצבת נכות.

עוד ביום 11.7.11 הגיש התובע תביעה לתגמולי לפי חוק נפגעי איבה. ביום 8.12.11 אישרה הרשות המאשרת לפי החוק כי התובע הינו "נפגע פגיעת איבה".

בעקבות זאת, הגיש התובע בקשה לקביעת דרגת נכות לפי חוק נפגעי איבה וביום 10.12.13 קבעה ועדה רפואית לתובע נכות נפשית צמיתה בשיעור 20% וכן נכות בשיעור 5% בגין צלקת, ובסך הכל 24% נכות צמיתה.

על יסוד החלטת הוועדה הרפואית, הגיש התובע בקשה לתגמול לפי חוק נפגעי איבה. התביעה נדחתה בנימוק שהוראות החוק קובעות שאין לשלם לאדם גמלאות שונות מכוח ענפי ביטוח שונים עקב מאורע אחד.

התובע הגיש תביעה נגד ההחלטה לדחות את תביעתו לתגמול לפי חוק נפגעי איבה (בל 45231-10-12). ביום 27.3.14 ניתן פסק דין בו התקבלה תביעת התובע תוך שנקבע כי "אין למנוע מן התובע תגמולים לפי חוק נפגעי איבה המגיעים לו בהתאם למצבו הרפואי, על יסוד הוראת סעיף 16 לחוק נפגעי איבה או סעיף 320(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי.

הנתבע קיים את פסק הדין בבל 45231-10-12 ושילם לתובע תגמול לפי חוק נפגעי איבה, אלא שניכה מסכום המגיע לתובע כ"תוספת תלויים" לקצבת נכות, סכומי תגמולים שקיבל לפי חוק נפגעי איבה (להלן: "ההליך הקודם").

המחלוקת

הצדדים חלוקים בשאלות אלה:

• האם ההליך הקודם יצר מעשה בית הדין החוסם את הנתבע מלבצע ניכוי של תגמולי איבה מתוספת התלויים לקצבת הנכות.

• האם סעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי מבסס את הניכוי שביצע הנתבע מתוספת התלויים לקצבת הנכות של התובע.

   

  טענות התובע

התובע טוען כי פסק הדין בהליך הקודם יוצר מעשה בית דין החוסם את הנתבע מלבצע כל ניכוי מתוספת תלויים, ששולמה לתובע עוד בתקופת ההתדיינות בהליך הקודם.

לנתבע היה יומו בהליך הקודם, ואין הוא רשאי, לאחר שנדחתה עמדתו, לנסות לעקוף את פסיקת בית הדין בהליך הקודם על ידי העלאת טענה חדשה שלא הועלתה בהליך הקודם.

סעיף 202 (ב) (3) לחוק הביטוח הלאומי אינו חל על עניינו של התובע מאחר שתגמול נפגעי איבה אינה בגדר "הכנסה חודשית שלא מעבודה או ממשלח יד", שכן תגמול לפי חוק נפגעי איבה אינו בגדר "גמלה" או "קצבה" או "אנונה", כמובנם בסעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה, ויש לתת תוקף להבחנה שערך המחוקק בין "גמלה" לבין "תגמול".

ההבחנה מעוגנת בכוונת המחוקק שלא לכלול תגמולים לפי חוק נפגעי איבה כ"הכנסה", כדי לתת הטבה לנפגעי פעולות טרור.

מטרת סעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי, שהינה מניעת כפל גמלאות, אינה חלה על עניינו של התובע, שכן אי במתן תגמול נפגעי איבה ותוספת תלויים בגדר "כפל הכנסה", שכן תגמול נפגעי איבה הינם של התובע בלבד בעוד קצבת התלויים מיועדת לילדיו. לעניין זה מפנה התובע לפסק דין בל (נצ') 3521-09-10 פורמן – המוסד (מיום 8.2.11).

טענות הנתבע

הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות מנימוקים אלה:

פסק הדין בהליך הקודם אינו יוצר מעשה בית דין מאחר שהפלוגתאות בשני ההליכים שונות. בהליך הקודם נדונה השאלה אם הנתבע הוכיח שזכאותו של התובע לקצבת נכות הינה עקב פגיעת האיבה, ונקבע שלא עלה בידי הנתבע להוכיח זאת. בהליך זה השאלה הדורשת הכרעה הינה האם התגמול המשולם לתובע לפי חוק נפגעי איבה הינו "הכנסה חודשית שלא מעבודה או ממשלח יד" כאמור בסעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי.

הכרעת בית הדין בהליך הקודם משמעה שאין למנוע מהתובע תגמול לפי חוק נפגעי איבה לפי סעיף 16 לאותו חוק, אך אין משמעה כי התובע זכאי לתוספת תלויים לפי חוק הביטוח הלאומי.

באשר לשאלה אחרונה זו, התשובה היא בחיוב, ועל כן כדין בוצע הניכוי נגדו הוגשה התביעה. במה דברים אמורים?

סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "הכנסה מעבודה או ממשלח יד" כ"הכנסה חודשית, לפי סעיף 2(1), (2) או (8) לפקודת מס הכנסה.

סעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי נכה ש"הייתה לו הכנסה חודשית שלא מעבודה או ממשלח יד, תנוכה הכנסה זו מההפרש שבין הקצבה המשולמת לו ובין הקצבה הקובעת".

אין חולק על כך שתוספת התלויים המשולמת לתובע הינה תוספת המשולמת מעבר ל"קצבה הקובעת" של התובע. מדובר בתשלום לפי סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי שקובע כי "היו לנכה תלויים שהם תושבי ישראל, תשולם לו בעדם, נוסף על קצבה חודשית מלאה, תוספת תלויים ...".

כמו כן, על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעבל 15964-01-14 זגנריה – המוסד (מיום 5.3.15), תגמול לפי חוק נפגעי פעולות איבה הינה בגדר "הכנסה" לפי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה.

ניכוי תגמול לפי חוק נפגעי איבה מתיישב עם תכלית סעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי, שהינה מניעת כפל גמלאות וקביעה שקצבת נכות שעולה על קצבה חודשית מלאה, תופחת בסכום של הכנסות חודשיות שלא מעסק, משלח יד או עבודה.

לעניין פסק הדין בבל 3521-09-10, טוען הנתבע כי השאלה שנדונה באותו עניין הייתה האם בבחינת הזכאות להשלמת הכנסה יש להביא בחשבון את תוספת התלויים של גרושתו של מר פורמן המשולמת לו לטובת ילדיו המצויים ברשותו. באותו עניין נקבע כי אין מקום לייחס למר פורמן הכנסה מתוספת התלויים בשל העיקרון כי תופסת התלויים באה להחליף את הפרנסה שהנכה חייב לתת לילדיו אשרו מצויים בחזקתו, וכי מר פורמן משמש כצינור להעברת תוספת התלויים לילדיו, כאשר תוספת התלויים היא חלק מגמלתה של גב' פורמן.

הכרעה

בית הדין תמים דעים עם הנתבע כי אין פסק הדין בהליך הקודם יוצר מעשה בית דין, ותיאור השאלות העומדות להכרעה בשני ההליכים כפי שהובא בטיעוני הנתבע מקובל על בית הדין.

באשר לשאלה אם כדין הסתמך הנתבע על סעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי, בית הדין סבור שהדין עם התובע.

הפסיקה דנה במהותה של תוספת התלויים לקצבת הנכות וקבעה כי אמנם אין לה קיום עצמאי, והיא מותנית בכך שלנכה קיימת זכות לקצבת נכות, ואולם מדובר בתוספת שהיא "לטובת התלויים" (דב"ע נה/0-196 אשואל – המוסד לביטוח לאומי , פד"ע כט 466). על יסוד זה נפסק כי ייתכנו מצבים שבהם תשלום קצבת הנכות לנכה עצמו יוקפא, אך הקפאה זו לא תגרור אחריה הקפאת תשלום תוספת התלויים לתלויים (עבל 10501-06-13 המוסד – אוריאנה יצחקי ביטון (מיום 30.12.14)).

בית הדין סבור שמטרת תוספת התלויים כפי שהוסברה בפסיקה הנ"ל, מצדיקה שלא להחיל את הוראות סעיף 202(ב)(3) על תגמול לפי חוק נפגעי איבה, שכן אותה "תוספת תלויים" מיועדת למימון צורכי התלויים, ולא לצרכי הנכה. לפיכך, ניכוי סכומי התגמול לפי חוק נפגעי איבה מתוספת התלויים משמעותו פגיעה ברציונל שעל פיו העניק חוק נפגעי איבה זכאות לתגמול וברציונל שעל פיו העניק חוק הביטוח הלאומי לנכה זכות ל"תוספת תלויים".

הנתבע הפנה את בית הדין לפסיקה שסיווגה תגמול לפי חוק נפגעי איבה כהכנסה לפי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה (עבל 15964-01-14 הנ"ל). פסיקה זו קבעה שה"תגמול" הינו בגדר "הכנסה" לפי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה ועל כן הוא מהווה "הכנסה" לצורך סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה.

נראה לבית הדין שהרציונל של חוק הבטחת הכנסה – הבטחת קיום מינימלי – מצדיק סיווג התגמול כ"הכנסה" לצורך חוק הבטחת הכנסה. ואולם, גם אם לצורכי פקודת מס הכנסה או חוק הבטחת הכנסה, יש לראות תגמול לפי חוק נפגעי איבה כ"הכנסה", בית הדין סבור שאין לראות בתגמול כ"הכנסה" של הנכה, לצורך סעיף 202(ב)(3), שכן מטרת סעיף 202(ב)(3) היא למנוע כפל גמלאות. כאשר מדובר ב"תוספת תלויים", מדובר ב"גמלאות" שהן "לטובת" מי שאינו הנכה, כפי שהוסבר בפסיקה שצוטטה לעיל. לפיכך, לא מתקיימת התכלית של סעיף 202(ב)(3) בנסיבות המקרה של התובע.

לפיכך בית הדין מחליט לקבל את התביעה.

סוף דבר

התביעה מתקבלת. בית הדין קובע כי בחישוב "תוספת התלויים" לה זכאי התובע לפי חוק הביטוח הלאומי אין לקזז מהסכום שישולם לתובע את תשלומי התגמולים המשולמים לו לפי חוק נפגעי איבה.

הנתבע ישלם לתובע שכר טירחת עורך דין בסך 3,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ח, (08 מאי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".