פסק דין
לפני ערעור שהגישו המערערים החלטת כב' הרשם אבי שליו מיום 9.5.10, לפיה קבע הרשם כי פסק דין שניתן כנגד המערערים במעמד צד אחד יבוטל ותינתן רשות להתגונן בטענה האמורה בסעיף 11 להחלטתו, בכפוף להפקדת ערובה כספית בסך של 45,000 ₪, על ידי המערערים.
במסגרת הערעור עותרים מערערים כי תינתן להם הרשות להתגונן בטענות נוספות אשר הועלו על ידם במסגרת הבקשה. כן עותרים המבקשים כי אורה על ביטול ההפקדה שנקבעה על ידי הרשם כתנאי למתן הרשות להתגונן.
בהתאם להחלטתי מיום 8.6.10, הוגשו עיקרי טיעון וסיכום טענות מטעם הצדדים.
המשיב הוסיף והגיש בקשה למחיקת הערעור על הסף מחמת כך שהוגש באיחור בלא שהוגשה מטעם המערערים בקשה להארכת מועד. המערערים הגישו תגובה מטעמם לבקשת המשיב, במסגרתה שבו וטענו כי החלטת הרשם הומצאה לידיהם רק ביום 17.5.10, ולפיכך הערעור הוגש ביום 6.6.10, בתוך המועד הקבוע על פי דין.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שלפניי, ובחנתי טענות הצדדים מצאתי כי החלטת הרשם הנכבד בדין יסודה ולפיכך דין הערעור להידחות.
באשר לבקשה למחיקה על הסך שהגיש המשיב מחמת כך שהערעור הוגש על ידי המערערים באיחור, בלא שהוגשה בצידו בקשה להארכת מועד – במסגרת התגובה שהוגשה מטעמם עומדים המערערים על טענתם (כפי שנטענה על ידם במסגרת כתב הערעור) כי החלטת הרשם הומצאה לידם רק ביום 17.5.10. המערערים מכחישים טענת המשיב, לפיה החלטת הרשם נשלחה על ידי ב"כ המשיב ונתקבלה במשרדם ביום 13.5.10.
לאחר שממילא מצאתי לדחות הערעור לגופו, לא מצאתי להכריע בבקשת המשיב למחיקה על הסף. עם זאת אוסיף לציין כי אף אם הייתי מוצא לקבל טענת המשיב כי המציא החלטת הרשם למשרד ב"כ המערערים ביום 13.5.10, גם אז היה מדובר באיחור קל ולא משמעותי בהגשת הערעור על ידי המערערים, וספק אם היה בכך כדי לחסום דרכם של המערערים בהגשת הערעור.
ואולם כפי שציינתי לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם כלשהוא בהחלטת הרשם באופן המצדיק התערבותי. החלטת הרשם הינה מפורטת ומנומקת כדבעי ונסמכת על הפסיקה הרלבנטית וההלכה הנוהגת.
במסגרת הערעור חוזרים המערערים על אותן הטענות שהועלו על ידם בפני הרשם הנכבד ואין לי אלא לחזור ולהפנות לקביעות הרשם בהחלטתו.
באשר לשאלת היריבות בין המערער 2 למשיב, הרי שצדק הרשם בקובעו כי אין ממש בטענה זו לאחר שמסמכי פתיחת החשבון אשר צורפו על ידי המשיב נושאים הן את שמו של המערער 2 והן את החתימה הנחזית כשלו. בסעיף 10 להחלטתו פירט נכונה הרשם הנכבד את ההלכות הנוהגות הקובעות כי די בתדפיס חשבון הבנק אשר צורף על ידי המשיב כדי להוות ראשית ראיה ואין מוטלת על המשיב החובה לצרף את כל ספריו על מנת שיפרטו כיצד חושב על ידו החוב הנתבע. כמו כן צדק הרשם הנכבד בדחותו טענות המערערים, תוך כך שקבע כי טענת המערערים נטענה באופן סתמי ובלתי מפורט.
במסגרת סעיף 11 להחלטתו קבע הרשם הנכבד כי יש ליתן למערערים הרשות להתגונן בטענתם לקיומן של תוכניות חסכון בחשבון וקופות גמל וחיוב החשבון על ידי המשיב בהוראות קבע שהגדילו את יתרת החובה. כפי שקבע הרשם הנכבד, ככל שהיו המערערים עושים כן, ניתן היה להעריך את היקפה הכספי של טענת ההגנה.
לפיכך, ובשל העדר הפירוט הנדרש, התנה הרשם בהחלטתו את הרשות להתגונן בטענה זו בהפקדת ערובה כספית בסך 45,000 ₪.
בנסיבות שלפניי, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת הרשם להתנות הרשות להתגונן, בהפקדת הסך של 45,000 ₪.
רשות להתגונן יכול שתהא מותנית בתנאים; תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 , קובעת כי "רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, ככל שייראה לבית המשפט או לרשם". כפי שמציינת הפסיקה ההפקדה או ערבות יוטלו "בנסיבות מיוחדות, כשאמנם 'כמעט' אין לנתבע הגנה, בית-המשפט עושה חסד עם נתבע כאשר הוא נותן לו רשות להתגונן, אפילו היא מותנית בתנאי הפקדה..." ע"א 373/69 חונן נ' חגור, פ"ד כג(2) 347, 349. כך ינהג בית המשפט מקום שההגנה נראית על פניה קלושה ביותר (ראו גם ע"א 680/89 בן אבו נ' בנק המזרחי, פ"ד מה(3) 757, 761 והאסמכתאות שם; ראה גם: ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי , פ"ד נט (3) 41: "במקרים המצויים על קו הגבול, באיזור שבין ה'לבן' לבין ה'שחור', אזור הדמדומים של הספק... בהם היה 'כמעט בטוח' שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט (זוסמן שם, 689)" - מוטלת ערובה.
עם זאת, ראוי לזכור כי אין טעם במתן רשות להגן, ובעת ובעונה אחת נעילת הדלת על-ידי עירבון שבעל הדין לא יוכל לעמוד בו, ראה בעניין זה את שנקבע בפרשת האחים אלפי הנ"ל : "יודגש שאין לסכל את מטרת התקנה על-ידי קביעת תנאים או ערובות שאין בכוחו של הנתבע לעמוד בהם".
בהתאם לאמור לעיל , בשקלול כל הפרמטרים האמורים ולאור העובדה כי גרסת המערערים בטענה בעניין תוכניות החיסכון לא פורטה על ידם כנדרש, נראה לי כי הפקדה בסך 45,000 ₪, כתנאי למתן רשות להתגונן בטענה זו, הינה צודקת ומידתית בנסיבות העניין.
אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, הערעור נדחה.
המערערים יישאו בהוצאות המשיב בערעור בסך 4,500 ₪, בצירוף מע"מ כחוק.
המזכירות תשלח העתק לב"כ הצדדים.