בקשה לביטול צו הריסה מנהלי.
השתלשלות ההליך
בתאריך 27.03.17 הוצא, מטעם המשיבה, צו הריסה מנהלי כלפי מבנה ברח' עירית 17, שכונת שקד, ערד, גוש 38229, חלקה 79 (להלן: "הנכס") הצו כוון כנגד "קונסטרוקציה ממתכת בחזית קדמית וצדדית של הבית ומעבר לקווי בניין המותרים על פי תכנית חלה" (להלן: "הבניה").
הצו נחתם על ידי מר דודי אוחנונה, ממלא מקום וסגן ראש העיר.
המבקש, בעלי הנכס, עתר לבטל הצו. לטענת המבקש, הבניה נושא הצו אינה טעונה כלל היתר או דיווח. עוד נטען, כי תושבים רבים אחרים בעיר הקימו קונסטרוקציה דומה, כאשר כנגד מי מהם לא הוצא צו הריסה מנהלי.
לטענת המבקש, הוצא הצו משיקולים זרים, בעקבות סכסוך שכנים בינו לבין ראש העיריה - יו"ר הוועדה, המתגורר בסמיכות אליו, ברח' עירית 19, ולאחר שהמבקש פנה כנגדו בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת וכן התלונן נגדו במשטרה בגין האופן בו מחזיק את כלביו, אשר, לטענתו, מסתובבים בחוץ ללא השגחה. לטענתו, איים ראש העיריה ויו"ר הוועדה עליו, כי יבולע לו בשל כך. עוד נטען, כי האופן בו מתנהלת המשיבה כלפי המבקש נעוץ בהשקפת עולמו ובאפליה כלפי בני המגזר אליו הוא משתייך (המגזר החרדי).
המבקש תמך בקשתו בתצהיר ובאישור על הגשת התלונה במשטרה. עוד צירף שורה ארוכה של תמונות נכסים שונים בעיר ערד, אשר בנו קונסטרוקציה הנחזית להיות דומה וזאת להוכחת טענת האפליה.
בתגובה מטעם המשיבה, שהוגשה לאחר מספר בקשות ארכה, נטען, כי המבקש הקים מבנה מתכת מעבר לקווי הבניין ולתכנית החלה.
עוד נטען, כי במקביל להוצאת הצו, הוצא למבקש היתר המאשר שינויים אחרים שנערכו בנכס ומכאן – שאין כל מגמה לפגוע במבקש.
כן נטען, כי מצללה נוספת שהוקמה על ידי המבקש, בחזית הקדמית של הנכס, אושרה על ידי המשיבה, למרות שאינה תואמת את התכנית, מאחר שאינה מצויה בקו אפס של החזית הקדמית. גם כאן, נטען, כי יש בכך כדי להוכיח, שאין מגמה להרע למבקש.
יצוין, כי טרם הגשת התגובה עתרה המשיבה להורות למבקש להמציא לידיה את כתובות הנכסים בתמונות המצורפות לבקשה, על מנת שיהיה בידי המשיבה להגיב "באופן ענייני ולגופן של טענות" בנוגע לאותם נכסים אחרים. חרף האמור, לא כללה תגובת המשיבה התיחסות כלשהי לטענת האפליה. בדיון שהתקיים ביום 03.04.17 , נשאל ב"כ המשיבה בדבר התיחסותו לאותם נכסים אחרים והשיב, כי רשימת הכתובות שהועברה מטעם המבקש היתה "ידנית חלקית" ומשכך לא היה בידי המשיבה להתיחס לאותה טענה.
בעקבות כך, נקבע דיון נוסף כאשר בית המשפט הורה למבקש, בין היתר, למסור פעם נוספת את התמונות, תוך שיוך מסודר שלהן לכתובות. התמונות הועברו פעם נוספת בהתאם לנדרש, וביום 30.04.17 התקיים דיון נוסף בבקשה, במהלכו נחקר המבקש. הדיון הסתיים, תוך שהצדדים ביקשו לדחות המשך ההליך בנסיון להגיע להבנות. באותו היום, הוגשה גם השלמה לתגובה מטעם המשיבה. גם באותה השלמה, לא הופיעה התיחסות ספציפית לתמונות הנכסים שהוצגו, למעט טענה כללית, כי המדובר בנכסים המפוזרים בכל רחבי העיר, וכי המצב בהם אינו דומה לנכס נושא הצו. עוד נטען, כי "רוב הנכסים הינם בעלי היתר", מבלי פירוט כלשהו או הסבר סטטיסטי בנוגע למשמעות המילה "רוב".
בעקבות השלמת התגובה, עתר המבקש להורות למשיבה להתיחס באופן ספציפי לרשימת הנכסים המתוארים ולהמציא היתרי הבניה שניתנו בנוגע לתוספות הבניה שנעשו בהם. לנוכח התנגדות המשיבה להמצאת החומר המבוקש ובהעדר מקור תחיקתי למתן הוראה כאמור במסגרת הדיונית הקיימת, נמנע בית המשפט מלחייב המשיבה להמציא החומר, אך ציין, בהחלטתו מיום 08.05.17, כי על כל צד ליקח בחשבון המשמעות של אי-הצגת ראיה הנדרשת להפרכת טענות הצד שכנגד.
לאחר שלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות מחוץ לכתלי בית המשפט, נשמע, בתאריך 09.05.17, הדיון האחרון בבקשה, במסגרתו נחקרה מפקחת הבניה.
הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב ומכאן החלטה זו.
יצוין, במהלך הסיכומים הועלתה, מטעם המבקש, טענה נוספת והיא – כי צו ההריסה המנהלי נחתם בחוסר סמכות, באשר החוק מחייב, כי ינתן על ידי יו"ר הועדה בלבד.
דיון והכרעה
א. האם הבניה נושא הצו טעונה היתר?
במהלך שמיעת הבקשה הוברר, כי טיבה של הבניה נושא הצו, הינה עמודי ברזל שמטרתם תמיכה לרשת צל שאמורה היתה להיתלות עליהם. הרשת לא נתלתה על העמודים בשל הוראת בית המשפט, שאסרה שינוי המצב הקיים עד לדיון בבקשה.
המבקש טען, כי בירר במחלקת ההנדסה בעיריה, ונמסר לו, כי אין צורך בהיתר על מנת להציב רשת הצללה. בתגובה נטען מטעם ב"כ המשיבה, כי הקמת רשת הצללה אכן אפשרית, אך לא ב"קו אפס" עם גבול השכן.
הכלל הוא, כי כל הקמה של בנין או הוספה לבנין, שאינה בגדר שינוי פנימי בדירה, טעונה היתר. זאת, בהתאם להוראות סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965. עם זאת, בהתאם להוראות תקנה 11(ג) לתקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), תשע"ד- 2014, פטורה מהיתר הקמת "קירוי באמצעות אריג המגן מפני השמש והשפעת מזג האוויר (סככת צל)...", בתנאים המפורטים שם. לא נטען, כי סככת הצל שאמורה היתה להתלות על ידי המבקש, חורגת מהתנאים שנקבעו בסעיף זה.
לטענת המשיבה, כפופה ההקלה שניתנה בהתאם להוראות תקנה 11(ג) לעיל לתקנה 2 לאותן תקנות, הקובעת, כי כל בניה בהתאם לאותן הקלות המפורטות בתקנון, אינה חורגת מהתכנית החלה במקום. החריגה הנטענת מהתכנית נעוצה בכך, אליבא דב"כ המשיבה, כי התכנית אינה מאפשרת הקמת הסככה עד לקו אפס של המגרש.
השאלה העומדת לדיון, האם הקמת עמודי ברזל עליהם אמורה להתלות רשת הצל, מחייבת היתר.
מחד, ברי, כי רשת הצל אינה יכולה לעמוד באוויר ואם מצא מתקין התקנות לשנות הדין החל ולקבוע, כי מותר להקים רשת צל ללא היתר, ניתן לטעון, כי הקמת קונסטרוקציה קלה בדמות הצבת עמוד כלשהו על הקרקע או על הגדר על מנת שתתפס בו, נכללת באותה הקלה שבתקנות.
המשיבה לא צירפה לתגובתה עותק התכנית החלה ולא הגישה ראיות על מנת להראות, כי הקמת רשת ההצללה נוגדת את המצב התכנוני. גם גב' ורה סמולינינוב, המהנדסת מטעם המשיבה אשר נכחה בדיון מיום 03.04.17, טענה, בניגוד לדברי ב"כ המשיבה, כי על פי המדיניות החלה ברשות, אין מניעה להקים רשת צל, לרבות עד קו המגרש, וכי, לשיטתה, אף אין מניעה להקים עמודים שיתמכו ברשת אלא, שהקורות האופקיות המחברות בין העמודים הופכות את תוספת הבניה ל"קונסטרוקציה" ומכאן - מחייבות היתר. וראו גם דברי המפקחת גב' קארין זיינוטדינוב בעדותה:
רשת הצללה זה עמודים ובד שנמתח. מה שיש לו זה קונסטרוקציה שמחזקת את כל העמודים מסביב וזה הופך את הנושא הזה למבנה – לפי חוק תכנון ובניה.
בית המשפט לא מצא בדין מקור לאבחנה שערכה המהנדסת הנכבדה בין תשתית של עמודי ברזל העומדים כשלעצמם לבין מצב בו מחוברים בקורה תומכת כלשהי. אם המצב הראשון אינו מחייב היתר, או לפחות כך נוהגת הרשות בפועל – ספק אם ראוי לחייב בהיתר רק בשל כך שנתווספה קורה אופקית לתמיכה בין העמודים.
עומס הרגולציה בתחום התכנון והבניה במדינת ישראל הוא גבוה מאוד, מהגבוהים בעולם. לנוכח מעמדה החוקתי של הזכות לקנין מצד אחד ובהתאם לעקרון החוקיות, המגביל פעולותיה של הרשות להכרחי ולמפורט בהוראות הדין בלבד, ניתן לטעון, מחד, כי ראוי לפרש סמכויות הרשות להתערב בפעולות שעושה אזרח בקנינו הפרטי– עד למינימום. כך הדבר ביחוד, לאור מטרת התקנות שהותקנו בשנת תשע"ד – 2014, שהיתה בפירוש, צמצום הרגולציה בנוגע להקמת תוספות קלות למבנה.
מאידך, ניתן לטעון, כי לנוכח הכלל, המחייב קבלת היתר בניה, יש לפרש החריגים לו בצמצום ומכאן, שאותם עמודי ברזל טעונים היתר. אך כאמור, נציגת המשיבה עצמה לא סברה, בהכרח, כי הקמת העמודים כשלעצמם מחייבת היתר.
בית המשפט נוטה למסקנה, כי משהורה מתקין התקנות על פטור מהיתר לרשת הצללה - גם העמודים התומכים בה, ככל שמדובר בבניה קלה, אינם טעונים היתר. זאת, לנוכח תכליתן של התקנות שהותקנו בשנת תשע"ד – 2014 ותוך מתן משקל מירבי לזכותו החוקתית של האזרח לעשות בקנינו כרצונו.
מכל מקום, המדובר בשאלת משפטית הטעונה דיון והכרעה, כאשר ספק אם ההליך דנן, שענינו מתן צו מנהלי דחוף, הוא המתאים לברר אותה. לנוכח קביעות בית המשפט בנוגע ליתר הטענות שעלו מטעם המבקש – אין בית המשפט מוצא להכריע בטענה זו בהליך זה, ואולם, עצם העובדה, כי המדובר בנושא שאינו נקי מספקות, גם אליבא דנציגי המשיבה, יש בו כדי להשליך על שאלת אישור הצו המנהלי – חלף פעולה במסגרת סדר הדין הרגיל, במסגרתו ניתן יהיה לברר לעומק את הטענות.
ב. האם אושר צו ההריסה המנהלי ונחתם כדין?
לטענת המבקש, לא נחתם הצו על ידי יושב ראש הועדה המקומית, ומשכך – דינו להיבטל. אמנם, טענה זו עלתה בשלב דיוני מאוחר. עם זאת, לנוכח טיבה של הטענה, שענינה בטלות מוחלטת של ההחלטה, ומשהיה בידי המשיבה ליתן עמדתה בנוגע לטענה זו, והיא עשתה כן, בסיכומיה – מוצא בית המשפט לדון בטענה.
סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 קובע:" הוקם בניין חורג... רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות בכתב שהבנין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהתאמתו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק, או יסולק...".
(ההדגשה אינה במקור).
בפסק הדין רע"פ 5635/93 הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2) 397, נאמר:
אם צו ההריסה פגום בפגם חמור עד כדי כך שיש לראותו כבטל מעיקרו, אין הסדר המשפטי מאפשר לבית המשפט להתעלם מן הפגם ולהשאיר את המעשה על כנו, כביכול, עם גושפנקה של בית המשפט. כך, לדוגמא, אם צו הריסה מנהלי הוצא לא על ידי יושב ראש הועדה המקומית כנדרש בחוק, אלא על ידי פקיד זה או אחר של הועדה המקומית. חזקה היא על המחוקק שלא נתכוון לאפשר הוצאת צווים כאלה, ואף לא נתכוון למנוע בעד בית המשפט, אם הובא לפניו צו כזה, לומר שאין זה צו הריסה מנהלי כלל ועיקר. מן הצד הלשוני, יש לומר כי במקרה זה בית המשפט איננו "מבטל" או "מתלה" צו הריסה מנהלי... אלא רק מצהיר כי מה שנראה צו הריסה מנהלי אינו אלא חספא בעלמא.
[ההדגשה אינה במקור].
בפסק הדין רע"פ 1782/03 הועדה המקומית לתכנון ולבניה משגב נ' סועאד, פ"ד נט(3) 652, ע' 665, נאמר:
צו הריסה מנהלי נועד איפוא לשמש אמצעי יעיל ומהיר למיגורה של בניה בלתי חוקית... יחודו של אמצעי זה בכח שהוא נותן בידי בעל הסמכות להרוס מצב חדש שנוצר בקניינו הפרטי של אדם ולשנותו בלא מעורבות בית משפט. צעד זה, מעין "עשית דין עצמית" של הרשות המוסמכת בקניינו של אדם, הוא הסדר יוצא דופן וייחודי בשיטה שבה מרבית הסמכויות והפעולות שניתן לבצען לצורך החזרת מצב לקדמותו מחייבות מעורבות ואישור ערכאה שיפוטית. חשיבות המלחמה בעבירות הבניה הצדיקה לעיני המחוקק מתן סמכות מרחיקת לכת בידי ראש מוסד התכנון באזור שבו נתבצעה הבניה עד כדי הוצאת צו שיש בו פגיעה משמעותית בקניינו של הפרט בלא דרישה למעורבות ערכאה שיפוטית בהוצאת הצו. אופיו המיוחד של צו ההריסה המנהלי ויחודו בנוגע לאמצעי אכיפה מקובלים הובילו לתיחומו ולהתנאתו בסייגים קשים המתבטאים, בין היתר, במנגנון שנקבע להוצאתו - כל זאת בכדי ליצור מערכת פיקוח ובקרה אשר תמנע אגב הוצאתו פגיעה בלתי מידתית בזכויות הקניין של הפרט.
באותו מקרה עלתה השאלה, האם חובת ההוועצות הקבועה בדין לצורך הוצאת צו הריסה מנהלי באזור מרחב תכנון מקומי שמצויה בו יותר מרשות מקומית אחת, הינה עם ראש הרשות המקומית עצמה או שדי בהוועצות עם בעל תפקיד אחר, כגון ראש וועד הישוב הרלוונטי ונפסק, כי ההוועצות הינה עם ראש הרשות בלבד. אם כך הדבר כאשר קיימת חובת הוועצות, מקל וחומר, כאשר המדובר בגורם האמור ליתן הצו, שייחודה של הסמכות המדוברת מחייב הקפדה מדוקדקת על זהות בעל הסמכות המאשר הצו וחותם עליו.
לטענת המשיבה, הגורם החתום על הצו הוא ממלא מקום יו"ר הועדה, אשר הוסמך, בהחלטה שנתקבלה בישיבה שלא מן המנין של מליאת מועצת העיר מיום 01.07.15, למלא את מקומו של יו"ר הועדה "בהעדר אפשרות מכל סיבה שהיא על ידי יו"ר הועדה לתכנון ובניה למלא את מקומו".
החלטת המליאה האמורה לא צורפה, ואף לא נטען, מה היתה הסיבה בעטיה נמנע מיו"ר הועדה למלא את תפקידו בנוגע למתן הצו נושא הדיון, שהרי אין טענה כלשהי, כי במועד האמור נבצר מיו"ר הוועדה למלא את סמכותו באופן כללי.
אף העדה מטעם המשיבה, לא יכולה היתה ליתן הסבר לשאלה, מדוע נחתם הצו על יד ממלא מקום יו"ר הועדה ולא על ידי יו"ר הועדה עצמו. ראו עמ' 14 לפרו'.
טענה זו מתחזקת לנוכח הוראות סעיף קטן ב1 לסעיף 238א' דלעיל. סעיף קטן זו עוסק בסמכויות ראש ועדה מחוזית למתן צו הריסה מנהלי. במקרה כזה, נקבע בחוק במפורש, כי הסמכות נתונה "ליושב ראש ועדה מחוזית או למי שהוא הסמיכו לכך". צא ולמד, כאשר ביקש המחוקק לאפשר האצלת סמכויות בנוגע למתן צו הריסה מנהלי, נקבע הדבר במפורש בחוק. אך בכל הנוגע ליו"ר ועדה מקומית, לא מצא המחוקק לאפשר ליו"ר הועדה להסמיך אחר לחתום על צו הריסה מנהלי במקומו. לנוכח טיבה המיוחד של הסמכות המדוברת, כפי שפורט בפסיקה שהובאה לעיל, המחייב הפעלתם בצמצום בתוך עמידה בתנאים דווקניים; וכן לנוכח ההבדל במוטת השליטה של הועדה המחוזית אל מול ועדה מקומית, האבחנה שיצר המחוקק היא אף הגיונית ותואמת את תכלית החוק.
לאור האמור, בהעדר הסבר כלשהו למתן הצו על ידי ממלא מקום יו"ר הועדה המקומית ומשהדין אינו מאפשר האצלת סמכות זו - מוצא בית המשפט, כי צו ההריסה שניתן – בטל מעיקרו.
ג. האם עלה בידי המבקש להצביע על נקיטה באמת מידה מפלה כלפיו, אל מול אזרחים אחרים בעלי נכסים אצל הרשות המקומית?
מעבר לנדרש יצוין, כי עלה בידי המבקש להצביע, לכאורה, על טענת אפליה אל מול תושבים אחרים הנתונים למרות המשיבה, אשר הקימו מבנים הנחזים להיות דומים, לרבות עד קו גבול מגרשיהם, בלא שהוצא כנגדם צו הריסה מנהלי.
המבקש הציג תמונות רבות של נכסים ברחבי העיר ערד, אשר הקימו רשתות הצללה ואף גגונים, אשר חלקם, לכל הדיעות, מחייבים היתר, ולבקשת המשיבה, אף פירט, באופן מסודר, את כתובות הנכסים.
הרשתות והגגונים נתמכו בקונסטרוקציות מתכת, לרבות קונסטרוקציות המחוברות בקורות אופקיות תומכות.
חרף מספר ארכות שנתבקשו מאת המשיבה, לרבות משימות שונות שהוטלו על המבקש, להצמיד הכתובת המדויקת לכל תמונה - עד תום ההליך, לא מצאה המשיבה להתיחס באופן עניני לטענות המבקש בנוגע לנכסים האחרים. כל שנטען על ידה, בעלמא, הוא, כי "רוב" הנכסים שפורטו, הם בעלי היתר לתוספת הבניה האמורה". למרות בקשת המבקש, לא צוין כלל, מה פירוש הביטוי "רוב". די בכך, שבחלק מהנכסים האמורים נערכו עבודות בניה דומות ולא הוצא צו הריסה מנהלי, כדי לחייב המשיבה ליתן הסבר לדבר. לאחר תום הדיון בבקשה אין אלא לאמר, כי המשיבה חמקה ממתן הסבר כלשהו לעובדות אלה.
בפסק הדין עפ"א 4551-12-16 עירית ערד נ' וקס ואח' (להלן: "פרשת וקס"), קבע בית המשפט המחוזי:
נכון שהנטל הראשוני, להביא ראיות לכאורה לכך שיש אפליה, הוא על הטוען. שכן, הרשות נהנית מחזקת תקינות המעשה המנהלי. אולם, משהובאה ראיה ראשונית לכך שננקטה מדינות ראשונה כלפי אזרחים אחרים שעשו מעשים דומים, מוכחת לכאורה הטענה שיש אכיפה בררנית. אז, עובר הנטל אל הרשות להסביר את ההבדל... כפי שקבע ביהמ"ש העליון "משעה שהוצג בסיס ראיתי כאמור, מתערערת חזקת התקינות והנטל יעבור אל כתפי הרשות המנהלית, אשר תתבקש להוכיח כי האכיפה - אף שהיא נחזית בררנית על פני הדברים – התבססה על שיקולים עניניים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטתה...". כן נאמר שם "בשלב זה של העברת הנטל, די יהא בהצבעה על מקרים ספורים... לצורך העברת הנטל לשכמה של הרשות".
[ההדגשה אינה במקור].
כאמור, במקרה דנן לא הציגה המשיבה כל הסבר לאכיפה הבררנית, אשר, בחלקה, לא הוכחשה על ידה (זאת מעצם הטענה, כי רק ל"רוב" המבנים שהוצגו הוצא היתר).
יתר על כן, מפקחת הבניה אשר העידה מטעם המשיבה, מסרה, בתשובה לשאלה בנוגע למבנים שהוצגו, כי לא בדקה כלל את התמונות האמורות (ע' 12 ש' 1 – 3 לפרו') וכי לא התעסקה כלל עם אותן תמונות (ע' 14 ש' 18 – 19 לפרו').
כאמור, לא היתה כל מניעה שהמשיבה תמסור עמדתה בנוגע לאותם מבנים, ואף נתבקשו ארכות מצדה לשם כך. אי התיחסות המשיבה לטענת האפליה ברמה הפרטנית הנדרשת, אין אלא לפרשה כהיעדר אפשרות ליתן הסבר ליחס השונה שניתן לתושבים המחזיקים במבנים האחרים.
לנוכח חובת השוויון המוטלת על הועדה כרשות מנהלית – די באי מתן הסבר זה כדי להורות, מניה וביה, על ביטול הצו, וזאת מבלי צורך להיכנס ולדון בשאלת הסיבות לאותו יחס מפלה, לכאורה.
ואכן, כך בדיוק החליט בית המשפט המחוזי בפרשת וקס דלעיל, כאשר התשתית העובדתית שהוצגה שם בנוגע לאפליה, לכאורה, היתה מצומצמת באופן ניכר מהתשתית שעלה בידי המבקש לבסס במקרה דנן.
ד. האם הוצג מצג שלטוני כלפי המבקש, כי הקמת רשת ההצללה באופן בו החלה להקימה, אינה טעונה היתר?
לטענת המבקש, פנה, קודם תחילת העבודות להקמת רשת הצל על העמודים התומכים, אל מחלקת ההנדסה בעיריה, תוך הצגת השינויים אותם מתכוון לעשות, ונמסר לו, כי הדבר אינו טעון היתר.
אין מחלוקת, כי בנוגע לשינויים אחרים במבנה שנערכו על ידי המבקש, פנה בבקשה מסודרת להיתר, ואף זכה לקבל היתר. עובדה זו אף נזכרת בתגובת המשיבה, על מנת לטעון, כי לא היתה כל פעולה מכוונת נגד המבקש.
לאחר שמיעת עדות המבקש וכן עדות מפקחת הבניה, מוצא בית המשפט להעדיף גרסת המבקש, כי כך אכן הוצג לו המצב התכנוני.
בית המשפט התרשם מהמבקש, כאזרח שומר חוק הפועל בהתאם לדין. המבקש אף פנה המבקש לאדריכלית והגיש תכניות לרשות המקומית בנוגע לשינויים אחרים שהתעתד לערוך בנכס, שהיו טעונים היתר, ואף זכה להיתר.
כפי שפורט לעיל, אף גב' ורה סמולינינוב, המהנדסת מטעם המשיבה אשר נכחה בדיון מיום 03.04.17, טענה, בניגוד לדברי ב"כ המשיבה, כי על פי המדיניות החלה ברשות, אין מניעה להקים רשת צל, לרבות עד קו המגרש, והבעיה, מבחינתה, היתה - בקורות החיבור בין העמודים שהוקמו לתמיכה בקשת ההצללה. כך גם עלה מעדות מפקחת הבניה גב' קארין זיינוטדינוב, אשר אף רמזה, כי מקור הבעיה באישור רשת ההצללה במקרה דנן נעוץ בהתנגדות השכנים. יש בכך כדי לחזק גרסת המבקש, כי נאמר לו במפורש, שהקמת הרשת אינה טעונה היתר.
הוסף לאמור, המפקחת מטעמה של המשיבה לא שללה כלל טענת המבקש, כי כך הוצגו לו פני הדברים.
בנסיבות אלה מוצא בית המשפט לקבוע, כי על פי המצג שהוצג למבקש בנוגע למצב התכנוני, אין מניעה להקים רשת צל, לרבות עמודים לתמיכה בה.
די גם בטענתו זו כדי להוות מחסום מפני החלטה מנהלית על הריסת הבניה, בטרם בירור הענין בהליך רגיל.
סיכומם של דברים
משנחתם הצו על ידי מי שאינו מוסמך לכך בהתאם לדין, והוא בטל מעיקרו; משהמצב התחיקתי בנוגע לצורך בהיתר לבניה שהוקמה, טעון בירור, ואף מדיניות המשיבה אינה עקבית בנוגע לכך; משעלה בידי המבקש להצביע, לכאורה, על אכיפה בררנית כלפיו, כאשר לא ניתן הסבר כלשהו להתיחסות מפלה זו; משבית המשפט קיבל גרסת המבקש, כי טרם הבניה האמורה ערך בירור במחלקת ההנדסה ונמסר לו, כי אינה טעונה היתר – מוביל כל אחד מהשיקולים, בנפרד, ובוודאי כולם יחד – לביטול ההחלטה המנהלית.
ביטול זה אין משמעו, כי חוטא יצא נשכר ואם עומדת המשיבה על טענתה, כי הבניה האמורה טעונה היתר בהתאם לדין – תהיה רשאית לנקוט בהליך בסדר הרגיל, במסגרתו יהיה בידה לבקש צו הריסה שיפוטי, בהתאם לדין, ככל שתוכיח את טענותיה וככל שיהיה בידה להראות, כי גיבשה מדיניות עקבית וכי נקטה באמצעים דומים כלפי אחרים שהציבו סוככים הנסמכים על קונסטרוקציות דומות. אך לעת הזו, לנוכח הצטברות הפגמים – אין בידי בית המשפט לקיים ההחלטה המנהלית.
המשיבה תישא בשכ"ט עו"ד המבקש בסך 8,000 ₪. ההוצאות תועברנה לידי ב"כ המבקש בתוך 30 יום מהיום.
המזכירות תשגר ההחלטה לצדדים.
הודעה זכות הערעור.
ניתנה היום, כ"ב אב תשע"ז, 14 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.
