בקשה לעיון בחומר חקירה

בתיק ביהמ"ש שומרון מס' 7453/03

(הבקשה התקבלה)

תאריך הישיבה: 08 בספטמבר 2015, כ"ד באלול התשע"ה.

השתלשלות ההליכים

ביום 07.02.05 הורשע המבקש על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן שכלל עבירה יחידה של סיוע לניסיון לגרימת מוות בכוונה. בהתאם להסדר, אף נגזר דינו ל-18 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו ומאסר מותנה. באותו הליך היה מיוצג ע"י עו"ד בולוס.

חלפו 9 שנים ומונה בא כוחו הנוכחי של המבקש, עו"ד לביב, לייצגו.

במסגרת מינוי זה פנה בבקשה לאפשר לו לצלם את תיק ביהמ"ש, "לרבות חומר חקירה, פרוטוקולים, וכל מסמך אחר" הנוגע לתיקו של מרשו. בקשה זו אושרה, אולם הסתבר כי חומר החקירה אינו מצוי בתיק ביהמ"ש.

משכך, הגיש הסנגור בקשה נוספת לקבלת חומר החקירה, במסגרתה ציין כי הוא בודק אפשרות לבקש קיומו של משפט חוזר או להשיג בדרך אחרת על העונש שהוטל. יצוין, כי הבקשה הוגשה תחילה לבית המשפט שומרון, אך זה קבע כי הוא מחוסר סמכות לדון בה, שכן, המדובר בהליך הקשור לבקשה למשפט חוזר, המצוי בסמכותה של ערכאת הערעור.

לפיכך, פנה הסנגור בבקשה הנוכחית, במסגרתה חזר על עתירתו לקבל את כל חומר החקירה מתיקו של המבקש, מתוך מטרה לבחון את טענותיו נגד הבסיס הראייתי למעורבותו באירוע בו הורשע, וכן בנוגע לתקינות הליך משפטו. בפנייה זו ציין כי, בעקבות בקשה דומה שהוגשה למשטרת ישראל בשנת 2013, קיבל אמרה של המבקש וארבע אמרות של עד בשם יוסף חמדאן. עוד ציין כי בפנייה זהה לתביעה הצבאית, השיבה זו שלא ניתן היה להשיג את תיק התביעה, וכי ניסיון להשיג את החומרים משירות הביטחון הכללי לא צלח.

הבקשה ותגובת התביעה

בבקשה הנוכחית טען הסנגור כי זכותו של המבקש לקבל את חומר החקירה בעניינו וכי זכות זו הינה זכות יסוד, החלה גם במסגרת הליכים לקראת משפט חוזר.

בתגובתה הכתובה של התביעה נמסר כי החומר אינו מצוי ברשותה, בחלוף כעשור מאז הסתיים עניינו של המבקש בהודאתו כאמור. התביעה ציינה כי כלל לא ברור האם החומר עודנו קיים, והאם יהיה ניתן לאתרו. עוד הפנתה התביעה לבש"פ 781/00, שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 293, שם נדחתה בקשה דומה על יסוד הקביעה כי זכות העיון בחומר חקירה לקראת בקשה למשפט חוזר מוגבלת במגבלות דומות להליך המשפט החוזר עצמו. לשיטת התביעה, בענייננו לא הועלתה כל טענה היכולה לבסס משפט חוזר. המבקש היה מיוצג על ידי סנגור לאורך כל ההליך וזה נחשף לראיות. המבקש הודה במסגרת הסדר טיעון, אשר השתרע גם על העונש, הסדר שבית המשפט כיבדו. התביעה טענה כי, בנסיבות אלה, פתיחת אפשרות לעיון בחומר החקירה, ללא כל עילה לכאורית למשפט חוזר, עשויה להביא לפריצת השכר, לקבלת כל בקשה לעיון בחומר החקירה, ולטשטוש חריף של עקרון סופיות הדיון. לבסוף, התביעה הדגישה כי המועד להגשת משפט חוזר חלף זה מכבר, ואף מסיבה זו אין להיעתר לבקשה.

בעקבות הבקשה והתגובה האמורה, קוימו שני דיונים במעמד הצדדים.

בתום הדיון הראשון, הוריתי לסנגור לפנות לסנגור הקודם, ולקבל את התייחסותו להימצאות הראיות ברשותו. פניה שכזו הביאה להודעה כי התיק אינו נמצא ברשות עו"ד בולוס.

בדיון המשך, חידד הסנגור את טענותיו, ואבחן בין קבלת ראיות שהיו קיימות בזמן ניהול ההליך, לבין בקשה לקבל חומר חקירה חדש. לדעתו, הלכת שוורץ התייחסה לסיטואציה אחרונה זו בלבד. עוד ביקש הסנגור לאבחן בין ענייננו לבין ההחלטה בעניין עיאט (ב"ש 3310/14 עיאט נ' התביעה הצבאית (פורסם בנבו, 01.07.15)), בה נדחתה בקשה דומה, בכך ששם הוגשו בקשות קודמות רבות, שהפכו את הפניה המדוברת למסע דייג. הסנגור חזר על טענתו כי קבלת הראיות האמורות, מהווה זכות בסיסית שאין למנוע אותה מהמבקש.

אף התביעה חזרה על טיעוניה, בראשם כי לא ניתן לפתוח מחדש את ההליכים ללא ביסוס משמעותי לקיומה של עילה למשפט חוזר. התביעה הדגישה שהמבקש זכה להגנה מלאה, ולאחר שסנגורו עיין בראיות, נכרת הסדר הטיעון במסגרתו הודה בכתב האישום המתוקן ועונשו נגזר. מאז, חלפו 10 שנים, ואין כל עילה הנראית לעין למשפט חוזר. בנסיבות אלה, סברה התביעה כי לא ניתן להטיל עליה חובה לאתר את חומרי החקירה.