באור נ' שקד

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפניי בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 4.7.12 בצומת רעננה.

2. לטענת התובע, עמד עם רכבו בתור בתחנת הדלק בצומת רעננה. רכב הנתבע החל לנסוע לאחור לכיוון רכב התובע. התובע טען כי על אף צפירות התובע על מנת שישים לב, רכב הנתבע המשיך בנסיעה לאחור, פגע ברכב התובע בחלקו האחורי שמאלי וגרם לו לנזק.

3. הנתבע לא הגיש כתב הגנה.

4. במהלך הדיון שנערך בפני, העיד התובע וחזר על גרסתו לפיה עצר את רכבו בתחנת דלק והמתין שהתובע יפנה את המשאבה. הנתבע תדלק רכבו ולאחר מכן במקום לנסוע קדימה, החל לנסוע לאחור לעבר המקום בו עמד התובע באותה עת. התובע צפצף לעבר הנתבע אך זה המשיך בנסיעה לאחור ופגע ברכבו. לאחר התאונה התנצל הנתבע בפני התובע וטען כי לא שם לב. התובע והנתבע הלכו יחדיו לפחח שם השאיר התובע את הרכב. אך הנתבע נעלם ולא שילם בעבור התיקון. לפיכך, נאלץ התובע להפעיל הביטוח שפיצה אותו בעבור הנזקים הישירים לרכב ותביעה זו עניינה הנזקים העקיפים בגין השתתפות עצמית בסך 550 ₪ והפסד זמן, טרחה ועוגמת נפש בסך 2,000 ₪.

5. הנתבע העיד וטען תחילה כי אכן רכב התובע עמד מאחוריו והמתין כי אחת המשאבות תתפנה. הנתבע טען כי היה רכב שעמד ותדלק לפניו ועל כן נאלץ לנסוע לאחור על מנת לצאת מתחנת הדלק. בהמשך שינה את הנתבע את גרסתו וטען כי התובע התקדם לעבר משאבה שהתפנתה בדיוק בשעה שהנתבע החל לנסוע לאחור ושני הרכבים שנסעו במקביל התנגשו זה בזה. הנתבע הודה כי הביט במראות אך כלל לא הבחין ברכב התובע מאחוריו. הנתבע טען כי התנצל והסכים לשלם 500 ₪ בעבור הנזק על מנת שלא להיגרר להליכים משפטיים. אך כשהתובע חזר עם הצעה מהמוסך בסך 900 ₪ סירב והציע לשלם רק מחצית מהסכום מאחר וקיים ספק אם הוא אחראי בלעדית לתאונה.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, אני מעדיפה את גרסתו של התובע ולפיכך, יש לדעתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע בהוצאות התובע, הכל כפי שיפורט להלן.

ראשית, התרשמתי מעדותו של התובע והיא מהימנה בעיני. התובע חזר בעקביות על גרסתו לפיה רכבו עמד בעצירה מלאה והמתין שהנתבע יפנה את המשאבה, בשעה שרכב התובע החל לנסוע לאחור, התעלם מצפצופיו ופגע ברכבו. בנוסף, הנתבע עצמו הודה תחילה כי הבחין ברכב התובע מאחוריו ממתין למשאבה שתתפנה. יתרה מכך, הנתבע הודה כי לא הבחין בתובע בשעה שנסע לאחור ומכאן שטענתו לפיה התובע היה במהלך נסיעה בעת שהוא נסע לאחור, הינה בגדר סברה בלבד. כך שלמעשה נותרת גרסת התובע לתאונה כגרסה יחידה.

שנית, העובדה כי הנתבע התנצל לאחר התאונה והציע לשלם בעבור הנזק אך חלק על גובה הסכום שהתובע דרש בגין תיקונו, מעידה אף היא כי לקח אחריות על גרימת הנזק לרכב התובע בתאונה.

משקיבלתי את גרסת התובע, סבורה אני כי היה על הנתבע להבחין באמצעות המראות ובאמצעות הסתכלות לאחור ברכב המצוי מאחוריו ואשר על קיומו ידע עוד קודם לקרות התאונה ולנקוט באמצעים הדרושים ע"מ שלא לפגוע בו בעת נסיעה לאחור. שכן, כידוע חובת הזהירות מוטלת על הנוסע לאחור. לא מצאתי מקום להטיל אחריות תורמת על התובע שצפצף והתריע על הסכנה שכן סבורה אני שלא היה באפשרותו למנוע את התאונה.

באשר לנזק הנתבע בגין הפסד זמן, טרחה ועוגמת נפש, מצאתי מקום להתערב בו מהטעם שנטען בעלמא, ללא כל ביסוס ראייתי ומשלא נתמך בדו"ח מאושר ע"י רו"ח ואישור מעסיק בדבר גובה שכר יומי והפסד שעות עבודה בגין תאונה זו. בנוסף, יש להתערב בו ולהפחיתו מהטעם שמדובר בתביעת רכוש ולא בתביעה בגין נזק גוף. אציין כי התובע טען כי נגרמו לו הוצאות רבות בגין נקיטת ההליכים כנגד הנתבע, לפיכך, לכל הרכיבים האלה, יינתן ביטוי כולל במסגרת פסיקת ההוצאות.

7. סוף דבר, התביעה מתקבלת. הנני מורה לנתבע לשלם לתובע סך של 550 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 14.2.13 ועד לביצוע התשלום בפועל.

בהתחשב בנסיבות העניין, ישא הנתבע בהוצאות משפט בסך 1000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, א' אב תשע"ג, 08 יולי 2013, בהעדר הצדדים.