ב"ש 1554/16,"ש 1555/16

מונחות בפניי שתי בקשות להארכת מועד להגשת בקשה לתשלום פיצוי, בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 183 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב], התש"ע- 2009.

רקע

נגד שני המבקשים, הוגשו כתבי אישום המייחסים להם עבירות של איום ופעילות נגד הסדר הציבורי. המבקש מס' 1 זוכה מעבירות אלו, בהכרעת דין מנומקת, בתאריך 21.09.15. המבקש מס' 2, אף הוא זוכה מהעבירות בהחלטת ביהמ"ש מיום 29.11.15, לאחר שהתביעה הצבאית הודיעה שהיא חוזרת בה מהאישומים.

תחילה, הוגשו לביהמ"ש יהודה שתי בקשות לפיצויים, כאשר ב"כ המבקשים מסתמך על סעיף 80א לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בהמשך, משהסתבר לו כי המקור החוקי לבקשתו מצוי בצו בדבר הוראות ביטחון, ואף כי סעיף 183 לצו מגביל את תקופת הגשת הבקשה ל-60 ימים מיום מתן פסק הדין המזכה, הגיש את הבקשות הנוכחיות.

הבקשות ותגובת התביעה

בבקשותיו, מציין הסנגור כי, בניגוד לדין באזור, סעיף 80א לחוק העונשין אינו מגביל את הזמן להגשה כאמור. הסנגור מציין כי ההליכים שנוהלו נגד מרשיו גרמו להם נזק משמעותי, הן כתוצאה ממעצרם והן לאור מניעת מתן היתר עבודה בישראל. הסנגור מציין עוד את השם הרע שדבק בהם והנזק הנפשי שנגרם להם עקב המעצר. על רקע זה ועל בסיס חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מבקש הסנגור להאריך את המועד להגשת הבקשות.

הסנגור מצרף לבקשות את נימוקיו לתשלום פיצויים, בהם הוא מסתמך על שתי העילות המפורטות בסעיף 183 ובסעיף 80א הנ"ל.

בכל הנוגע לעילה הראשונה, היינו כי לא היה יסוד לאשמה, טוען הסנגור כי בחינה מדוקדקת של הראיות עוד לפני הגשת כתב האישום, הייתה צריכה להביא את התביעה להחלטה כי אין כלל מקום להגשת כתבי האישום. בעניין זה, טוען הסנגור אף למחדל חקירתי.

בכל הקשור לעילה השנייה, קרי שהתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות הוצאות או פיצוי, מטעים הסנגור כי מרשיו שהו במעצר במשך 58 ימים  ו- 22 ימים בהתאמה, וכי ההליכים בעניינם נמשכו כ- 11 ו- 13 חודשים. הסנגור מדגיש כי במהלך תקופות אלה קוימו דיונים רבים.

התביעה הצבאית מתנגדת לבקשה. לטעמה, היא הוגשה באיחור רב (בנוגע למבקש מס' 1, שלושה חודשים מן המועד האחרון להגשתה, ובנוגע למבקש מס' 2, חמישה חודשים לאחר המועד). עוד טוענת התביעה כי, בשני המקרים, סיכויי קבלת הבקשה נמוכים. בעניינו של המבקש מס' 1, על אף מתן הכרעת דין מזכה, לא מתקיימות העילות הקבועות בסעיף 183, כפי שפורטו בפסיקה. בנוגע למבקש מס' 2, חזרת התביעה מכתב האישום נגדו נבעה מקושי בזיהוי שהתברר בשלב הכנת אחד העדים לקראת ישיבת הוכחות.

דיון והכרעה

סעיף 183 לצו תוחם את תקופת הגשת בקשה לפיצויים לשישים ימים ממתן הכרעת הדין המזכה. יחד עם זאת, הסעיף מאפשר מתן אורכה לבקשה. כל האמור, בדומה להגשת ערעור ולהארכת מועד להגשתו.

על רקע זה, סבורני כי ניתן להסיק מהשיקולים אותם מפעיל ביהמ"ש בבואו לבחון מתן אורכה להגשת ערעור, בעניין הנוכחי, תוך הסתייגות כי, לעיתים, האינטרסים העומדים על כף המאזניים בכל הנוגע לערעור עשויים להיות בעלי משקל העולה על בקשת פיצויים. זאת, במיוחד במקרים בהם הערעור נוגע לשלילת חירותו של הנאשם.

הלכה ידועה היא כי:

"בשונה מההליך האזרחי, אין צורך ב"טעמים מיוחדים" לשם הארכת מועד בפלילים. ביסוד גישה זו מונח הצורך במתן שיקול דעת רחב לבית המשפט בנוגע להארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, שעניינם אשמתו או חפותו של אדם וכן מידת עונשו... רגישות זו נגזרת מהפוטנציאל הטמון בהליכים הפליליים לפגיעה בחירותו, בכבודו ובשמו הטוב של הנאשם... עם זאת, אין משמעות הדבר כי מתן אורכה בהליכים פליליים ייעשה כדבר שבשגרה , שהרי זהו היוצא מן הכלל. בהתחשב בעקרון סופיות הדיון ובצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; בהתחשב באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור; אין ליתן אורכה להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור בפלילים, אלא בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת" (בש"פ 5988/06 נגר ואח'  נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(3),1569)

מכאן אף נובעת המסקנה כי:

"... הערכת מועדים בלתי מבוקרת עלולה לפגוע פגיעה קשה בעיקרון סופיות הדיון וביציבות ההליך השיפוטי. על כן, הארכת מועד להגשת ערעור תינתן בהתחשב בתקופת האיחור ואף בטעם שהביא אליה, וככל שמדובר באיחור גדול יותר, נדרשים טעמים משכנעים יותר כדי להצדיק הארכת מועד." (ב"ש 4100/07 היפא נ' התוב"ץ (פורסם בנבו, 15.11.2007))

על רקע זה, אף נקבע כי: 

"יש ליתן משקל ראוי – ואף משקל של ממש – לסיכויי ההליך, שכן בלא סיכויים טובים להליך יקשה על הארכת מועד אפילו יש טעם מספק לאיחור כשלעצמו" (בש"פ 9473/06 ברנס ואח' נ' מדינת ישראל תק-על 2007(1), 2202, עמ' 2204).