1.בהליך זה מתעוררת השאלה אם התובעת זכאית לקצבת שארים, עקב פטירת בעלה, מר נ' ק' ז"ל (להלן – המנוח).
2.להלן הרקע העובדתי, שעיקרו אינו שנוי במחלוקת:
א.התובעת והמנוח נישאו זה לזו בשנת 1961 ונולדו להם שלושה ילדים.
ב.בתחילת חייהם המשותפים בני הזוג חיו בקריית חיים ובשנת 1983 עברו להתגורר במושב X שברמת הגולן. הבית במושב X נרכש ונרשם על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. לאחר פטירת המנוח, חלקו בבית ובנחלה חולק באופן שווה בין שלושת ילדיהם. כיום מתגוררת בבית בתם, מ'.
ג.בני הזוג עבדו ברמת הגולן.
ד.בשנת 1995 המנוח חלה בפרקינסון.
ה.התובעת עבדה כמנהלת חשבונות ביקבי רמת הגולן עד שנת 1998.
ו.בסביבות שנת 1998 או 1999, התובעת יצאה לטיול ארוך במזרח אסיה, בן תשעה חודשים. על פי דברי התובעת בחקירתה לנתבע (נ/6), המנוח הצטרך אליה לחודש וחצי, אך נאלץ לשוב עקב עבודתו.
ז.בשנת 2000 התובעת מצאה עבודה כמנהלת כספים בחברה בתל אביב ועברה להתגורר בתל אביב. התובעת הגיעה לביתה שבמושב X בסופי שבוע. עדותה לפיה היתה עורכת קניות ומבשלת בעת שהיתה מגיעה למושב, לא נסתרה.
ח.המנוח המשיך להתגורר במושב X עד ליום מותו.
עם ההידרדרות במצבו הרפואי, מטפל זר מהפיליפינים עבר להתגורר עמו בבית שבמושב.
בטופס הערכת תלות מפברואר 2007 (נ/1) נרשמה כלתו של המנוח, גב' ר' ק', כמטפל העיקרי במנוח וגם נכחה איתו בעת הבדיקה. באותה עת הכלה התגוררה בראש פינה.
ט.המטפל הזר יצא לחופשה בסופי שבוע ואז בני משפחתו של המנוח, לרבות התובעת, טיפלו בו.
י. התובעת מתגוררת מאז שנת 2000 בתל אביב בדירה שכורה.
התובעת השאירה את חפציה האישיים בבית בX.
יא.בשנת 2006 בני הזוג הפרידו את חשבונות הבנק שלהם. המנוח המשיך לשלם את הוצאות הבית בX ואילו התובעת נשאה בהוצאות מזון וחומרי ניקוי כאשר הגיעה בסופי השבוע לבית במושב.
יב.המנוח נפטר 21.11.10 ביום עקב סיבוך בניתוח מעיים.
יג.התובעת וילדיה מימנו את המצבה על קברו של המנוח.
3.שאלת זכאותה של התובעת לגמלת שארים תבחן בהתאם להגדרת המונח "אלמנה" בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, בו נקבע כך:
"אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא–
(1)מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;
(2)מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244;"
לענייננו רלוונטית החלופה שבסעיף 238 (2) – היינו האם יש לראות את התובעת כמי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המנוח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות.
4.על פי ההלכה הפסוקה, יש לבחון את מהות הקשר, את מהות הפרידה ואת נסיבותיה ולא כל פרידה פיזית או מגורים בשני מקומות שונים יביאו למסקנה המשפטית כי בני הזוג נפרדו זה מזה.
רק לאחרונה בית הדין הארצי נדרש שוב לסוגיות אלה בעב"ל (ארצי) 59685-06-18 עסילה – קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, 24.3.19, ופסק (ההדגשה בקו תחתון הוספה – ד.ו.):
"לענין היחס בין קיום דרישת המגורים המשותפים לבין קיומו של משק בית משותף עמדנו בע"ע (ארצי) 4247-12-15 מזל מימון - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.2.17) (להלן - ענין מימון). וכך נאמר:
"כאמור, 'עובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף', ואולם העדרה אינו שולל האפשרות לקיום משק בית משותף במסגרת חיי משפחה, כשכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. יחד עם זאת, בחזקה הראייתית הנובעת ממגורים משותפים נובעת הקלה ראייתית מסוימת לבני זוג המתגוררים יחדיו. במקרים של מגורים נפרדים לא קמה החזקה הראייתית האמורה, על ההקלה הראייתית הכרוכה בה. משמעות הדבר מבחינה מעשית היא כי נדרשת תוספת ראייתית מסוימת לשם ביסוס המסקנה בדבר קיום חיי משפחה ומשק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים, וזאת חלף ההקלה הנובעת מהחזקה הראייתית האמורה. בין הסיבה להעדר מגורים משותפים לבין עוצמת התשתית הנדרשת לשם ביסוס הדרישה לקיום חיי משפחה ולקיום משק בית משותף - קיימת זיקת גומלין. לטעמינו, כאשר המניעה היא אובייקטיבית ומוצדקת (כגון, אלימות, מחלה וכיוצא באלה) אזי מידת התשתית הראייתית הנדרשת לרכיבים האמורים אינה צריכה להיות רבה, שכן ההנחה כי העדר המגורים המשותפים הם פרי אילוץ אובייקטיבי וענייני. ואולם, כאשר המגורים הנפרדים הם פרי בחירת בני הזוג אזי התוספת הראייתית הנדרשת - לשם ביסוס המסקנה כי חרף בחירה זו המדובר בבני זוג המקיימים יחסי משפחה ומנהלים משק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים – רבה יותר".
שאלת תוספת הראיה הנדרשת ביחס לתקופה שבמחלוקת צריכה להיבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו. לעיתים התקופה שבמחלוקת היתה אחידה מבחינת מאפייניה במובן זה שלא חל שינוי באורחות החיים של בני הזוג. כך למשל, היה בענין מימון. שם בית הדין האזורי לא נתן אמון בגרסת המערערת לפיה התגוררו תחת קורת גג אחת לאורך כל שנות הקשר ביניהם, ולכן בחינת תוספת הראיה הנדרשת תעשה ביחס למציאות חיים זו. ואילו, בענייננו, אין חולק שחל שינוי באורחות החיים בשנה הסמוכה לפטירת המנוח, כשטרם השינוי לא היתה מחלוקת כי בני הזוג היו ידועים בציבור. במקרה כזה התוספת הראייתית הנדרשת היא ביחס לתקופה שבמחלוקת, שם חל שינוי המשפיע על דרישת המגורים המשותפים כפשוטה של דרישה זו, ובקביעת התוספת הראייתית הנדרשת בתקופה שבמחלוקת יש לתת משקל למכלול נסיבות הענין. מבלי להתיימר למצות, נציין כי יש לבחון, בין היתר, את הסיבה שהביאה לשינוי באורחות החיים (כורח אל מול נסיבות אחרות ), למשך הזמן בו חיו בני הזוג כידועים בציבור טרם השינוי שחל (לא הרי מקרה בו חיו בני הזוג כידועים בציבור במשך עשרות שנים כהרי מקרה בו חיו כידועים בציבור תקופה קצרה), למשך הזמן שבו נמשך השינוי באורחות החיים ועוד. "
ור' גם הנפסק בעב"ל (ארצי) 21302-03-16 פוקילמן –המוסד לביטוח לאומי, 2.4.19.
אמנם הציטוט לעיל מתייחס למגורים משותפים של ידועים בציבור, אך העקרונות המנחים המפורטים בו יפים גם למקרה של בני זוג נשואים שאינם מתגוררים זה עם זה, במסגרת בחינת השאלה אם האלמנה היתה "נפרדת ממנו", כלשון סעיף 238(2) לחוק.
5.לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מאחר שבפועל התובעת לא התגוררה עם המנוח, החל משנת 2000. הנתבע הפנה לכך שבזמן אמת, לפני שהתעוררה שאלת הזכאות לגמלת שארים, בני הזוג ציינו בפניות שונות לנתבע כי הם אינם מתגוררים יחד (טופס הערכת תלות שנזכר לעיל – נ/1, תביעה לגמלת שארים – נ/2, תביעה לקצבת זקנה שהגיש המנוח – נ/3, תביעה לקצבת זקנה שהגישה התובעת – נ/4 וכן השלמת פרטים לקצבת זקנה מטעם התובעת – נ/5). בכל אותם טפסים צוין שהמנוח מתגורר בX ואילו התובעת מתגוררת בתל אביב. בנ/5 צוין במפורש כי המנוח אינו מתגורר עם התובעת. כך גם בנ/3.
הנתבע הוסיף וציין כי יש להעריך את העדויות שנשמעו מצד בני המשפחה, המבקשים לתמוך בתובעת שיש לה אינטרס בתביעה, כגורם אינטרסנטי וביקש להסתמך על אמירות שלשיטתו רומזות על סכסוך אפשרי בין בני הזוג, המעיד על הרקע לפרידה הפיזית ביניהם.
6.התרשמותי מהעדויות שנשמעו היא שונה.
אמנם רוב העדים הם בני משפחה, שמטבע הדברים הם עדים המעוניינים בתוצאת ההליך, אך אחת העדות היא שכנה ותיקה של התובעת ושל המנוח, צעירה ממנה בשנים רבות, ואין סיבה לחשוד בעדותה. על פי עדות זו, חודשים ספורים לפני פטירתו של המנוח, התובעת והמנוח השתתפו בחתונת בתה של השכנה. הם הוזמנו כבני זוג והגיעו לאירוע כבני זוג. בכך חיזוק לעדויות של כל בני המשפחה לפיהן למרות הפירוד הפיזי, הקשר הזוגי בין בני הזוג לא ניתק מעולם.
7.למעשה, התמונה המצטיירת ממכלול העדויות שנשמעו היא של תבנית משפחתית לא שגרתית, שבה אחד מבני הזוג עבר למרכז הארץ על מנת להמשיך לעבוד במקצועו. במקרה זה, התובעת היא שבחרה בצעד זה, לאחר שסיימה לעבוד ביקבי רמת הגולן.
העובדה שמדובר בהתנהלות משפחתית וזוגית בלתי שגרתית, אינה הופכת את בני הזוג למי שנפרדו בפועל והפסיקו להתנהל כבני זוג וכמשפחה. כפי שהגדירה את הדברים בתה של התובעת: "ראשית הוא גר בנפרד, זה נכון, אבל לא פרוד, וזה שני דברים שונים".
בהמשך הוסיפה ותיארה את ההתנהלות המשפחתית לאורך השנים:
"ניהלנו חיי משפחה, אנחנו רגילים לזה, מילדות אבא לא גר בבית, זאת אומרת עבד והיה מגיע שלישי שישי שבת ואותו דבר היה בשנים מאוחרות יותר עם אמא, כשלא מצאה עבודה בגולן ברמת שכר מתאימה."
כך גם העידה התובעת:
"הרבה שנים הייתי לבד והוא היה [בא] פעם בשבוע, זה היה כשגרנו בקריית חיים ואז אני גידלתי את הילדים לבד."
יתירה מכך, בחקירתה של התובעת בפני חוקר הנתבע (נ/69, היא ציינה שגם בנה חי באורח דומה:
"גם הבן שלי גר בצורה הזו. הוא גר בראש פינה עם אשתו וילדיו ועובד במרכז כך שבמשך השבוע ישן בדירת חדר בת"א. היינו חיים בצורה כזו גם עד שעברנו לגור ברמת הגולן היינו גרים בקריית חיים ונ' היה עובד מחוץ לבית במשך השבוע ומגיע רק בסופי שבוע, הוא היה עובד במפעל ציוד כבד ולכן היה נייד ממקום למקום."
כלומר, הדפוס שבו אחד מבני הזוג אינו חוזר הביתה מדי יום הוא דפוס שבני הזוג אימצו, פעלו לפיו בעבר ולא היה זר לתא המשפחתי שהקימו יחד. על רקע הצורך בפרנסה והקושי למצוא משרה בתחום המקצועי של התובעת וברמת השתכרות מספקת, בני הזוג בחרו בפתרון שיושם בעבר ביחס למנוח - מציאת עבודה במקום מרוחק וחזרה הביתה בסופי שבוע. דומה הדבר למצב בו אחד מבני הזוג היה מקבל הצעת עבודה בחו"ל ונאלץ להתגורר מחוץ לישראל במהלך השבוע ולחזור לבני משפחתו בסופי שבוע ובחגים. בשני המקרים, אין לראות בפירוד הפיזי כפרידה בין בני זוג.
נראה כי כך גם בני המשפחה ראו את הדברים. לעניין זה ר' בעדות בנה של התובעת:
"גם אנשי צבא לפעמים יוצאים לסוג של פעילות וחיים קצת בנפרד וחוזרים וחיים ביחד, זה נראה לי טבעי לגמרי, וזה קורה להרבה זוגות שאני מכיר."
ובהמשך –
"לפעמים אני עובד על פרוייקטים ועוזב את אשתי בבית לכמה ימים, ואני חוזר, יש כאלה שחיים ביחד באותה מיטה ויש כאלה שקשה להם ומפרידים, וזה טבעי לחלוטין. הם נראו כזוג לכל דבר בעיניי."
מכל מקום, אין כל ראיה לכך שהפירוד הפיזי של מקומות הלינה במהלך השבוע היה ביטוי לקרע בזוגיות. לעניין זה מקובלת האבחנה שערך בנה של התובעת, אשר הדגיש כי ילדיהם של בני הזוג לא היו ערים לכל קרע בזוגיות:
"הליכים לפירוד זה שניגשים לרשויות או לגורם מוסמך שממסד את תהליך הפירוד בין בני הזוג. ידוע לי שלא היתה פניה כזו או ניסיון, ואנחנו לא הרגשנו שום דבר שקרוב לאיזו פרידה בין ההורים."
כך גם העידה התובעת –
"לא היינו פרודים, אף אחד לא היה לבד, תמיד עם המשפחה ומעבר לזה אני הייתי מבשלת וגם אירועים היינו הולכים ביחד. לא לקחתי שום דבר מהבית, יצאתי שכרתי דירה והייתי חוזרת, לא בניתי פרק ב' ולא שום דבר."
8.בבחינת השאלה אם מדובר בפרידה בין בני זוג, שהיא עדות לקרע ביחסים ולא רק לפרידה פיזית, יש לתת משקל לעובדה שהתובעת לא הקימה בית משלה, לא במובן הפיזי ולא במובן המהותי. כך נלמד מדברי התובעת שהובאו לעיל ור' במקום אחר בעדותה -
"... מהבית לא הוצאתי שום דבר, גרתי לבד, לפעמים הילדים היו באים. לא גרתי עם שותפה, גם לא היה לי בן זוג כל השנים.
ש.למה הוספת את התוספת הזו?
ת.כדי שתבינו שלא היה קודם ולא אחרי וככה אני חיה."
9.הנתבע ביקש להפנות לחלק מחקירתה של התובעת (נ/6) שם ציינה שלא ישנה עם המנוח. ראשית יש להעיר כי האופן שבו בני זוג מנהלים את יחסיהם האינטימיים הוא בעל משקל נמוך ביותר בבחינת שאלת הפרידה, שהיא העומדת לדיון בהליך זה. לדעתי, בהתחשב בכך שבני הזוג נישאו בשנת 1961, לעובדה שישנו בחדרים נפרדים אין כל משקל בבחינת שאלת הפירוד המהותי. מעבר לכך, יש לקרוא את התשובה במלואה אשר כוללת גם הסבר לשאלת הלינה הנפרדת וזו מדברת בעד עצמה ותומכת בגרסת התובעת:
"השאלה למה את קוראת פרודה. היינו גרים באותו בית בסופי שבוע כשותפים לא כזוג, לא ישנו ביחד מאחר שאי אפשר היה לישון עימו כי הוא היה קם כל הלילה והיה מדבר מתוך שינה פעם הוא אפילו גזר סדין מתוך שינה ולכן ישנו בחדרים נפרדים אבל כשהייתי בבית בסופי שבוע הייתי מבשלת לו למשך השבוע ועושה את כל הכביסות של הבית גם את הכביסות שלי הייתי מביאה ועושה בבית בX, גם את כל החגים היינו עושים ביחד עם הילדים באופן קבוע."
10.אשר להפרדת חשבונות הבנק, התובעת לא הרחיבה בנושא, אך מתשובותיה ניתן להבין כי מדובר בחילוקי דעות שכיחים ומוכרים בין בני זוג לגבי ההתנהלות הכלכלית האישית (בלשונה – "הוא פחד שאבזבז את הכסף, אני חיה אחרת ממנו, לא היה לו קצבה ופחד שישאר בלי כסף לשארית חייו", ובהמשך – "הוא היה בחרדות שאני מוציאה יותר מידי והוא ישאר בלי שום דבר"). מעבר להפרדת חשבונות הבנק, בני הזוג המשיכו להתנהל כיחידה אחת גם מבחינה כלכלית ולא בוצעה הפרדה בשאר הרכוש המשותף.
כך העידה התובעת:
"כשהייתי מגיעה אני זו שהייתי עושה קניות הביתה וקונה את כל המצרכים מהכסף שלי."
כך גם אמרה לחוקר (עמוד 3, שורות 18 – 20 בנ/6).
כך גם העידה בתה:
"אצלנו בבית אין לנו התחשבנויות, אם צריך, אמא קונה ומביאה ועד היום היא עוזרת לנו בכספים. היא היתה עולה שישישבת ועושה לנו קניות כי בגולן הכל יותר יקר."
ובהמשך:
"אני לא נכנסת לכיס שלהם, אנחנו כמשפחה לא הרגשנו אף פעם חוסר כזה או אחר, או ביום שישי צריכים להכין ארוחה אמא לא קונה או אבא לא קונה, אם צריך אז יש, בתור ילדים לא הרגשנו שיש הפרדה ולא נחסך מאיתנו שום דבר.
11.יתרה מכך, הפרדת חשבונות הבנק לא שינתה את המצב לפיו הפירוד הפיזי לא הביא לחלוקת רכוש או הפרדה רכושית (מעבר לחשבונות בנק נפרדים). כך בעדות התובעת:
"אני לא הוצאתי רכוש ובגדים מהבית, היה לנו רכוש משותף ולא התחלקנו בו, כשביקש את הקצבה גם ניהלנו חשבון משותף. המשכורות נכנסו לשם הפיצויים שלי מהיקב נכנסו לשם".
לא למותר לחזור ולציין כי מעולם לא בוצעה הפרדה רכושית ברכוש המשמעותי של בני הזוג – הבית במושב. למעשה, ההפרדה הרכושית היחידה שהוכחה היא קיומם של שני חשבונות בנק – אחד לכל אחד מבני הזוג.
12.הנתבע הפנה לכך שבניגוד לעדות התובעת לפיה היא טיפלה בענייניו של המנוח, מהודעתה של כלתה, ר' (נ/7), עולה כי היא זו שטיפלה בדברים. עניין זה ניתן להסביר בנקל ואין סתירה בין הדברים, מאחר שר' היא עורכת דין ואך טבעי הוא כי כשאחד מבני המשפחה הוא עו"ד, הוא יהא מעורב בעניינים משפחתיים שונים. הדברים מתיישבים גם עם תשובותיה של בתה של התובעת, שהסבירה מדוע למרות הקשר הקרוב לאביה, לא טיפלה בנושא:
"לי זה לא היה נוח ופשוט מבחינה אישית, ר' היא עו"ד והרגשתי שהיא יותר מקצועית בעניין הזה והיא נרתמה לעזור."
אשר לנוכחותה של הכלה בעת הערכת התלות (נ/1), מאחר שהתגוררה בראש פינה והבדיקה בוצעה במהלך השבוע, אך טבעי שהכלה, שהיא גם עו"ד, תנכח בבדיקה זו.
דברים אלה מתיישבים עם עדות התובעת בנושא –
"ר' היתה איתו, אני לא, אני עבדתי, אני עובדת גם עד היום משבע עד חמש. תמיד הרווחתי משכורת יותר גבוהה והייתי צריכה לעבוד. חבל שלא הבאנו את העובד הזר והוא יכול היה להגיד לך שהחלפתי אותו בסופ"ש.
13.אשר לדברי בנה של התובעת, אשר השתמש במילה "סכסוך" – הדברים הוסברו בעדותו ומדובר בבחינה לא מוצלחת של מילים ותו לא. הדבר נלמד מקריאת העדות בנושא במלואה:
"ש.אתה יודע למה אמא לא זכתה להיות מנויה בחלוקת הצוואה?
ת.לא. אבל אני יכול להישאר [צ"ל – לשער; ד.ו.] שאולי היה ביניהם איזה סכסוך רגעי כמו בני זוג.
ש.אתה בפעם הראשונה מוציא את המילה סכסוך?
ת.יכול להיות שהמילה סכסוך היא כבדה. זה לא נכון שהיתה ביניהם פרידה. גם אני רב לפעמים עם אשתי ומסתכסך איתה."
14.הנתבע הוסיף והפנה לחקירתה של הכלה (נ/7), שם אישרה שהתובעת והמנוח היו פרודים. מקריאת מכלול הדברים שמסרה הכלה עולה כי למעט השימוש בביטוי "פרודים" היא למעשה אישרה את התמונה העובדתית שהוצגה על ידי התובעת ושאר העדים. היינו שהתובעת עבדה והתגוררה בתל אביב, וכי בסופי שבוע וחגים הגיעה לX ולנה עם המנוח. כמו כן ציינה כי כל בני המשפחה, כולל התובעת, טיפלו במנוח והחליפו את העובד הפיליפיני כשיצא לחופשות. לגבי עבודות הבית, כגון כביסה (ענין שהוזכר על ידי התובעת), הכלה השיבה שאינה יודעת מי דאג לכך ואין מדובר בתשובה שסותרת את עדות התובעת.
בהתחשב בכך שהכלה לא התייצבה להעיד בהליך (עקב מצבה הרפואי הקשה) ומאחר שהאמור בחקירתה אמנם אינו מחזק משמעותית את גרסת התובעת, אך גם אינו סותר אותה, המשקל שניתן לראיה זו (נ/7) הוא נמוך.
15.אשר לאופן שבו בני הזוג מילאו טפסי תביעה ובקשות לנתבע – מאחר שבפועל, בני הזוג אכן התגוררו במהלך רוב ימות השבוע בנפרד, אזי עניין זה לא יפעל לחובת התובעת במסגרת בירור זכאותה לגמלת שארים. ממילא, ההכרעה בשאלה העובדתית והמשפטית אם התובעת נפרדה מהמנוח, לא תקבע רק על סמך הצהרות אלה.
16.לסיכום כל האמור לעיל – העדויות שנשמעו מתיישבות עם דברי התובעת לחוקר. ממכלול הראיות שהוצגו עולה כי הפרידה הפיזית מהמנוח לא העידה על פירוד בקשר הזוגי. מדובר בפירוד פיזי שניתן להצדיק בקשיי פרנסה בפריפריה, במשפחה שחוותה דפוס דומה גם בשנים קודמות ביחס למנוח. על רקע זה, מובנת ההחלטה שהתובעת תעבור לעבוד בתל אביב, במקצועה וברמת השתכרות מספקת, ותחזור בסופי שבוע ובחגים הביתה לX, לביתה עם המנוח, כשהיא ממשיכה להיות מעורבת בכל חיי המשפחה, לרבות אירועים שונים אליהם הלכה עם המנוח כבני זוג. מכאן המסקנה כי התובעת לא היתה "פרודה" מהמנוח. נהפוך הוא - יש לקבל את התביעה ולקבוע כי התובעת היא אלמנתו של המנוח, בהתאם להגדרה שבסעיף 238 לחוק.
17.סוף דבר – התביעה מתקבלת.
מאחר שהתובעת מיוצגת על ידי לשכת הסיוע המשפטי, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ט' ניסן תשע"ט, (14 אפריל 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
