-
התובע הוא בעל עסק להכנת וממכר כריכים.
-
על פי טופס התביעה, ביום 2.11.2012 בסביבות השעה 11:30 יצא התובע מבית העסק ונסע ברכבו למאפיה סמוכה, על מנת לרכוש לחמניות לצורך הכנת הכריכים.
-
בהגיעו למאפיה חנה התובע במקום חניה אסור בו צבועות אבני שפת המדרכה אדום-לבן.
-
בשלב מסוים, ככל הנראה לאחר רכישת הלחמניות, ראה פקח עירוני כי רכבו של התובע חונה במקום אסור וצילם את רכבו. התובע התרעם על כך ובין השניים התפתחה תגרה.
-
במהלך התגרה נחבל התובע, לטענתו, בכל חלקי גופו ואף נגרם לו שבר באחת מאצבעות כף ידו השמאלית (להלן: "האירוע").
-
התובע הגיש תביעה להכיר בו כנפגע עבודה ביום 2.3.2013. המל"ל דחה את התביעה בנימוק לפיו "החבלה נגרמה על רקע ויכוח אישי שאינו קשור לעבודה."
טענות הצדדים:
-
לטענת התובע יש להכיר באירוע כתאונת עבודה. לטענתו, לולא היה נוסע למאפיה על מנת לרכוש את הלחמניות לצורך העבודה, לא היה מותקף, לכאורה, על ידי הפקח, ולפיכך האירוע הוא תאונה שאירעה לתובע בזמן עבודתו וכתוצאה ממנה.
-
לטענת הנתבע בדין נדחתה התביעה, מכיוון שהפגיעה לא ארעה בגין אירוע שקשור לעבודה. הקטטה בין התובע לפקח התרחשה מכיוון שמכוניתו של התובע חנתה במקום אסור ועל רקע היכרות אישית קודמת של השניים שנולדה בנסיבות דומות, עת חנה התובע במקום חניה אסור והפקח נכח במקום. התובע התנהג באופן הגובל בפלילים והוא שגרם לקטטה במהלכה נפגעו הוא והפקח. כנגד התובע הוגשה תלונה במשטרה בגין תקיפת הפקח, אך זו נסגרה מחמת העדר ראיות. האירוע הוכר כתאונת עבודה ביחס לפקח. נוכח האמור, לגישת הנתבע אין לאירוע כל זיקה לעבודה ולפיכך אין להכיר בו כפגיעה בעבודה. עוד יצוין כי הנתבע טען גם שהתובע לא רכש באותה מאפיה לחמניות עבור עסקו אלא עוגה לשימוש עצמי, אך לא הובאה ראיה לכך.
עדויות
-
מטעם התובע שמענו אותו עצמו ואת מר שלמה גדסי, שהעיד כי מכר לתובע את הלחמניות עובר לאירוע.
-
מטעם הנתבע העיד מר פרננדו אריאל, הפקח העירוני שצילם את רכבו של התובע.
דיון והכרעה
-
סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1990 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) קובע כי "תאונת עבודה" היא "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו."
-
על פי טופס התביעה למל"ל יום העבודה של התובע מוגדר מהשעה 9:00 עד השעה 18:00. האירוע התרחש בעיבורו של יום העבודה, בשעה 11:30 עת יצא התובע לרכוש כריכים לצורכי עבודתו. כלומר מבחינה כרונולוגית האירוע התרחש תוך כדי עבודתו או משלח ידו של התובע.
-
דא עקא, האירוע לא התרחש עקב עבודתו של התובע ולפיכך דין התביעה להידחות. ואבאר.
-
אין חולק כי התובע החנה את רכבו במקום אסור, כפי שהעיד בעצמו: "אני החניתי את הרכב מול המאפיה ששם אסור לעמוד עם האוטו." (ש' 2 עמ' 4 לפרוטוקול)
-
על פי גרסת התובע, על רקע עובדה זו ניצתה התִגרה בין התובע לפקח: "בדרכי חזרה לרכב התפתח וויכוח עם פקח מטעם העירייה שצילם את רכבי ודחף אותי. עקב כך נפלתי וסבלתי מפגיעה בכף יד שמאל לרבות שבר באצבע... במידה ולא הייתי נוסע לרכוש את הלחמניות לעסק לא הייתי מותקף ע"י הפקח." (מתוך תצהיר התובע)
התובע חזר וטען בסיכומיו כי "נאלץ לחנות את רכבו מול המאפיה, שם אסור לעמוד עם האוטו... ברור כי לאור אופי עבודה ועיסוק זה, כאשר התובע נאלץ להעמיד את רכבו במקום אסור על מנת להעמיס סחורה אותה הוא קונה מהמאפיה, קיים סיכון של הפעלת אלימות כלפיו." (ההדגשות אינן במקור – א' ג' כ')
נשגב מבינתי הכיצד לא בוש התובע ונכלם להעלות טענה זו בפני בית הדין. התובע הצהיר שחנה במקום חניה אסור כאילו מדובר בעניין של מה בכך, זוטי דברים, ואפילו בעניין מחויב המציאות. נשאלת השאלה האם לא היה מקום חניה מוסדר בקרבת המאפיה, מעט מרוחק יותר או בתשלום? ואם התשובה לכך שלילית, האם אין עוד מאפיות בעיר רמלה, שמקום חניה נוח בסביבתן? אין זאת אלא שהתובע בחר לחנות את רכבו במקום חניה אסור מטעמי נוחות. האחריות על בחירתו זו היא של התובע בלעדית. אף אחד לא חייב אותו לכך והוא בוודאי שלא "נאלץ" לעשות כן.
-
למותר לציין שאינני חולקת עם התובע את פרשנותו לעיל, לפיה במידה ולא היה נוסע לרכוש את הלחמניות לעסק, לא היה מותקף על ידי הפקח. הסיבה בגינה פרצה התגִרה בין התובע לפקח לא הייתה עצם הנסיעה לצורך רכישת הלחמניות, אלא העובדה שהתובע חנה במקום חניה אסור. אמנם הנסיעה הייתה לצורך רכישת הלחמניות, אך החניה במקום אסור והסיבות לתגרה שפרצה, בגינה נפגע לכאורה התובע, מנתקות את הקשר בין האירוע לעבודה.
-
אם כן, מחד גיסא, התובע הפגין זלזול בחוק עזר עירוני, עת חנה במקום אסור. מאידך גיסא, התובע מבקש סעד מבית הדין על רקע פגיעה שקרתה לו, לכאורה, כתוצאה ישירה של אותה עבירה על אותו חוק עזר עירוני. כלל ידוע במשפט לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה – תביעה שנולדה כתוצאה ממעשה אסור, לא תצמח ממנה תועלת בין כותלי בית הדין. כלל זה מתאים ככפפה ליד במקרה דנא, שכן עילת התביעה נולדה כתוצאה מעבירה על החוק.
-
זאת ועוד, קבלת התביעה במקרה דנא תעודד התנהגות לא חוקית. קביעתה של הרשות המקומית אילו מקומות חניה מותרים ואילו אסורים אינה בגדר המלצה. קביעה זו, ובפרט סימון אבני שפת המדרכה באדום-לבן, חיונית לשמירה על שלומם ועל חייהם של הולכי הרגל ולזרימה תקינה של תנועת כלי הרכב בתחומי הרשות המקומית. זלזול בכללים הללו אינו עניין שבית הדין רשאי להתעלם ממנו, חרף העובדה שעסקינן בתביעה סוציאלית.
-
התובע לא הכחיש כי בעבר הייתה בינו לבין הפקח היתקלות על רקע דומה ("הפעם הראשונה שראיתי אותו היה מול העסק שלי. הוא אמר לי תזיז את הרכב. הפעם השניה היתה מול המאפיה וגם שם הוא התווכח איתי על החניה." ש' 7-9 עמ' 4 לפרוטוקול) ככל הנראה התובע נוהג לחנות את רכבו במקומות חניה אסורים ואינו רואה בכך כל פסול. זהו אך חיזוק לכך שיש לדחות את התביעה, למען לא ייצא חוטא נשכר.
-
אשר לטענת התובע לפיה ברור כי נוכח העובדה שחנה במקום אסור, קיים סיכון של הפעלת אלימות כלפיו, טענה זו היא לא פחות ממופרכת. משפעל התובע בניגוד לחוק וחנה במקום אסור, המעט שיכול היה לעשות לאחר שדבר העבירה נחשף הוא לקבל עליו את הגזירה, דהיינו צילום הרכב וככל הנראה קבלת דו"ח. למצער יכול היה התובע לערער על פעולת הפקח בדרכים חוקיות. הפעלת אלימות איננה מסוג התוצאות הצפויות של אירוע חניה בניגוד לחוק. את ה"סיכון" תחתיו היה נתון התובע, לתפיסתו, כתוצאה מחניה במקום אסור, יכול היה בעצמו לאיין בכך שהיה מחנה את רכבו כחוק.
-
לא זאת אף זאת. בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלות הנוגעות להתפתחות התגרה, לרבות מי יזם אותה, האם ומדוע היכה הפקח על רכבו של התובע והאם התנהג התובע באלימות הגובלת בפלילים אם לאו. אינני מקבלת את טענתו המיתממת של התובע לפיה הותקף על ידי הפקח ואילו לו, לתובע, לא היו יד ורגל בדבר. התובע לא נתן כל הסבר מדוע הותקף על ידי הפקח. כל שטען הוא שהתפתח ויכוח והפקח דחף את התובע.
לעומת זאת, הפקח העיד ארוכות בפנינו על אודות התפתחות האירוע מאירוע רישום דו"ח לקטטה פיזית: "תוך כדי שאני במרחק מסוים של הרכב עשיתי צילום אחד של המסופון והתחלתי למלא את הפרטים... באיזה שהוא שלב ראיתי שהרכב בנסיעה אליי, חשבתי שהוא בכוונה לדרוס אותי, מאוד נבהלתי, יכול להיות שזו לא הייתה הכוונה שלו... האינסטינקט הראשון שלי, הזזתי את היד עם המסופון שפגע ברכב שלו, לא הייתה לי כוונה... האוטו ברח... ניגשתי לצומת על מנת לעבור לצד שני... הגיע בן אדם, לא ידעתי שהאוטו שייך לו והוא בא עם מישהי מתחילים לצעוק ולהתעצבן, הוא אמר לי שדפקתי לו את האוטו... לקח לי זמן לחבר את זה שהוא קשור לרכב... תוך כדי שממשיכים לצעוק, הוא נתן לי אגרוף... נתן לי אגרוף שני והיה לי את הפילפל (גז פלפל – א' ג' כ')" (ש' 17-32 עמ' 6 לפרוטוקול) עדותו של הפקח הייתה סדורה וסיפקה הסבר הגיוני לשאלה כיצד האירוע הידרדר לכדי תגרת ידיים.
-
יצוין כי בחקירתו הנגדית עומת הפקח עם דו"ח חקירתו במשטרה, בה הצהיר כי היכה על רכבו של התובע על מנת שהאחרון יעצור. הפקח לא הכחיש את שאמר בחקירה המשטרתית והודה שהגרסה שמסר במשטרה נכונה ומדויקת יותר מגרסתו לפנינו.
ייאמר כי אינני מוצאת סתירה משמעותית בין דברי הפקח בחקירת המשטרה לדבריו בעדות בפניי. משתי החקירות עולה כי הפקח כי היכה על רכבו של התובע עם המסופון על מנת שהתובע יעצור את רכבו. מכל מקום, לעניין אין כל נפקות לצורך בחינת השאלה האם האירוע היה עקב עבודת התובע. יוזכר כי התובע לא סיפק שום הסבר לשאלה כיצד הידרדר המצב לכדי תִגרת ידיים.
-
אם כן, האירוע לא התרחש כתוצאה מסיכון צפוי הנובע מעצם עבודתו של התובע. התובע הוא שבחר לחנות במקום אסור, דבר שכמובן אינו מחויב מעבודתו. לאחר שדבר עבירתו התגלה, התובע הוא שבחר שלא לקבל עליו את הדין ותחת זאת להתעמת עם הפקח באופן אלים. בחירותיו של התובע לנהוג כפי שנהג מוציאות את האירוע מהגדרת האירוע כתאונה שאירעה עקב העבודה.
-
למעלה מן הצורך אציין כי לאותה תוצאה הייתי מגיעה לו הייתי קובעת כי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי חל בענייננו. סעיף זה קובע "חזקת תאונת עבודה" לפיה רואים תאונה כתאונת עבודה, בין היתר גם במקרה בו התאונה "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו." (ההדגשה שלי – א' ג' כ') לצורך הניתוח המשפטי בלבד אתייחס למאפיה ממנה רכש התובע לחמניות כאילו הייתה "משנהו" של מקום העבודה של התובע, אזי חל סעיף 80(1) לעיל וההלכות שנקבעו לגביו בעניין "סיכוני דרך".
-
נקבע בפסיקה לעניין סעיף 80(1) כי התאונות המכוסות תחתיו הן כאלה שנגרמו כתוצאה מ"סיכוני דרך" הניתנים לצפייה, בעוד שתאונה המתרחשת כתוצאה מסיבות הנעוצות במבוטח לא תוכר כתאונת עבודה.
"יש לראות אירוע הקורה לעובד בדרכו ממעונו למקום עבודתו ובחוזרו משם כ'תאונת עבודה', כאשר התאונה הינה תוצאה מסיכוני הדרך האורבים לכל עובר ושב, ואין תנאי זה מתמלא כאשר האירוע מתרחש בשל סיבות הטמונות במבוטח עצמו ולא על רקע סיכוני הדרך." (בג"צ 1262/94 שרה זילברשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', ניתן ביום 25.10.1994, פורסם במאגרים האלקטרוניים).
-
בענייננו, קבעתי כי הסיבות להתפתחות התגרה היו נעוצות בתובע ולפיכך אין הדבר עולה כדי "סיכוני דרך" הניתנים לצפייה. כאמור, הפעלת אלימות כתוצאה מחניה במקום אסור היא אכן ניתנת יותר לצפייה מאשר במצב בו הרכב חונה במקום מותר, אך ברי כי כוונת המחוקק לא הייתה להיטיב עם מפרי חוק. עצם חניית הרכב במקום אסור מוציאה מניה וביה את המקרה מגדר האפשרויות למתן כיסוי ביטוחי על פי חוק.
-
במקרה דומה פסק בית הדין הארצי כך:
"עיננו הרואות כי אין המדובר ב'סיכוני דרך' אשר ניתן לצפותם ואשר אינם תלויים במבוטח עצמו. המערער בחר לקחת חלק בויכוח בין אשתו לנהג המשאית, באשר להזזת רכבה של אשת המערער. לא מסיכוני הדרך האורבים לכל עובר ושב נפגע המערער, כי אם מסיכון שאינו מחויב המציאות, אשר התרחש בשל סיבות הטמונות במערער בלבד. סיכון אשר התגלגל לכדי קטטה אלימה בין המערער לנהג המשאית. לא לכך כיוון המחוקק בהרחיבו את מסגרת הביטוח לנפגעי עבודה (וראה עב"ל 593/07 ג'יריס אבו ניקולא - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 13.5.09)." (עב"ל 7929-05-10 אברהם כהן – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.1.2012, פורסם במאגרים האלקטרוניים)
-
יפים לענייננו גם דברים שנקבעו בעב"ל 613/07 ערן יושיע - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 19.2.09, פורסם במאגרים האלקטרוניים). באותו עניין המערער התקוטט עם שוטרים ונפגע בדרך ממקום עבודתו לביתו ונקבע כי תאונה שהמבוטח היה שותף לגרימתה אינה מכוסה על ידי המל"ל. כך קבע בית הדין הארצי:
"הכיסוי הביטוחי לעובד במהלך הליכה או נסיעה מביתו לעבודה או בחזרה נועד לחול על סיכוני דרך 'רגילים' ולא מקום שהתאונה קשורה במבוטח עצמו או במעשיו... האירוע הנדון הוא אינו מסוג המקרים הצפויים האורבים לכל אדם העושה את דרכו ממקום עבודתו לביתו. מדובר במקרה שהוא לכל הדעות חריג והיה נעוץ במערער עצמו. על כן, לא ניתן לראות באירוע משום "סיכון דרך" המעניק רשת של ביטוח לנפגע בעבודה לפי החוק."
כבענייננו, נקבע כי "לו נהג המערער אחרת והיה משתף פעולה עם השוטרים, לא היה נגרם לו כל נזק גופני והאירוע היה מסתיים לכל היותר ברישום דו"ח."
-
כאילו לא די בניתוח המשפטי של המקרה, המוציא מכלל אפשרות הכרה באירוע כתאונת עבודה, גם אמינותו של התובע מוטלת בספק, משני טעמים: הראשון הוא העובדה שהתובע השמיט מטופס התביעה את העובדה שהוא בעל העסק. במענה לשאלה "מהו תפקידך בעבודה במועד הזכאות" כתב "מנהל מטבח עושה ומכין ומבשל את האוכל במטבח של המסעדה." דא עקא, בעדותו מולנו העיד כי הוא בעל העסק (ש' 17-18 עמ' 3 לפרוטוקול). על רקע זה לא ברורה טענת התובע בסיכומיו, לפיה הוכח כי הוא עובד שכיר, זאת תוך התעלמות מדבריו בעדותו.
-
הטעם השני לפקפוק באמינות התובע הוא שתעודת משלוח מיום האירוע הוגשה רק בשלב הסיכומים ונראה כי הוצאה בדיעבד: התאריך המתנוסס עליה הוא 22/12 ונרשם עליה "עבור ח. משלוח מחודש 2/11/12 20 לחמניות". התובע לא נחקר על אודותיה ולפיכך לא ניתן לקבלה כתימוכין לתביעה. יתרה מכך, מר גדסי, שהעיד כי התובע רכש ממנו את הלחמניות בבוקר האירוע, נשאל האם יש לו חשבונית המעידה על רכישת הלחמניות הנטענת, וענה "אני לא בעל העסק, העסק נמכר, ואפשר לחקור." (ש' 14 עמ' 5 לפרוטוקול). אם כן לא ברור כיצד עלה בידי התובע להשיג את החשבונית שצורפה לסיכומיו והתובע לא סיפק כל הסבר לכך.
סוף דבר
-
נוכח האמור לעיל, הריני לדחות את התביעה.
-
חרף מורת הרוח שחש בית הדין מהגשת תביעה זו, מאחר שעסקינן בביטחון סוציאלי אין צו להוצאות, ולו על מנת שלא להרתיע תובעים פוטנציאליים אחרים שתביעתם מוצדקת.
ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ה, (16 פברואר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
