מוחמד אחמד נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה – מחוז ירושלים

תיק זה נפתח בשל בקשת המתנגד לביטול צו הריסה מנהלי.

מאז הגשת הבקשה התקיימו מספר דיונים בפני כב' השופטת נמרודי ודיון יחיד בפני מותב זה.

ביום 18/10/2017, הובא התיק בפני חברי כב' השופט דמביץ והוא הורה כדכתיב:

"בתיק זה לא בוצעה פעילות זה זמן רב. ככל שהמשיבה (הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים) מבקשת לבצע הריסה על פי הצו המנהלי אזי תודיע תוך חודש ותבקש קביעת דיון ככל שלא תוגש הודעת המשיבה במועד ייחשב הדבר כוויתור על ביצוע הצו המנהלי"

המשיבה לא הודיעה דבר למועד והתיק נסגר.

ביום 16/05/18 ביקשה המשיבה את "החייאת התיק" כאשר ציינה כי פנתה בעל פה לשם קבלת החלטה בעניין מיקומו של הנכס ומצבו בעניין תחום שטח השיפוט והסמכויות ולאחר מכן היה התיק אמור להמשיך לשמיעת הוכחות ביום 23/02/17 . אם נדחה דיון זה ומדוע, לא נשמר דבר בתיק הממוחשב.

מכל מקום כיוון שבשאלת סמכות אנו עוסקים ועל מנת להסיר ספק לעתיד - מצא בית המשפט להכריע בשאלת מיקומושל המבנה יחסית לתחום שטח השיפוט והסמכויות שהיא שאלה של חוק. אין ראוי במקרה זה להשאיר פלוגתא חשובה כל כך שטענו לה הצדדים והסכימו הסכמות עובדתיות – כפלוגתא לא פסוקה.

יחד עם זאת בהתחשב בהחלטת כב' השופט דמביץ ובמשך הזמן הארוך שחלף ממנה - לא מצא בית המשפט לנכון לנכון לחדש את הדיון בתיק כולו ומצא כי יש לראות במשיבה כמי שוויתרה על ביצוע הצו המנהלי – מחמת שיהוי.

מיקומו של הנכס והסמכות לתת את הצו ולדון בו

בדיון שהתקיים ביום 19/02/17 הצהירו הצדדים לפרוטוקול בהסכמה את מיקום הנכס, לאחר שזוהה על־ידם, בנקודת ציון (UTM) X = 223650; Y = 625810. משניתנה הצהרה זו, התבקש בית־המשפט להכריע בשאלת מיקומו של הנכס יחסית לתחום שטח השיפוט והסמכויות החקוק של העיר ירושלים.

בית־המשפט בדק את שאלת נטל ההוכחה, ומצא כי נטל ההוכחה, בשאלה האם הנכס מצוי בשטח האזור או בשטח ישראל אינו מוטל על מי מהצדדים אלא על בית־ המשפט עצמו, שכן מדובר בדבר חקיקה אשר נמצא בידיעה שיפוטית והוא מן המפורסמות אשר אינן צריכות ראייה – זאת על־פי פקודת הראיות. על־פי הפסיקה, אין מניעה לעשות שימוש במפה רשמית אשר היא בגדר ידיעה שיפוטית אלא שיש להראות לצדדים את המפה שנעשה בה שימוש ואת דרך השימוש, וכך נעשה לרצונם של הצדדים במהלך הדיון.

תהליך קביעת גבולותיה של מדינת ישראל מבחינת שטח השיפוט והסמכויות (להבדיל מגבול בין־לאומי, שהוא מושג אחר) נובע משני מקורות חקיקתיים, והם: פקודת שטח השיפוט והסמכויות התש"ח– 1948, ופקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח– 1948.

פקודת שטח השיפוט והסמכויות קובעת כי שר הביטחון מוסמך לקבוע במנשרים או בצווים את שטחה של מדינת ישראל.

סעיף 11 ב' לפקודת סדרי השלטון ומשפט קובע: כי "המשפט השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בכל שטח שהממשלה קבעה בצו" [תיקון תשכ"ז]. בהתאם לכך, ניתנו בשנת 1948 שני מנשרים על־פי פקודת שטח השיפוט והסמכויות, אשר אחד מהם הגדיר את גבולות שטח השיפוט והסמכויות באזור ירושלים והסביבה, והשני הגדיר את שטח השיפוט והסמכויות של מדינת ישראל בשאר אזורי מרכז וצפון הארץ. שני המנשרים משנת 1948 אשר היו חתומים על־ידי שר הביטחון, עשו שימוש בטכניקה של ציור קוים על מפה חקוקה.

ביום 28/06/67 חוקק צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז–1967, ק"ת 2690. צו זה עשה שימוש בטכניקה מדויקת יותר, של נקודות ציון טופוגרפיות, באמצעות תיאור בעשר ספרות המתייחסות לשיעורים (קורדינאטות) במפות טופוגרפיות הערוכות לפי הרשת הישראלית הישנה (ITM). צו זה הרחיב למעשה את גבולות שטח השיפוט והסמכויות של מדינת ישראל באזור ירושלים בכך שהוסיף שטח נוסף לשטח אשר בו חלים היו כבר, המשפט, השיפוט, והמנהל של מדינת ישראל.

תוצאה מיידית של הצו הייתה תחולה החוק הישראלי על השטח ואי־תחולת החקיקה הטריטוריאלית של האזור על השטח שהוסף. לכן אם היה נמצא כי בית המתנגד נמצא מחוץ לתחום השיפוט של העיר ירושלים, הרי שהצו הניתן בהיעדר סמכות.

מיקומו של הקו הסטטוטורי יחסית למיקומו של בית המתנגד

בסוף התוספת מוגדר הקו הבא "...משם בקו ישר עד למפגש עם ואדי אל חץ בנ.צ. 1737612590