|
פסק דין
בג "צ ש"ס עוקף בג" צ - חלק ב'
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג "צ 5364/94 בג"צ 5373/94 בג"צ 5377/94 בג"צ 5432/94 בג"צ 5458/94 בג" צ 5466/94
בפני: כבוד הנשיא מ. שמגר
כנוד המשנה לנשיא א. ברק
כבוד השופט א. גולדברג
כבוד השופט ת. אור
כבוד השופט מ. חשין
עו " ד זאב ולנר ואחרים
נגד
יו " ר מפלגת העבודה ואחרים
עתירה שנקראה אז "בג"צ ש"ס" נסובה על החלטת ראשי מפלגת השלטון באותה תקופה ) מפלגת
העבודה ( להגיע עם מפלגת ש"ס להסכם קואליציוני שזכה לכינוי הסכם "עוקף בג"צ" .הסכם
שכזה אמור היה לבטל את הישגי המשפט הישראלי בעשור האחרון בתחום הסובלנות הדת המשפחה
ובעיקר בשאלת זכויות היסוד והשוואת מעמד האישה.
האיום העיקרי בהסכם זה היה מופנה כלפי המהפכה שביצע ביהמ"ש העליון בבג" צ בבלי.
הציבור החרדי זעם אז מתוצאת בג" צ בבלי אשר הינחה או יותר נכון ציווה על בתי הדין
הרבניים לדון על פי המשפט האזרחי בכל נושאי הרכוש בסכסוכים שבין בעל ואישה..
כך עמדו המפלגות לחתום על הסכם שיבטיח הצבעה בכנסת לכל פסיקה עתידית של בג" צ שתפגע
ב "סטטוס קוו הדתי" .....
הבג" צ ברוב של שלושה נגד שניים ) הנשיא ברק , היה בדעת המיעוט ( החליט שלא להוציא
צו מוחלט נגד המשיבים אך תוכן פסק הדין המשתרע על פני 100 עמודים ביקר קשות את
ההסכם הצפוי ...
וההסכם לא נחתם....
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג "צ 5364/94 בג"צ 5373/94 בג"צ 5377/94 בג"צ 5432/94 בג"צ 5458/94 בג" צ 5466/94
בפני: כבוד הנשיא מ. שמגר
כנוד המשנה לנשיא א. ברק
כבוד השופט א. גולדברג
כבוד השופט ת. אור
כבוד השופט מ. חשין
העותר בבג "צ 5364/94: עו" ד זאב ולנר
נגד
המשיבים בבג " צ 1. יושב ראש מפלגת העבודה הישראלית
5364/94: 2. "המערך" מפלגת העבודה הישראלית
העותרים בבג "צ 1. עו" ד אליעד שרגא
5373/94: 2. ד " ר דרור זאבי
3. עו " ד מיכאל פרתם
4. עו " ד זאב ליפשיץ
5. דרור גרינפילד
6. קלמן שחם
7. אריאל טובל
8. אילנה שקד
9. צבי רביב
10. התנועה למען איכות השלטון בישראל
נגד
המשיבים בבג " צ 1. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל
5373/94: 2. מפלגת העבודה
3. אריה דרעי
4. מפלגת ש " ס - מפלגת ספרדים שומרי תורה 5. היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר
העותרת בבג "צ 5377/94: "צומת" התנועה לציונות מתחדשת
נגד
המשיבים בבג " צ 1. ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין
5377/94: 2. מפלגת העבודה הישראלית
3. תנועת ש " ס, התאחדות הספרדים שומרי תורה
העותרת בבג " צ 5432/94: אמיתי, אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות
נגד
המשיבים בבג " צ 1. היועץ המשפטי לממשלה
5432/94: 2. ראש הממשלה, משרד ראש הממשלה
3. מפלגת העבודה הישראלית
4. תנועת ש " ס, התאחדות הספרדים שומרי תורה
העותרים בבג " צ 1. ש.י.ן. - התנועה לשיוויון יצוג נשים
5458/94: 2. לח " מ - למען חופש מכפייה
3. עו " ד אמנון בן-דרור
נגד
המשיבים בבג " צ 1. ראש הממשלה - יצחק רבין
5458/94: 2. שר המשפטים - דוד ליבאי
3. ש " ס - התאחדות ספרדים שומרי תורה
העותרים בבג " צ 1. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל
5466/94: 2. התנועה המסורתית
3. תחיל " ה - אגודה ישראלית ליהדות הומניסטית חילונית
4. שדולת הנשים בישראל
5. חמד " ת - האגודה לחופש מדע, דת ותרבות בישראל
נגד
המשיבים בבג " צ 1. ראש ממשלת ישראל, שר הפנים והשר לענייני
5466/94: הדתות, יצחק רבין
2. מפלגת העבודה הישראלית
3. תנועת ש " ס - התאחדות ספרדים שומרי תורה
התנגדות לצו על תנאי
תאריך הישיבה: כ "א כסלו התשנ" ה )24.11.94(
בשם העותר
בבג "צ 5364/94: עו" ד זאב ולנר
בשם העותרים
בבג "צ 5373/94: עו"ד אליעד שרגא; עו" ד עידו שפירא
בשם העותרת עו "ד אבי אברמוביץ; עו" ד ישעיהו שנלר;
בבג "צ 5377/94: עו"ד אלון דיסקין; עו" ד ריצ'רד ברדנשטיין
בשם העותרת
בבג "צ 5432/94: עו"ד ד" ר חיים משגב
בשם העותרים
בבג "צ 5458/94: ע"ד אמנון בן-דרור; עו" ד לירן פרידלנד
בשם העותרים
בבג "צ 5466/94: עו"ד אורי רגב; עו" ד רתל בנזימן
בשם ראש הממשלה
והיועץ המשפטי לממשלה: עו " ד אסנת מנדל
בשם מפלגת העבודה: עו " ד אמנון לורך
בשם מפלגת ש " ס: אין הופעה
פסק דין - חלק ב'
איו פגיעה בפעילותן של מפלגות וסיעות
25. מפלגה פוליטית וסיעה פרלמנטרית הן "יחידות תוקתיות" )ראה בג" צ 1601/90 שליט נ.
פרס פ"ד מד)3( 353, בג"צ 1635/90 הנ" ל(. יש להן מעמד חוקתי. המפלגות ממלאות תפקיד
היוני בדמוקרטיה היצוגית שלנו. יש להן " תפקיד ראשוני בתכנון הפוליטי ובעיצוב
הפעילות המדינית החברתית, וכן מיסודי היסודות של ביסוס המשטר על רצון האזרח"
)קלינגהופר, "המסורת ההוקית של מפלגות פוליטיות בישראל" ספר אורי ידין, 202,
)1990(. לסיעה הפרלמנטרית מעמד חוקתי בגדר פעילותה בכנסת )ראה, למשל, סעיף 11)ד(
לחוק המעבר, תש" ט1949-(. כל מבנה תוקתי צריך להעניק להן מרחב תמרון רחב. רשויות
השלטון אינן צריכות להתערב בפעולותיהן. משמעות דבר זה היא כפולה. ראשית, מבחינת
הדין החל על תוקף פעולות המפלגה או הסיעה, יש להכיר במתהם רחב של חופש תמרון. " אי
התערבות" של השלטון - לרבות בית המשפט - אינה מבוססת על איפוק מהפעלת סמכות ביקורת,
אלא על חוקיות ההתנהגות, המבוססת על חופש הפעולה של המפלגות והסיעות המייצגות את
רצון העם במדינה הדמוקרטית שלנו. מקובלת עלי גישתו של חברי הנשיא, כי " קיום ושמירת
חופש הפעולה הפוליטי הוא חלק אינטרגלי בכל משטר דמוקרטי ... חופש הפעולה הפוליטי,
הוא חלק תיוני של תפיסות המשפט שלנו שלילתו הבלתי זהירה עלולה לשנות מאופיה של
הדמוקרטיה" . שנית, מבחינת היקף הביקורת השיפוטית, זו צריכה להיות מוגבלת, תוך הכרה
כי יתכן ותהיינה פעולות שהן אסורות )על-פי המשפט הציבורי( אך מצויות מחוץ לביקורת
השיפוטית. בצדק מציין חברי הנשיא כי " אי התערבותו של בית המשפט, היא בתהום זה בגדר
יישום של אמות המידה המקובלות של הריסון העצמי של הרשות השופטת" . בהקשר זה העליתי
את האפשרות - בלא להכריע בה - כי נאמר בעניין זה מבתן דומה לזה החל בתחום פיקוח בית
המשפט על "הניהול הפנימי" של עניני הכנסת. גישה זו מעניקה למפלגה ולסיעה חופש חוקתי
נרחב. במסגרתו של זה, הנני סבור כי שאר חלקי ההסכם הקואליציוני נשוא עתירות אלו,
אינו פסול, שכן הוא בגדר החופש של המפלגות והסיעות לעצב את עמדותיהן הפוליטיות
בעניינים השנויים במחלוקת ציבורית. מקובל עלי כי יום הדין שלהן הוא יום הבחירות.
השופט שלהן הוא העם. על כן מקובל עלי כי אין לפסול הסכם פוליטי בין מפלגות או סיעות
שנועד לשנות מחוקי היסוד. בצדק ציין חברי הנשיא שמגר, כי " כפי שמפלגה רשאית להתנגד
לחקיקת מגילת זכויות האדם, היא גם רשאית להטיף לפיהות בערכם של מגילת זכויות או של
תוק יסוד, ולשאוף לבטול חוקי היסוד". עם זאת, " חופש הנתון למפלגות ולסיעות אינו
בלתי מוגבל. הן חייבות לפעול במסגרת "האמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים"
)פסק דיני בבג"צ 6163/92 אייזנברג נ. שר הבינוי והשיכון, פ" ד מז)2( 229, 268(.
כרשויות שלטוניות, עליהן לפעול כנאמני הציבור. למפלגות ולסיעות יש חופש רחב מאוד
בעיצוב התוכן של ההסכמים הפוליטיים שהם עורכים. עם זאת, חופש זה אינו בלתי מוגבל.
בדמוקרטיה חוקתית כל גוף שלטוני הוא מוגבל. אכן, יהיו אלה מקרים מיוחדים בהם יפסל
הסכם פוליטי בהיותו נוגד את תקנת הציבור התוקתית, ויהיו אלה מקרים חריגים במיוחד,
בהם יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו להכריז על הסכם פוליטי פסול כבטל ומבוטל. כזה
הוא המקרה שלפנינו. זה מקרה מיוהד במינו, שבו קיימת "פגיעה בתקנת הציבור" ; זהו מקרה
חריג, שבו נדרשת התערבות שיפוטית להכריז על בטלות ההסכם. בטלות סעיף 3 להסכם
הקואליציוני נגזרת ממגבלות אלה המוטלות על מפלגות וסיעות. משפט הציבור אינו תחליף
למשפט ציבורי.
שאר חלקיו של ההסכם הקואליציוני
26. אם תשמע דעתי, נכריז על בטלותו של סעיף 3 להסכם הקואליציוני. בשאר חלקיו לא
נפלו פגמים כמו אילו שסעיף 3 נגוע בהם. בעניין זה מקובלת עלי התוצאה אליה הגיע חברי
הנשיא, לפיה אין עילה לפסילתם. משעברו את ביקורת החוקיות, לא אביע דעה באשר לביקורת
התבונה. שני אלה, כידוע, אינם היינו הך.
תגובה לחוות דעתו של חשופט גולדברג
27. קראתי בעיון (*ן פסקי הדין של חברי, השופט גולדברג. דרך ארוכה הולך אני עם
השופט גולדברג. כמוהו, סבור אף אני כי חותמי ההסכם הקואליציוני "לקו בליקוי מאורות"
וכי הדברים הכתובים בסעיף 3 להסכם הקואליציוני " אינם מתיישבים עם הנורמות המקובלות
עלינו מן המשפט הציבורי, כשם שאינם מתיישבים במהותם עם עקרונות היסוד של מדינה
מתוקנת." כמוהו אף אני סבור כי הוראת סעיף 3 להסכם הקואליציוני " מערערת את היסוד
הקונסטיטוציוני של משטרנו, הבנוי על הדדיות ואיזון בין הרשויות" . כחברי, השופט
גולדברג, אף אני סבור, כי ההסכם הקואליציוני נבתן באמות הביקורת של המשפט המינהלי.
כמוהו אף אני סבור כי " מציאות בה כל פסיקה שלא תתיישב עם סטטוס קוו בנושא מסויים
)ואין נפקא מינה שבענייננו מדובר בסטטוס קוו בענייני דת(, תגרור אחריה 'חקיקה
מתקנת', מערערת את היסוד הקונסטיטוציוני של משטרנו, הבנוי על הפרדה ואיזון בין
הרשויות". כמוהו אף אני גורס כי " לכאורה דינו של סעיף 3 להסכם היה, על-פי הכללים
שהצבנו בפסיקתנו, להבטל מן העולם, בהיותו נוגד את תקנת הציבור" . עד באן הולך אני יד
ביד עם חברי. מכאן נפרדות דרכינו. תברי נעצר בשלב זה - הוא שלב "הלכאורה" . מפעיל
הוא את הסמכות השיקול דעתית של בית המשפט הגבוה לצדק, וסובר הוא כי ראוי הוא שלא
להפעיל (1! הביקורת השיפוטית. 'עילה' לפסילת ההסכם הקואליציוני מצויה בדין, אך לדעת
חברי, אין זה ראוי להפעיל את הסמכות ולהכרין על פסילתו של הסעיף. לדעתי, יש לצעוד
את הצעד הנוסף, ולהכריז, לא רק על כך שסעיף 3 להסכם הקואליציוני " דינו להבטל
לכאורה" אלא כי דינו להתבטל ממש. כלומר, יש להכריי על בטלותו )או פסלותו( של סעיף 3
להסכם הקואליציוני.
תגובה לחוות דעתו של השופט אור
28. עיינתי בפסק דינו של חברי, השופט אור. מסכים אני עם כל דבריו. גישתו - גישתי;
מסקנתו - מסקנתי.
תגובה לחוות דעתו של השופט חשין
29. עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט חשין. מבקש אני להעיר מספר הערות המתבקשות
ממנה. אפתח בשאלת היחס בין מצע הרשימה לבין הסכם קואליציוני להגשמתו של המצע. אין
כל פסול במצעה של רשימה המבקשת לשמור על סטטוס קוו בעניני דת. מוכן אני להנית - בלא
שבדקתי הדבר - כי רבות הן המפלגות שהדבר כלול במצען. אין דבר בשמירת הסטטוס קוו
בענייני דת השולל את האופי הדמוקרטי של המדינה. יש מדינות בעלות אופי דמוקרטי אשר
אופין כמדינות דמוקרטיות נשמר בהפרדת הדת מהמדינה )כפי המצב בארצות הברית( ויש
מדינות שאפין הדמוקרטי נשמר בהעדר הפרדה בין הדת והמדינה )כפי המצב בקנדה, בגרמניה
ובישראל(. עד כאן מצעה של הרשימה והשתתפותה בבחירות. משהצליהה רשימה בבחירות
מתעוררת שאלת הגשמת המצע. בענין זה
רשאית הרשימה )או הסיעה בכנסת( להגשים (ש! מצעה ובלבד שתפעל במסגרת הדין. על כן
אסור לה להגשים את מצעה באופן הפוגע מהותית בתקנת הציבור החוקתית שלנו. לדעתי,
נסיון להגשים מצע שעניינו "סטטוס קוו בענייני דת" באמצעות הוראה הקובעת מראש כי כל
פסק דין שיינתן בענייני "סטטוס קוו בענין דתי" יתבטל, הוא נסיון להגשים מצע כשר
בדרכים שאינן כשרות. אכן, מה שפוסל את סעיף 3 להסכם הקואליציוני אינו רצונו להגשים
את הסטטוס קוו בענייני דת. מה שפוסל (ט! סעיף 3 להסכם הקואליציוני הוא הדרך בה
מבקשים להגשים רצון זה. המטרה הכשרה )שמירת הסטטוס קוו בענייני דת( אינה מצדיקה
אמצעי פסול )הסכם קואליציוני הקובע מראש בטלות פסיקה "המפירה" את הסטטוס קוו(.
30. שואל חברי, השופט חשין " ומה הדין אם כל עיקרו של המצע - החלק הדומיננטי שבו -
אינו אלא התחייבות מראש לבטל בדרך החקיקה כל פסק דין של בית המשפט העליון 'המפר' את
הסטטוס קוו בענייני דת - האם מפלגה כזו תעבור את מבחנו של סעיף 7א לחוק יסוד:
הכנסת?" את התשובה לשאלה זו הייתי רוצה להשאיר להליך בו נשב בערעור על החלטתה של
ועדת הבחירות המרכזית. התופש לבחור ולהבחר כה חיוני ויקר הוא, שאין זה רצוי כלל
לנקוט לגביו עמדה באמרות אגב שאינן נוגעות לעניין. אומר רק זאת )באמרת אגב(: איני
מוציא מכלל אפשרות שהוראה כזו - בדומה לכל הוראה אחרת המבקשת לבטל מראש פסקי דין של
בית המשפט העליון בתחום זה או אחר - צריכה להפסל בגדריו של סעיף 7א לחוק יסוד:
הכנסת. כמוה כהוראה האומרת כי הרשימה אם תבתר, תפעל לביטול הכנסת או הממשלה או בית
המשפט. כמוה כהוראה הקובעת כי הרשימה תפעל להשפיע על שופטים. בעיני, הוראה במצע
בדמות סעיף 3 להסכם הקואליציוני - בהנחה מרחיקת הלכת, כי זהו הסעיף היחיד או
הדומיננטי במצע - היא אכן הוראה אשר יש בה "שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה" . ושוב:
הוראה כזו, למיטב ידיעתי, אינה מצוייה במצעה של שום מפלגה בישראל. כל שנאמר שם הוא
לעניין השמירה על הסטטוס קוו נענייני דת. ושמירה כזו, כפי שציינתי, עולה בקנה אחד
עם האופי הדמוקרטי של המדינה.
31. חברי, השופט חשין, מקדיש חלק ניכר מחוות דעתו לשאלת שפיטותו של ההסכם הפוליטי.
בעניין זה מקובל על כולנו כי הסכם פוליטי הפוגע בערכי היסוד של שיטת המשפט - הפוגע
באופן מהותי בתקנת הציבור - בטל הוא ויש מקום להכריז על בטלותו. סבור הייתי כי די
בפרופוזיציה )מוסכמת( זו כדי להכריע בשאלה המונחת ביסוד עתירה זו. לא כן חברי,
שביקש להוסיף מספר דברים בעניין זה. אין מנוס אלא להגיב במספר אמרות אגב לאמרות
האגב של חברי. אכן, מקובל עלי כי "הסכם פוליטי" אינו "הסכם משפטי" כמשמעו במשפט
הפרטי. אין זה הסכם שניתן לתבוע אכיפתו, או הסכם שניתן לתבוע פיצויים על הפרתו. אך
לא מקובל עלי כי "הסכם פוליטי" הוא מחוץ למשפט. רבים הם ההסכמים הבינלאומיים )כגון,
הסכמי שלום( שכל כולם פוליטיים, אך המשפט הבינלאומי חל עליהם, ומעניק להם בית קיבול
משפטי. הוא הדין בהסכמים פוליטיים בגדריה של שיטת משפט נתונה. כשם שהאקט הפוליטי
מכל-פוליטי - מלחמה - נתון לדינים ולכללים של המשפט הבינלאומי הפומבי )דיני המלחמה(
בעלי אופי משפטי, כך גם אקט פוליטי צנוע יותר ופשוט יותר, כהסכם הפוליטי בין סיעות,
הוא פעולה משפטית, שהמשפט קובע את דיניה. אין זה המשפט הפרטי, ואין אלו דיני
החוזים. זהו המשפט הצינורי, ואלה הדינים הקובעים 114 דרכי ההתנהגות של הרשויות
והגופים הציבוריים. ושוב: מקובל עלי כי בתנאים מסויימים רשאים הצדדים להסכם פוליטי
להשתחרר ממנו. גם במשפט הפרטי קיימים סוגים רבים של הסכמים, שביסודם מונח אמון
הדדי, ואם התפורר האמון, רשאים הצדדים - עד כמה שהם פועלים בתום לב - להשתחרר
מהחויה. בוודאי שכך הוא, ועוד יותר, במשפט הציבורי. אך מכאן לא נובע כי ההסכם
הפוליטי חסר ערך משפטי. אכן, אם כל מה שההסכם יוצר הוא "התחיבות שאיננה התחיבות" ,
כיצד זה עשויה "התחיבות שאינה התחיבות" שכוו לפגוע "בערכי היסוד של שיטת המשפט" או
לכרסם "באורת מהותי בתקנת הציבור"? כיצד זה יכולה "התמיבות שאינה התחיבות" לתשלום
כסף תמורת שלטון או למתן ערבות לשמירה על השלטון - עניינים שנפסלו על ידנו בעבר -
לנגוד את טובת הציבור? כיצד זה קובע המהוקק - בחוק יסוד: הממשלה - מערכת דינים שלמה
ומסועפת לעשיית הסכמים ומתן התחיבויות בהסכמים פוליטיים )סעיפים 13א ו13ב לחוק
יסוד: הממשלה( אם אלה אינם אלה "התחיבות שאינה התחיבות" ? טול, למשל, את סעיף 13א
)א( לחוק-יסוד: הממשלה, הקובע כי " לא ייעשה הסכם ולא תינתן התהייבות בענין תפקידו
של אדם כשר או כסגן שר, אלא בידי נציגים מוסמכים של סיעות הכנסת שהן צד להסכם" .
האין להניח כי לפחות לאתר חקיקתם של סעיפים אלה ואחרים הופך ההסכם הפוליטי לעניין
שפיט? כיצד יה ניתן לראות בהסכמים הקואליציוניים "התתייבות שאינה התחייבות" , אם הם
" מכשיר פוליטי תיוני, אשר במשטר החוקתי שלנו נודעת לו השיבות רבה בגיבוש המהלכים
הפוליטיים " )בג"צ 1601/90 שליט נ' פרס פ" ד מד)3( 363 353(?
32. אכן, נקודת המוצא העקרונית שלי הינה כי ההסכם הפוליטי חי וקיים בעולם המשפט.
המשפט קובע (טו קיומו. המשפט קובע את גבולותיו. המשפט קובע את החופש מהמשפט )השווה
בג"צ 910/86 רסלר נ' שר הבטחון פ" ד מב)2( 441(. ההסכם הפוליטי חי ונושם במשפט
הציבורי. שם הוא נולד. שם עולם ההתיחסות שלו. התופש הניתן לצדדים להסכם הפוליטי הוא
רב. זהו חופש שניתן להם על-ידי המשפט, שכן כל קיומם של הצדדים להסכם הפוליטי לא בא
להם אלא בשל המשפט. לקיומו המשפטי של ההסכם הפוליטי השלכות שונות ומגוונות. אחת מהן
היא החובה לפרסמו. השלכה אחרת, הרלבנטית לענייננו, קיא בחוקיות ההסתמכות עליו בעת
הפעלת שיקול הדעת השילטוני. אם אכן ההסכם הפוליטי - אותה "התחיבות שאינה התחיבות" -
תקף, כי אז רשאים הצדדים לו )בענייננו - הסיעות( להתחשב בו בהפעלת שיקול דעתם. אם
נבריז על ההסכם הפוליטי בטל ומבוטל, נצהיר מראש, כי אין להתחשב בו ואין להביאו בכלל
השיקולים. זו חשיבותה של הכרזת הבטלות, המונחת ביסוד חוות דעתי. החשש שכנגדו יש
לפעול בעתירות שלפנינו אינו החשש כי הסיעות לא יראו עצמן מתויבות בגין " התחיבות
שאינה התחיבות" זו. החשש שכנגדו יש לפעול הוא החשש כי הסיעות יראו עצמן מחויבות
בגין "התהיבות שאינה התחיבות זו" .
33. האופי הנורמטיבי של ההסכם הפוליטי בא לו מהמשפט הציבורי. השויות הציבור הן
נאמנות הציבור, ועליהן לפעול כאשר לנגד עיניהן מונחת נאמנות זו. זהו הבסיס עליו
מושתת האופי המשפטי של ההסכם הפוליטי. כפי שהבטחה שלטונית עשויה לשמש בסיס למחויבות
במישור הציבורי, כך עשוי גם הסכם פוליטי לשמש בסיס למחויבות במשפט הציבורי. בעניין
זה מבחין חברי, השופט חשין, בין אלה שבידם "שררת-שלטון והסמכות על-פי חוק" לבין
"מנהיגי מפלגה בתורת שכאלה". מנהיגי מפלגה אינם משמשים, לדעת חברי, " נאמנים ושליתים
של הציבור כולו אלא אך ורק נאמנים ושליחים של מפלגתם ושל ציבור בוחריהם" . להבחנה זו
אין בידי להסכים. סיעה בכנסת - וכפי שראינו ההסכם הקאוליציוני בענייננו הוא בין
סיעות בכנסת - היא גוף ציבורי מעולם המשפט הציבורי. אין היא זהה למפלגה. היא יחידה
חוקתית עצמאית בפני עצמה. חבר הכנסת, המרכיב ו*צ הסיעה, אינו "נציג" של המפלגה. הוא
אורגן של המדינה. הוא התחייב " לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי
בבנסת" )סעיף 14 לחוק יסוד: הכנסת(. הוא אינו מתחייב לשמור אמונים למפלגתו ולמלא
באמון את שליחותה בכנסת. כל חבר כנסת הוא "נציג" של העם כולו. עליו לפעול כנאמן
הציבור. כמובן, הוא נבהר בשיטת בחירות שיש בה משקל מכריע למפלגה. מוטלת עליו משמעת
סיעתית. בעקבות זאת נוצר מתח מתמיד בין תפקידו בכנסת לבין מעמדו בסיעה או במפלגה.
אך בכל אלה אין כדי לגרוע מהדמיון הבסיסי לעניין הובות האמון בגדרי המשפט הציבורי,
בין שר לבין חבר כנסת. על חבר הכנסת כיחיד, ועל סיעה בכנסת כגוף, מוטלות תובות אמון
של המשפט הציבורי. אסור להן ליטול על עצמן הסכמים פוליטיים הפוגעים בתקנת הציבור.
אסור להם להתחשב בפעולתם בכנסת, בהסכמים פוליטיים בלתי חוקיים.
34. הנה כי כן, הסכם פוליטי, בתור שבזה, הוא "שפיט" )נורמאטיבית(. יש לו קיום בעולם
המשפט. יו ההשקפה המקובלת לא רק עלי. זו בקוים כלליים גם השקפתם של חברי הנשיא, ושל
חברי השופטים גולדברג ואור. מודעים אנו למורכבותה של גישה זו. יודעים אנו מעלותיה
וחסרונותיה. כאשר החלטנו, לפני עשר שנים, לצעוד בדרך זו, עשינו זאת כאשר בידנו
הסמכה מלאה לכך מהוק יסוד: השפיטה )סעיף 15(. עשינו כך משום שסברנו כי ראוי הדבר
שייעשה למען טוהר השלטון ואמון הציבור במשרתיו. עשינו כן, כדי לחזק את הדמוקרטיה
הישראלית. הכנסת עצמה תרמה אף היא את תרומתה החשובה. אנו פסקנו כי הסכם פוליטי יש
לפרסם )ראה בג"צ 1601/90 הנ" ל(. הכנסת המשיכה וקבעה הוראות נוספות וחשובות )סעיף
13ב לחוק יסוד: הממשלה(. פסקנו כי הסכם לערבות כספית תמורת הצבעה הוא במהותו משחית,
ועל-כן "אסור ובלתי חוקי" )בג"צ 523/90 הנ"ל, בעמ' 215(. הוספנו ופסקנו כי " אין
קונים שלטון בכסף" )בג"צ 1635/90 הנ" ל(, והסכם פוליטי בעניין זה הוא בטל. הכנסת
הוסיפה כי " לא תנתן ערבות במישרין או בעקיפין, בכסף או בשווה כסף, להבטחת ביצועו של
הסכם או של התחיבות כאמור בסעיף זה, ולא יהיה תוקף לערבות כאמור )סעיף 13א)ג( לחוק
יסוד: הממשלה(. זהו אותו שיתוף פעולה פורה בין שופט למחוקק בתחום רגיש וחשוב זה של
חיינו הציבוריים. אין לי אלא להצר על שחברי, השופט חשין, מבקש להחזיר אותנו אחורה,
אל מציאות שלתומי סברתי - וכך גם סברה הכנסת עצמה - היא נחלת העבר. חבל.
סוף דבר
35. העתירה שלפנינו מעוררת שאלות יסוד באשר למהות התפקיד השיפוטי בחברה דמוקרטית.
הוראת ההסכם היא חריגה בניסוחה. אין לה אח ורע, לא בישראל ולא בעולם. אך המציאות
גוברת על כל דמיון. חברי הנשיא שמגר, קובע כי " גורמים אשר ינסו לצמצם תפקידו החיוני
של בית המשפט בחברה דמוקרטית יקומו ויחלפו, אולם בית המשפט העצמאי והבלתי תלוי
במדינת ישראל לעולם עומד" . חושש אני כי בדברים אלה יש משום אופטימיות יתרה. המאבק
למשפט אינו פוסק. הצורך לעמוד על משמר שלטון החוק קיים תמיד. עצים שגידלנו שנים
ודורות עשויים להיגדע בהינף גרזן אחת )השווה בג" צ 732/84 צבן נ' השר לענייני דתות
פ" ד מ)4( 148 141(. לעולם אין להרפות מהגנה על שלטון החוק. כולנו - כל הרשויות
כולן, כל המפלגות והסיעות כולן, כל הגופים כולם - צריכים לשמור על הדמוקרטיה הצעירה
שלנו. במיוהד, מוטל תפקיד שמירה יה על הרשות השופטת בכלל, ועל בית המשפט העליון
בפרט. שוב הוטל עלינו, שופטי הדור הזה, לעמוד על משמר ערכי היסוד שלנו, ולהגן עליהם
בפני הקמים עליהם.
המשנה לנשיא
השופט א. גולדברג:
1. לא יכול להיות ספק בדבר משמעותם של סעיפים 5-3 שבהסכם הקואליציוני, וכוונת
מנסחיהם של סעיפים אלה. לא נתכוונו הצדדים להסכם האמור, על אף מסמך ה"הבהרה" , אלא
לכך כי הסטטוס קוו בענייני דת ישמר, וכל פסיקה של בית המשפט העליון אשר תביא לשינוי
הסטטוס קוו תמצא את "תיקונה" בדרך של חקיקה, כדי "לההזיר עטרה ליושנה" )תרתי משמע(.
2. אינני רואה טעם במסגרת עתירה זו לעמוד על מקומה של הרשות השיפוטית בחברה
דמוקרטית. שכן, מי שנזקק להסבר על המבנה השלטוני שלנו המחיינ דו-קיום בשלום בין
הרשות השיפוטית ויתר רשויות המדינה, לוקה בתפישתו הבסיסית.
אין לראות, על כן, את חותמי ההסכם הקואליציוני הנדון אלא כמי שלקו בליקוי מאורות,
שעה שבאו לכרסם באיזון שבען הרשויות. דעתם שלהם נוודאי שאינה משקפת את דעת רוב רובו
של הציבור כי בית המשפט העליון הוא " המעוז הבטוח והאובייקטיבי ביותר שיכול להיות
לאזרח בריבו עם השלטון" )בג"צ 287/69 מירון נ' שר העבודה, פ" ד כד)1( 337, 362(,
והגורם המרכזי בשמירת שלטון החוק וזכויות האזרח. חותמי ההסכם, לעומת זאת, העדיפו,
מטעמים שלהם, לפגוע באינטרס הציבורי-הכללי, המגולם בתפקידו של בית המשפט.
3. ואדגיש הדגש היטב, ועל כך עמד חברי המשנה לנשיא השופט ברק: אין כל פסול בכך כי
הכנסת תחוקק, כל אימת שיראה לה לנכון לעשות כן, חוק שיש בו לשנות תוצאתו של פסק
דין, ובלבד שיהא "חוק חוקי" )על פי חוקי היסוד(. בכך לא נפגמת ריבונותו ועצמאותו של
בית המשפט, וכבר היו דברים מעולם. פסק דינו של בית המשפט היה יפה לעת נתינתו, על פי
המערך החוקי ששרר אותה שעה, ואילו החוק ה"מתקן" יצר עם הקיקתו מציאות הוקית שונה,
שפניה )דרך כלל, וכמתחייב( לעתיד לבוא. בדרך זו אין רשות אחת נוגעת בחברתה, וכל אתת
פועלת בתחום סמכותה היא: בית המשפט עומד על משמר קיומו של ההוק, ואילו הכנסת יוצרת
את החוק. אולם הסעיפים בהסכם שמדובר בהם אינם מתיישבים עם הנורמות המקובלות עלינו
מן המשפט הציבורי, כשם שאינם מתיישבים במהותם עם עקרונות היסוד של מדינה מתוקנת
)כדברינו בבג"צ 1635/90 ז'רן'בסקי נ' ראש הממשלה, פ" ד מה)1( 749, 866(, כיוון שיש
בהם מודעה מראש לכולי עלמא, ובכלל זה לבית המשפט עצמו, כי כל פסק דין ש"יפר" את
הסטטוס קוו בענייני דת, כאילו לא בא כלל לעולם. להווי ידוע, אומר ההסכם, כי מה שהיה
לפני פסק הדין הוא שיהיה אחריו, ואין לו לבית המשפט לטרוח כלל להעמיד (טו הדין על
מכונו, שממילא תהא פסיקתו לריק. מציאות בה בל פסיקה שלא תתיישב עם סטטוס קוו בנושא
מסוים )ואין נפקא מינה שבענייננו מדובר בסטטוס קוו בענייני דת(, תגרור אחריה " חקיקה
מתקנת" , מערערת את היסוד הקונסטיטוציונ? של משטרנו, הבנוי על הפרדה ואיזון בין
הרשויות.
4. העובדה כי רשימה המתמודדת בבחירות לכנסת, לא היתה נפסלת, אם היתה חורטת על מצעה
אותה מטרה הגלומה בהסכם, אינה, לדעתי, סיבה לאי פסילתו של ההסכם. לא הרי העילות
לפסילת רשימה כעילות לפסילת הסכם פוליטי, ולא בכדי מנה סעיף 7א להוק יסוד: הכנסת,
את עילות הפסילה, שאין בלתן. חופש המצע הפוליטי, רחב הוא לאין שעור מחופש ההסכם
הפוליטי, תוקפם הנורמטיבי שונה, ותחום הביקורת אף הוא ממילא שונה לגבי השניים. הבעת
דעה חריגה במצע של רשימה, עדיין אינה מצדיקה, על פי תפישתנו הדמוקרטית, את פסילתה
של הרשימה. חופש הדיבור, חופש האמונה וחופש ההתאגדות, הם נכסי צאן ברזל בחברה
דמוקרטית, ואין רשימה נפסלת אך בשל דעותיה הנראות בעינינו כחריגות, גם אם מבקשת היא
ליישמן בדרך פוליטית. זאת, כל עוד אין הן נכנסות לגדרן של המגבלות שבסעיף 7א לתוק
יסוד: הכנסת, המתארות נסיבות שליליות קיצוניות המהוות סיכון חמור קרוב לוודאי
למשטרה ולאופיה של המדינה, שיש למונעו. לא בכדי ציין, על כן, הנשיא שמגר בע" ב 1/88
)ניימן נ' ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד מב)4( 177, 186( כי " קביעת הגבלות בעלות תתולה
בללית וכן הסמכה לקביעת הגבלות בנסיבות ספציפיות טעונות חקיקה של הכנסת" . לא כן
הסכם פוליטי, אשר נבחן באמות ביקורת של המשפט המינהלי. לא הדעה ומידת הוודאות של
הסכנה הנשקפת ממנה, הן שעוברות תחת שבט הביקורת )כבדיון לפי סעיף 7א לחוק יסוד:
הכנסת( אלא המעשה שהצדדים התהייבו לעשותו על פי ההסכם, והשלכותיו, מן ההיבט
המינהלי.
5. העולה מדברינו כי לכאורה דינו של סעיף 3 להסכם היה, על פי הכללים שהצבנו
בפסיקתנו, להבטל מן העולם, בהיותו נוגד את תקנת הציבור.
אלא שההסכם בו אנו דנים הוא יחיד ומיוחד ושונה מכל ההסכמים הפוליטיים בהם דנו עד
כה. עניינו של הסכם זה נוגע ישירות בבית המשפט העליון, במעמדו ובתיפקודו. במלים
אחרות, עלינו להחליט בנושא בו אנו, לכאורה, בעלי ענין. מכאן החשש כי בקבלת עתירה
זו, עלול בית המשפט להראות כמי שחצה את הקו האדום של התערבות בהסכם פוליטי, רק בשל
היותו מעורב, שלא בטובתו, בהסכם עצמו. החשש בעיני הוא כי מתוך מגמה שלא לפגוע במעמד
הרשות השופטת, בעצמאות השיפוטית, ובאמון הציבור בשופטיו, אנו מסתכנים במקרה זה
בחשיפה לתגובה ציבורית אשר תביא לתוצאה הפוכה מזו שרצינו בה, כשכל כותו של בית
המשפט באמון הציבור בו. כפי שמציין פרופ' זמיר במאמרו "משפט ופוליטיקה" )שפורסם
בספר קלינגהופר על המשפט הציבורי, עמ' 209 בעמ' 223( " אם כך יקרה, מעורבותו של
בית-המשפט עניינים פוליטיים, שנועדה לשרת את טובת הציבור, עשוייה לפעול כמו חרב
פיפיות, לא רק נגד בית-המשפט אלא גם נגד הציבור " .
האיפוק והריסון העצמי המדריכים אותנו תמיד, מקבלים משנה תוקף במקרה וה, כדי להסיר
בל אבק ספק כי לא על עצמנו באנו לבקש. רק באי התערבותנו בהסכם כזה מעבירים אנו את
המסר הברור והחד-משמעי כי עניינו ל בית משפט זה אין הוא ב"קרב על השליטה" , אלא
בהשלטת עליונות המשפט, וכפיפותן של כל רשויות המדינה למשפט, בשאנו חותרים למטרה יו
לא בדרך של "אקטיביזם שיפוטי" אלא באקטיביים מחשבתי.
אכן נכון הדבר, שבעצם סיומה של התחייבות גורפת לבטל כל פסיקה שלא תתיישב עם סטטוס
קוו בנושא מסוים, קיימת פגיעה באמון הציבור בבית המשפט, והיטיב לבטא יעז המשנה
לנשיא השופט ברק באומרו: " מי יתייחס ברצינות לעבודה השיפוטית אם מראש ידוע כי נעשית
היא לריק" ? אלא שאת הפגיעה נאמון הציבור בבית המשפט כתוצאה מקיומה של ההתתייבות
האמורה, אין, לדעתי, לתקן בפגיעה באמון הציבור בבית המשפט העלולה אף היא להגרם
באופן מיידי עקב התערבותנו בהסכם, שעל אפיונו המיוחד עמדנו לעיל.
6. זאת ועוד. ההתתייבות כשלעצמה אינה סותרת את המבנה הקונסטיטוציוני שעלינו להגן
עליו, אלא יישומה של ההתחייבות. מכאן, שאילו סברתי כי ישנה קירבה לוודאות כי כוונתם
של עושי ההסכם תוצא מן הכח אל הפועל, רואה הייתי להעדיף את ההגנה על דמות חברתנו
הדמוקרטית אף במחיר פגיעה אפשרית באמון הציבור בבית המשפט. אולם במקרה זה מעדיף אני
להשליך את יהבי על הברי הכנסת אשר ישכילו ביום פקודה )תרתי משמע(, להצביע בכל מקרה
ומקרה בו תונח הצעת חוק "מתקנת בג"צ" , מתוך מחשבה ושיקולים עניניים, ולא מתוך משמעת
עיוורת, שיהא בה לכרות את הענף אשר כולנו יושבים עליו. שכן, לדידי, בהתנגשות בין
הפעלת שיקול הדעת על ידי חבר הכנסת כיצד יצביע ובין ההתחייבות שנטלה על עצמה מפלגתו
בהסבם הפוליטי הנדון, ידה של הראשונה חייבת להיות על העליונה. בנושא כה עקרוני,
הנוגע לאושיות היינו הקונסטיטוציוניים, מוכן אני לצאז מן ההנחה כי המצפן שיורה לחבר
הכנסת את דרך הצכעתו, יהא צו מצפונו, ולא תכתיב של "רעיון קולקטיבי" )בג" צ 669/86
רובין נ' ברגר, פ " ד מא)1( 73, 82(.
7. אמונתי בכנסת ישראל כי תדע לעמוד בפרץ, היא שמביאה אותי לדתות את העתירה. ולוואי
שלא אתבדה.
8. ולבסוף הערות הבהרה המתחייבות מדבריו של תברי השופט אור.
דבר יום ביומו הוא בבית המשפט הגבוה לצדק כי על אף שהסכסוך המובא בפניו הוא בתחום
סמכותו, מחליט הוא, לאחר ששקל את מכלול האינטרסים, שלא להתערב בסכסוך. בדרך זו
מיישם הוא את סעיף 15)ג( לחוק יסוד: השפיטה. בכך שבית המשפט מפעיל את שיקול דעתו,
אם להתערב בסכסוך, אין הוא מושך ידו מתובתו המשפטית, אלא מפעיל הוא חובה זו. לענין
זה אין לי אלא להביא מדבריו של הנשיא שמגר בבג"צ 620/85 )מיעארי נ' יו"ר הכנסת, פ" ד
מא)4( 169, 191(:
" מקום בו מצא בית המשפט הגבוה לצדק, כי יש לו סמכות לדון בעניין וכי להכרעה בדין
מצויות אמות מידה משפטיות, רשאי הוא, למרות זאת, לשקול, אם מן הראוי להתערב בסכסוך
המובא לפניו. שיקול הדעת הוא ביטוי לקיומו של הצורך באיזון בין אינטרסים נוגדים
ושונים... לא בכל עתירה, המעלה נושא שלגביו מסורה בידיו הסמכות, יהיה בית המשפט
הגבוה לצדק מוכן להפעיל את סמכותו, אף אם מתקיימים תנאי השפיטות שהוגדרו" )ההדגשות
שלי - א.ג.(.
על עקרון זה חזר הנשיא שמגר בבג"צ 910/86 )רסלר נ' שר הבטחון, פ" ד מב)2( 441, 516(
באומרו:
" ...לא בכל עתירה, המעלה נושא המסור לסמכותו, יהיה בית המשפט הגבוה לצדק נכון
להפעיל את כוחותיו, אף אם מתקיימים תנאי השפיטות " .
שיקול הדעת והאיזון בין השיקולים והאינטרסים השונים והמנוגדים, הם מילות המפתח
להפעלת סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, והם שהדריכוני בההלטתי שלא להפעיל את
סמכותנו במקרה הנדון.
כיוון שבמקרה מיוחד יה נוגע ההסכם לבית המשפט הגבוה לצדק עצמו, סברתי כי ראוי הוא
שלא נפעיל את סמכותנו, כדי שלא ייפגע אמון הציבור בבית המשפט, כשיש קירבה לוודאות
לקיום "סעד חלופי" ברשות המחוקקת.
השופט ת. אור:
1. מקובלים עלי עמדתו ומסקנתו של חברי, המשנה לנשיא, על נימוקיה. דעתי כדעתו. אם
רואה אני להוסיף דברים משלי, אין זאת אלא משום חשיבותה של הסוגיה אשר הועלתה
בעתירות אלה.
2. השאלה בה יוכרע הדיון בעתירות אלה, היא שאלת חוקיותו של סעיף 3 להסכם
הקואליציוני בין מפלגת העבודח הישראלית לבין תנועת ש" ס, התאחדות הספרדים שומרי
תורה, אשר זו לשונו:
" במידה ויופר הסטטוס קוו בענייני דת, מתחייבים הצדדים לתקן את ההפרה על ידי חקיקה
מתאי מה " .
אף כי הדברים אינם נאמרים מפורשות בהסכם, תכליתו של הסעיף אחת היא. אותה "הפרה"
הנזכרת בו, אותה מתחייבים לתקן, אינה אלא פסיקה של בית המשפט הגבוה לצדק בענייני
דת, שעה שיפעל במסגרת סמכותו ויפרש את הדין בענייני דת ויישמו על המקרים שיבואו
בפניו. עומד על כך שר המשפטים, פרופסור דוד ליבאי, במכתבו ליועץ המשפטי לממשלה,
בהדגישו את הומרת המשתמע - מסעיף 3:
" דומה, כי שיאו של הקלקול החוקתי שמציע ההסכם הוא בהתהייבות המוחלטת - אשר גם הפעם
נוטלת מראש וללא כל הפעלת שיקול דעת או סייג לתקן כל 'הפרה' של הסטטוס קוו בענייני
דת 'על ידי חקיקה מתאימה' )סעיף 3(. המילה 'הפרה' מתייחסת - אם כי הדבר לא נאמר
במפורש - לפסיקתו של בית המשפט הגבוה לצדק. ההסכמה מניחה, כי פסיקה של בית המשפט
העליון עלולה 'להפר', כביכול, את החקיקה המעגנת את הסטטוס קוו בענייני דת. את
התרחשותה של 'הפרה' כזו, מתחייבים הצדדים 'לתקנה' בדרכי חקיקה.
התחייבות זו של הצדדים זכתה לכינוי 'סעיף עוקף בג" צ', באשר זו בדיוק מטרתה - לעקוף
את פסיקת בג" צ בכל מקרה בו יוחלט שפסיקה זו 'מפירה' את הסטטוס קוו הדתי שתעוגן
בחקיקה " .
3. העניינים הנדונים ומוכרעים על ידי בית המשפט הגבוה לצדק מובאים בפניו ביוזמת
המבקשים 11צ התערבותו. רק כשמתעורר סכסוך בדבר פרשנות הדין ונדרשת פסיקתו, יאמר בית
המשפט את דברו. לפיכך, פרשנות הוראות דין רבות ומחלוקות בדבר יישומו של הדין
בנסיבות מקרה פלוני יכול שימתינו עת ארוכה עד הגיע "יומם" בפני בית המשפט. ה" ססטוס
קוו "
המשפטי בענייני דת, כמו בעניינים אחרים, הנו על כן - תמיד - מצב של טרם פירוש כל
הוראות הדין, מצב אשר לפני שנקבעה דרך יישומו של הדין במקרים עתידיים רבים. פירוש
ויישום כאלה יבוא יומם כשהמחלוקת הפרשנית או המהלוקת בדבר יישום הדין יהיו דרושים
לצורך הכרעה משפטית בעניין אשר יבוא בפני בית המשפט.
פרשת בבלי )בג" צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול )טרם פורסם((, אותה מזכיר
חברי הנשיא, הנה דוגמה לכך. פסק הדין בעניין בבלי קבע, שהלכת השיתוף בין בני יוג,
אשר קיימת עמנו מזה עשרות שנים, כוחה עמה גם כשדן בית דין רבני ומחליט בדבר
זכויותיהם הקנייניות של בני זוג המבקשים להתגרש. מדובר בפרשנות של דין קיים ובהחלטה
הקובעת שהוא ישים גם בדיון המתקיים בפני בית דין רבני. על אף זאת, התקבל פסק דין זה
על ידי חוגים דתיים כפסק דין החורג מה"סטטוס קוו" בענייני דת. לשיטתם, כל מה שטרם
הוחלט עליו בפסק דין של בית המשפט אינו בגדר חלק מה"סטטוס קוו" המחייב. הנה כי כן,
החתומים על ההסכם האמור רואים בכל פסק דין אשר יש לו השלכה על ענייני דת כפסק דין
המשנה - "מפר" - את הסטטוס קוו. ומכאן, שלפי סעיף 3 להסכם, תקום חובה על הצדדים
להסכם לשנות בדרך חקיקה את ההלכה הנובעת מפסק הדין.
4. המדובר, למעשה, לא בסעיף "עוקף בג"צ", אלא בסעיף המחייב ביטול פסיקת בג" צ. מטרתו
היא, ביטולה של כל פסיקה כזו. מתחייבים לכך הצדדים להסכם, אשר בהיותם משתייכים
למפלגות השלטון, יש בידם להבטיח שכך יקרה; יודע על כך ציבור המתדיינים, קודם שיבוא
להתדיין בפני בית המשפט הגבוה לצדק בענייני דת; יודעים על כך השופטים עצמם, אשר
בודאי יהיו מודעים לכך שכל פסיקה שיש עמה "הפרה" של הסטטוס קוו במובנו האמור תבוטל
בחקיקה; וידע על כך הציבור כולו, ויבין שפסיקת בית המשפט הגבוה לצדק "בענייני דת"
אינה טובה אלא לשעה קלה בלבד, אינה אלא אפייודה, שכן סופה הקרוב הוא שתבוטל
5. וחשוב להדגיש, המדובר הוא בהסכמה לשנות ולתקן בדרך של חקיקה כל פסיקה עתידה
בענייני דת בכל עניין אשר טרם נידון, שהרי כל פסיקה עתידית בעניין שטרם נידון כמוה
כשינוי ה"סטטוס קוו" . וגם זאת, ההתחייבות לפעול לתיקונה של פסיקה כזו יחול גם על
פסיקה בעניינים אשר לא ניתן לצפותם. נתאר לנו מקרה שבו פועלים כיום בענייני דת שלא
כדין, או בצורה הנוגדת באופן בולט מושכלות ראשונים של סדר ומוסר ציבוריים. הדבר טרם
עלה עד כה על שולחן הדיונים, אך בעתיד יובא להכרעה בבית המשפט הגבוה לצדק. בסעיף 3
של ההסכם ניתנת התחייבות להכשיר מראש בדרך חקיקה כל התנהגות כזו, אפילו שבית המשפט
הגבוה לצדק יחליט, וכל בר דעת יבין, כדבר מובן מאליו, שההתנהגות פסולה מכל וכל.
דעתי היא, על כן, שההתחייבות שנטלו על עצמם הצדדים בסעיף 3 להסכם הנה התחייבות
מרחיקת לכת ופסולה, הן בכך שהיא באה לפגוע בתפקודם של בתי המשפט לפי שיטתנו
המשפטית; היא פוגעת באיזון ובתלוקת הסמכויות בין רשויות השלטון; והיא פסולה אף
בתכנה, במובן זה שהיא כוללת התחייבות ללגליזציה של כל מעשים הקשורים לענייני דת,
אפילו אלה מעשים חמורים שאין להתירם, רק משום שלא נידונו עד היום על ידי בתי המשפט.
6. כל חברי ההרכב בתיק זה מאוחדים בביקורת על הוראת סעיף 3 להסכם. המחלוקת ביניהם
היא בשאלה אם סע'ף כזה בהסכם קואליציוני מצדיק את התערבותו של בית משפט זה על ידי
ההלטה בדבר בטלותו.
חברי, הנשיא, מתווה (11 העילות לפסלות תנאי בהסכם קואליציוני, ומבהיר שתנאי בהסכם
הקואליציוני הכולל פגיעה ערכית מהותית, היורדת לשרשו של העניין, כגון נסיבות בו;ן
יש פגיעה מהותית בתקנת הציבור, תצדיק התערבות שיפוטית של בית משפט זה לפסילותו של
התנאי. אך בנסיבות ענייננו, על אף היותו של הסעיף הנדון בלתי ראוי בתוכנו
ובהשלכותיו, דעתו היא שלא נתקיימו בענייננו נסיבות אשר תצדקנה את התערבותו של בית
משפט זה.
דעתי בעניין זה שונה. ההסכמה שבסעיף 3 מהווה, לדעתי, פגיעה חויתית קשה ובוטה במעמדה
של הרשות השופטת וסותרת את עיקרון הפרדת הרשויות ואת יחסי הגומלין הראויים בין
הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת, כמבואר בהרהבה בפסק דינו של חברי המשנה לנשיא.
פגיעה כזו מהווה פגיעה מהותית בתקנת הציבור ובעקרונות יסוד של משטרנו הדמוקרטי.
חוששני, שאם התחייבות בהסכם קואליציוני כמו זו שבענייננו לא תפסל, ובית משפט זה לא
יעמוד בשער כנגד המתנכלים לו ולמעמדו כרשות השיפוטית העליונה, יהא בכך פתת לעיקור
נוסף של מעמדו, וסופו מי ישורנו. אכן, שעה קשה תהיה זו למשטרנו הדמוקרטי אם הסכמה
כדוגמת זו שבסעיף 3, על כל השלכותיה, תשאר על כנה, וקשה להגזים בחומרתה של השעה.
היום מוסכם נהסכם קואליציוני שפסיקתו של בית המשפט הגבוה לצדק בענייני דת אינה אלא
אפיזודה, מחר יוסכם בהסכם קואליציוני שפסיקתו בעניינים אהרים דינה יהיה דומה.
ובעצם, אם ניתן להתחייב מראש לאיין כל פסיקה שלו בנושא אחד, למה לא ניתן לעשות כן
בכל הנושאים כולם? מדוע לא יוכלו מפלגות או סיעות בכנסת להסכים על סטטוס קוו
בעניינים כולם, ולהתחייב לתקן בתקיקה כל שינוי בסטטוס קוו שיבוא עקב פסיקת בית
המשפט, ובכך לרוקן מכל תוכן כל פסיקה עתידית של בית המשפט, יהיו תוכנה וצדקתה אשר
יהיו.
7. עיינתי בפסק דינו של חברי, השופט גולדברג, ובמסקנה אליה הגיע. מבחינת מידת
הפסלות שבסעיף 3 של ההסכם, דומה שדעתו תואמת את דעתו של חברי המשנה לנשיא ואת דעתי
שלי. לדבריו, החתומים על ההסכם הקואליציוני "לקו בליקוי מאורות"; " הם העדיפו,
מטעמים שלהם, לפגוע באינטרס הציבורי הכללי, המגולם בתפקידו של בית המשפט" ; אותה
חקיקה מתקנת עליה התנו בסעיף 3 של ההסכם " מערערת את היסוד הקונסטיטוציוני של
משטרנו, הבנוי על הפרדה ואיזון בין הרשויות" ; הפעלת הוראות סעיף 3 על ידי החתומים
על ההסנם "יהא בה לכרות את הענף אשר כולנו יושבים עליו" )ההדגשה במקור(. מכאן גם
מסקנתו " כי לכאורה דינו של סעיף 3 להסכם היה על פי הכללים שהצבנו בפסיקתנו, להבטל
מן העולם, בהיותו נוגד את תקנת הציבור " .
דנרים כדורבנות, אשר מקובלים עלי.
לנוכח דברים ברורים אלה, הרואים בהוראות סעיף 3 הוראות שיש עמן ערעור היסוד
הקונסטיטוציוני של משטרנו ופגיעה באינטרס ציבורי כללי, ניתן היה לצפות למסקנה
המתבקשת בדבר בטלותו של הסעיף. אך הברי, השופט גולדברג, בחר שלא ללכת בדרך המלך
המתבקשת מפרשנותו את סעיף 3 והשלכותיו. מסקנתו היא שדין העתירות להדחות.
שני נימוקים עומדים ביסוד החלטתו זו: א. החשש שפסילת הסעיף תעלה כנגד בית המשפט
העליון, את החשד שעל נפשו בא לבקש. כאילו המסקנה אליה הגיע באה רק כדי להגן על
סמכותו ועל מעמדו, ובכך ייפגע האמון של הציבור בבית המשפט. ב. הנחתו שחברי הכנסת לא
יפעלו על פי האמור בהסכם, וההתחייבות הגלומה בסעיף 3 לא תמומש.
צר לי, אך אין בידי להצטרף לאף אחד מנימוקים אלה כנימוקים המצדיקים את דחיית
העתירות. להלן אתייחס לנימוקים אלה. אך רואה אני להדגיש, שעמדתו של חברי, השופט
גולדברג, היא - כדעת חברי המשנה לנשיא וכדעתי - שסעיף 3, על פי תוכנו, פסול בהיותו
נוגד את תקנת הציבור.
אתייהס תחילה לנימוקו הראשון של חברי. השאלה שהוא מעורר היא, האם החשש שהוא מעלה
בנימוקו זה צריך להניא את בית המשפט מלפסוק שסעיף 3 פסול ובטל מעיקרו?
8. הסמכות שהוקנתה לבית המשפט הגבוה לצדק הוקנתה לו על מנת שיפעילה
כל אימת שהוא נדרש לכך, ואין הוא יכול להתפרק מחובתו זו. כדבריו של השופט ויתקון
בבג "צ 321/60 לחם חי בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה )פ" ד טו' 197, 208(:
" השמירה על הסמכויות שני לאוין בה, שעלינו להזהר מהם: אחד שלא נחרוג מגדר סמכותנו
ואהד שלא נהסס למצות אותה עד תומה " .
120, us 19 (1821)) Cohens ע. Virginia והדברים עתיקים. בעניין דומה נאמר בפרשת
דברים המצוטטים בפסק דינו של חברי, המשנה לנשיא, בבג" צ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון
)פ " ד מב)2( 441, 494(:
have we תexercise the decline 10 more 0" 10 than given 18 which jurisdiction of
15 which that usurp the 10 treason be would other the יסת given. or 0מ8 The
avoid gladly would; constitution avoid cannot we but. which occurt may Questions
judgment best, them 10 conscientiously and. 60 18ג can we 11, ןwe our exercise 0
. " duty our perform
הסוגיה שבפנינו קשורה בעניינים פוליטיים ושנויה במחלוקת ציבורית, ולא קשה לצפות
שתוצאה כזו או אחרת של פסק דין זה תראה ראויה ורצויה לחלק האתד של הציבור, בעוד
וחלקו האחר יחשוב היפוכם של דברים.
אך בשל כך אל לו לבית המשפט להמנע מלפסוק את פסקו. יפים לעניין זה דבריו של מ" מ
הנשיא לנדוי בבג"צ 390/79 דוויקאת נ' ממשלת ישראל )פ" ד לד)1( 1, בעמוד 4(, אשר ראוי
לחזור ולצטטם:
" ... עדיין רב החשש שבית המשפט יראה כאילו נטש 111 מקומו הראוי לו וירד אל תוך זירת
הויכוח הציבורי, ושהחלטתו תתקבל על ידי הלק מן הציבור בתשואות ועל ידי חלקו האחר
בדחייה גמורה ונרגשת. במובן זה אני רואה עצמי כאן,
כמי שחובתו לפסוק על פי הדין בכל עניין המובא לפני בית משפט כדין, היא דווקא כופה
עלי הר כגיגית, ביודעי היטב מראש שהציבור הרחב לא ישים לבו להנמקה המשפטית אלא
למסקנה הסופית בלבד ובית המשפט בתור מוסד עלול להיפגע במעמדו הראוי לו, מעלל
מתלוקות המפלגות את הציבור. אך מה נעשה וזה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים " .
אכן, ההשש מתגובה כזו או אחרת של חלק מהציבור אינה צריכה להרתיע את בית המשפט מלמלא
את חובתו ולהכריע בעניין שבפניו על פי עקרונות ואמות מידה משפטיים.
כדברי חברי, המשנה לנשיא, בבג"צ 428/86 ברזילי ואח' נ' ממשלת ישראל )פ" ד מ)3( 505,
586-585(:
" אנו אחת מזרועות השלטון, ותפקידנו שלנו הוא לפקח על כך, כי הזרועות האחרות תפעלנה
במסגרת הדין כדי להבטיח את שלטון החוק בשלטון. זרועות החוק רמות הן, אך החוק רם
מכולנו. לא נמלא את תפקידנו השיפוטי, אם לא נעביר, במסגרת עתירות שהוגשו כדין, תחת
שבט ביקורתנו את פעולותיהן של הרשויות האחרות... " .
וראה גם בג" צ 4267/93 ואה' אמיתי - אזרחים למעו מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש
ממשלת ישראל )פ " ד מז)5( 441, 475-474(.
9. עד כאן, דומה שאין מחלוקת. השאלה בה תלוק אני על חברי, השופט גולדברג, היא זו:
האם בבואו להכריע בעניין המובא בפניו ראוי שבית המשפט הגבוה לצדק ימנע מלהכריע
הכרעה עניינית לגופו של עניין, רק בשל כך שההחלטה נוגעת למעמדו של בית המשפט
העליון. האם על בית המשפט העליון להחליט במקרה כזה, במסגרת שיקול הדעת המסור לו,
למשוך את ידו מהכרעה עניינית הנראית לו צודקת, ב1ל חשש שהחלטה כזו תחשב כהתערבות לא
רצויה בעניין הנוגע לו עצמו.
אכן, הרגישות בענייננו רבה במיוחד. עוסקים אנו במעשים - הסכמה לפעולה - המכוונים
כנגד הערכאה העליונה של הרשות השופטת, כנגדנו אנו כבית המשפט הגבוה לצדק. אך כלום
בשל כך נמנע מלהחליט את ההחלטה המתחייבת מן הנסיבות?
לדעתי, יש לענות לשאלה זו בשלילה. לעניין זה ראויים דבריו של השופט ברנזון בבג" צ
222/68 חוגים לאומיים אגודה רשומה נ' שר המשטרה )פ " ד כד)2( 141, 172(:
" כידוע, אין בתי המשפט מביטים בעין טובה על הגבלת סמכותם. זאת, לא בגלל דאגה עצמית
להאדיר כוח ולהרבות חשיבות, אלא מתוך דאגה ברורה ואמונה עמוקה כי סמכות השיפוט
והביקורת של בתי המשפט על מעשי השלטונות היא תלק בלתי נפרד של משטר דמוקרטי אמיתי,
והחותר תחתיה עלול לקעקע אתד מעמודי התווך של בנין המדינה " .
לדעת חברי, השופט גולדברג, הואיל ובית המשפט העליון מעורב, שלא בטובתו, בהסכם עצמו,
החלטה שלו בדבר פסלות של סעיף בהסכם עלולה לפגוע באמון הציבור בו. לדעה זו אין בידי
להסכים. ראשית. בית המשפט פועל במסגרת החוק ועל פי צו מצפונו, כשלנגד עיניו אמות
מידה חוקתיות. חזקה עליו שישפוט משפט צדק, לא יטה משפט ולא יכיר פנים. דבריו
מנומקים, גלויים וברורים. הציבור אשר יבהן 111 הדברים לגופם, יבין וישתכנע ששיקולים
משפטיים בלבד הנחו את בית המשפט בהחלטתו, וכי פעל לא רק במסגרת סמכותו אלא גם
במסגרת חובתו להכריע את הדין משיקולים ענייניים בלבד. ולהיפך, אם יווכח הציבור לדעת
שבית המשפט העליון אינו פוסק את פסקו כפי שמחייבים הנסיבות והדין, רק בשל חשש תגובת
הציבור, דווקא גישה כזו של בית המשפט עלולה לפגוע קשות במעמדו וביוקרתו. שנית, כפי
שכבר נאמר, בית המשפט אינו יכול להתפרק מסמכויותיו וחובותיו, כולל הובתו להפעיל את
שיקול דעתו באופן ענייני כמתחייב מהנסיבות שבפניו. אל לו להמנע ממילוי חובתו כחוק
בשל חשש שדבריו לא יהיו לרוחו של חלק זה או אחר של הציבור, בין אם הוא מיעוט ובין
אם הוא רוב הציבור. שלישית, אם ימנע בית המשפט העליון מלמלא את תפקידו במסגרת
הסמכויות המוקנות לו כדין, רק מכיוון שלהחלטתו יש השלכה על פגיעה אפשרית בבית המשפט
עצמו, נמצא הציבור במצב של לית דיין ולא יהא מי שיאכוף את הדין. אין גוף משפטי אהר
אשר לו הסמכות לדון ולהכריע בסכסוך אשר הובא בפנינו.
וחשוב לחזור ולהדגיש: בהחליטו לפסול סעיף אשר יש בו פגיעה במעמדו של בית המשפט
הגבוה לצדק וביחסי הגומלין וחלוקת הסמכויות בין רשויות השלטון, לא לעצמו עושה בית
המשפט הגבוה לצדק. הדבר נעשה " מתוך דאגה ברורה ואמונה עמוקה כי ... הביקורת של בתי
המשפט על מעשי השלטונות הוא תלק בלתי נפרד של משטר דמוקרטי אמיתי, והחותר תחתיה
עלול לקעקע אחד מעמודי התווך של בניין המדינה " )בג"צ 222/68 הנ" ל(.
גישתי היא, על כן, שאף כי החלטה בדבר פסילת סעיף 3 להסכם יש עמה שמירה על מעמדו של
בית המשפט הגבוה לצדק, עובדה זו אינה מצדיקה שלא נחליט על פסילת הסעיף.
10. חברי, השופט גולדברג, מניח שיישומה של ההתחיבות הגלומה בסעיף 3 לא תמומש. הנחתו
היא, שהברי הבנסת אשר ההסכם הקואליציוני נחתם בשמם לא יתנו את ידם ליישום הסעיף בשל
החומרה הרבה שתהיה לכך. ובמילים אחרות, מילותי שלי, הוראות הסעיף הן כל כך פסולות
ובלתי מתקבלות על הדעת, עד כי אין להעלות על הדעת שצו מצפונם של חברי הכנסת יתיר
להם לפעול על פיהן. מסתבר, שהיותן של הוראות הסעיף כה נוגדות את טובת הציבור,
משמשות בידי הברי מנוף לביטול החשש שיפעלו על פיהן. נראה שחברי, השופט חשין שותף גם
הוא להנחה האמורה.
איני יודע מניין שואבים תברי הנחה אופטימית זו.
הסכמים קואליציוניים מהווים תשתית ומצע מוסכם לסיעות בכנסת החתומות עליהם. ההסכמים
נחתמים על מנת שיקוימו. משמעת קואליציונית מופעלת לא אחת על חברי הסיעות החתומים
עליהם, והתופעה שחברי כנסת פועלים על פי המתחייב ממשמעת קואליציונית, תהיה דעתם אשר
תהיה, אינה תופעה חריגה.
וגם זאת, נסיבות המקרה מלמדות שהמפלגות ההתומות על ההסכם הקואליציוני הנדון
מתייחסות אל האמור בו ואל הכוונה לממשו במלוא הרצינות. עובדה היא, שעד ההכרעה
בעתירות בתיק זה התעכבה כניסת תנועת ש" ס לקואליציה. הדבר מלמד על רצינות כוונתה של
סיעה זו לממש את ההסכם, וחברי סיעת מפלגת העבודה בודאי מבינים שכניסתה של ש" ס
לקואליציה, כמו המשך השארותה בה, מותנים במימוש ההסכם.
במהלך הדיון הושמעו הערות בית המשפט על המשמעות החמורה המתבקשת מהוראות סעיף 3
להסכם. אך המפלגות החתומות על ההסכם לא ראו לתקן את ההסכם ולא חזרו בהן מהתחייבותן
בסעיף זה. כפי שהבהיר תברי הנשיא בפסק דינו, ארכה שניתנה לסיעות החתומות על ההסכם
לשקול את עמדתן מחדש לא הביאה אלא לאותה "הבהרה" , שאין בה להקהות את הומרת
ההתהייבות הגלומה בסעיף 3.
אין לנו, על כן, כל יסוד לצאת מהנחה שהסיעות החתומות על ההסכם חתמו עליו על מנת שלא
לקיימו.
עמדתו של חברי היא, למעשה, שהסבם לחוד ויישומו לחוד, כשקיימת הנחה שהחותמים על
ההסכם אינם מתכוונים ליישמו. כאילו התחייבות בהסכם פוליטי אינה אלא מילה ריקה
מתוכן. ובלשונו של חברי, השופט חשין, "התחייבות לכשארצה" . במילים אתרות, אין, בעצם,
חשיבות להתחייבויות בהסכם קואליציוני, ואין להתייהס אליהן ברצינות.
נראה לי, שהנחה זו אינה מבוססת. לדעתי, יש להתייחס אל המפלגות ההתומות על ההסכם,
כמו גם אל התחייבויותיהן בהסכם וכוונתן לקיימן, במלוא הרצינות. ואמנם, בא כוח מפלגת
העבודה, עורך דין לורך, לא ביקש בטיעונו בפנינו שנתייחס להוראות סעיף 3 של ההסכם
כאל התחייבות לאונרת-מימוש. הוא חזר והבהיר, שאם ישונה הסטטוס קוו בענייני דת על
ידי פסיקה של בית המשפט הגבוה לצדק, עומדים בתוקפם התחייבות התותמים על ההסכם לפעול
על פי סעיף 3 של ההסכם וכוונתם לפעול על פיו. מכל מקום, ההתחייבות הגלומה בסעיף 3
היא כה תמורה, עד שאין להסתכן ולסמוך על הנהה כאמור, כשאין לה כל בסיס בהתנהגות
הצדדים להסכם הקואליציוני הנדון עד כה.
11. כאמור, מצטרף אני לפסק דינו של חברי, המשנה לנשיא.
השופט מ. חשין:
אני מסכים לפסק דינו של חברי הנשיא. לצערי לא אוכל להסכים להכרעת-הדין של חברי
המישנה לנשיא. אסמוך שתי ידיי על המלים הקשות שניתזו מפי חבריי אלה - מפיהם ומפי
חבריי השופטים גולדברג ואור - על הוראת סעיף 3 להסכם הקואליציוני המיועד; אסמוך
עליהן ידיי ואוסיף. בה-בעת אזכור כי ענייננו המיידי אין הוא לא בביקורת הנקרא ולא
באתיקה ציבורית באשר הן. ענייננו הוא בתחום המשפט, ובו יתרוצצו אנה ואנה זכויות
וחובות וכוחות וחסינויות. השאלה שהציגה עצמה לפנינו להכרעה בה איננה אם יפה הוא
ההסכם המיועד או אם יש בו כיעור. השאלה היא אם עבר ההסכם את גבול המותר כדי היותו
פסול מבחינה משפטית. אם אינטרסים אלה ואחרים נעטפו - או ראוי להם שייעטפו - בזכויות
ונחבויות שמתחום המשפט, או שמא מקומם אל-מתוץ למתנה המשפטי. מצויים אנו על הגבול,
על גבולה של המערכת המשפטית, ועיסוקנו בהתוויית גבולות. השאלה שבפנינו היא אם פגע
ההסכם נושא הדיון בערכי-יסוד, כדי-כך ששיטת המשפט תעלה עליו את החרב המתהפכת ותגזור
עליו כליה; אולי נשלים עם קיומו של ההסכם; ואפשר ענייננו בגרמים שמישכנם בחלל
אל-מעבר לגלקסיה המשפטית, גרמים שאינם נמשכים כלל אל מרכז הכבידה המשפטי.
מצעה של מפלגה ביחסו להסכם סואליציוני; הסנם סואליציוני פסול הנסמך על מצע נשר
2. סעיף 3 להסכם הקואליציוני המיועד - והוא נושא הדיון - קובע וזו לשונ 1 :
" במידה ויופר הסטטוס קוו בענייני דת מתחייבים הצדדים לתקן את ההפרה על-ידי חקיקה
מתאי מה " .
כולנו הסכמנו כי צירוף-לשון זה שבסעיף 3 להסכם המיועד לא בא להשמיענו אלא זאת,
שהלכה כי תצא מלפני בית-המשפט העליון, הלכה שלדעת בעלי-ההסכם יהיה בה כדי להפר את
ה"סטטוס-קוו" בענייני דת, כי אז יעשו בעלי-ההסכם לביטולה של אותה הלכה - ולהחזרת
המצב לקדמתו - אך באשר הופר ה"סטטוס-קוו" ; כל כך, בלא לתת את הדעת לא לתוכנה של
ההלכה )הוץ משאלת הפרתו של ה"סטטוס-קוו" (, לא לצידקתק, לא לטוב שהיא באה להשפיע ולא
לרע שהיא נועדה לשרש. זו תחנת המוצא לכל הדיון כולו, וממנה נצא לדרכנו.
3. והנה, במהלך הדיון על-פה שאלתי את באי-כוה העותרים, שאלתי וחזרתי ושאלתי, על דבר
הקשר האפשרי בין מצעה של מפלגה לבין הסכם קואליציוני המייסד עצמו על אותו מצע. הנה
זו מפלגה פלונית, כך הצגתי לבאי כוח העותרים, והיא מפלגה של שומרי-מצוות. עיקר
בעיני הבריה ומועמדיה הוא אימוצו והשלטתו של דין תורה - לא-כל-שכן שמירת
ה"סטטוס-קוו" ביחסי דת ומדינה - וכך מכריזה היא במצעה. הוראת סעיף 3 להסכם
הקואליציוני המיועד )בתוכנה( היא במרכז, ושאר נושאים: נושאי תברה וכלכלה ומדיניות
הולכים סובבים אותה סביב-סביב ומשתחווים לה. והנה היא מפלגה אלמונית, אף היא מפלגה
של שומרי-מצוות. גם בעיני חבריה ומועמדיה של זו עיקר הוא אימוצו והשלטתו של דין
תורה - לא-כל-שכן שמירת ה"סטטוס-קוו" - וכך מכריזה אף היא במצעה. גם כמצעה של זו
יבוא סעיף 3 הנזכר כבריח התיכון, וכל שאר נושאים של חברה ומדינה וכלכלה לא יהיו אלא
נושאי-שובל. אם מצע של זו כשר ומצע של זו כשר, כך הקשיתי לבאי-כוח העותרים, כיצד זה
שהסכם קואליציוני כי תערוכנה ביניהן השתיים, ובטבורו אותו סעיף 3, יהיה ההסכם פסול?
הייתכן שכשר וכשר - ומאותו מין וסוג - יעלו טרף? ואם כשר וכשר יעלו כשר, מה היא
טענתם של העותרים ותישמע?
השיבו באי-כוח העותרים מה שהשיבו, ומתשובותיהם כולן לא הבינותי אלא את תשובתו של
עו"ד אורי רגב, והוא בא-כוח התנועה ליהדות מתקדמת. טען עו" ד רגב כי מצען של אותן
מפלגות פסול הוא מעיקרו; המפלגות לא תותרנה כלל להשתתף בבחירות; וממילא לא יעלה ולא
יבוא הסכם קואליציוני כזה המונח לפנינו. וכל כך למה? בהתאם לסעיף 7א לחוק יסוד:
הכנסת, אין מונעים רשימת מועמדים מהשתתף בבחירות לכנסת אלא אם יש במטרותיה או
במעשיה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:
שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה;
"זוצוק ייג ו'3נ ווז אמר עו" ד רגב, כי אותן מפלגות תיפסלנה מעיקרן הואיל ועוברות הן
על לאו של "שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה" ; ומשפסול הוא המצע, פשוט הוא שגם הסכם
קואליציוני - הנותן ביטוי לאותו מצע - פסול אף הוא. משהגבתי על תשובתו זו בתמיהה -
מטעמים ידועים ומבוררים, והרי בתוך עמנו אנו יושבים - חזר עו" ד רגב על תשובתו
בהדגש-יתר. בבחינת הגיונם הפנימי ועיקביותם של הדברים, התשובה היא תשובה, אך דומני
שאיש לא יעלה על דעתו ברצינות לפסול מפלגה של שומרי-מצוות אם תעלה מצע של דין תורה
או של "סטטוס-קוו" כהוראת סעיף 3 להסכם הקואליציוני המיועד. בה-בעת, תשובתו זו של
עו " ד רגב לימדה אותנו כי גם לדעתו יש קשר פנימי בין מצע לבין הסכם קואליציוני.
הזרה איפוא שאלה למקומה: כיצד זה שמפלגה תפנה אל בוחרים בהניפה דגל של "סטטוס-קוו"
כבענייננו, אך משזכתה לאמונם של הבוחרים לא תורשה לקדם את מצעה על דרך של הסכם
קואליציוני שתוכנו כתוכן מצעה? הנקבל כי ימין תקרב בעוד שמאל תרחיק? קושיה זו
הטרידה אותי בעבר, מוסיפה היא ומטרידה אותי כיום, ותשובה ראויה בצידה לא מצאתי.
האמנם מכאן ראיה כי ההסכם הקואליציוני המיועד לא נפלו בו לא פגם ולא סירכה משפטיים?
4. חברי המישנה לנשיא אינו מתעלם מן הקושי הניצב על-דרך, ומנסה הוא להתמודד עימו
)בפיסקאות 20 עד 23 לפסק דינו(. קראתי וחזרתי וקראתי בדבריו )כך אף בדבריו של חברי
השופט גולדברג(, ותשובה לקושיה לא מצאתי. אוסיף ואדגיש: אין ענייננו בהוראה-שולית
שבמצעה של מפלגה פלונית. ענייננו הוא בהוראת-אמצע, בהוראה שכל שאר הוראות טפלות לה,
משרתות אותה ומשתחוות לה, והיא בבחינת "סבוני גם סבבוני" . עצם קיומה של מפלגה
פלונית, הפרימאט שהיא מרכינה ראש בפניו - וללא עוררין - הוא השלטת מצוות התורה. חוק
המדינה יתיר לה להכרין במצעה על מטרתה באותיות של זהב, ויאפשר לה לתור אחר בוחרים
החפצים בה. והסכם קואליציוני על אותו נושא עצמו לא תותר לכרות? חברי המישנה לנשיא
מדבר על מצע המכיל הוראות רבות ושוות-מעמד, וממנו אומר הוא ללמוד לענייננו. ואילו
אנו, מדברים אנו באידיאולוגיה-של-עיקר. מכאן שהאיזונים השונים שחברי מדבר בהם -
איזון בפסילת מצע מזה ואיזון בפסילת הסכם קואליציוני מזה - אינו לענייננו כלל.
חברי מוסיף ומזכיר את נושא הגזענות. עד שתוקן חוק יסוד: הכנסת והוספה הוראת סעיף 7א
בו, רשאית היתה מפלגה ולה מצע גזעני להשתתף ננחירות לכנסת )פרשת ניימן(, ואילו הסכם
פוליטי בעל תוכן גזעני שאותה מפלגה היתה אומרת להיות צד לו, היה נפסל בהיותו מנוגד
לתפישות היסוד ההוקתיות ולתקנת הציבור. מכאן ראיה, כך אומר חברי, שמצע לעצמו והסכם
קואליציוני לעצמו: אפשר שזה יתפוש ואילו זה יפול. על כך אשיב ואומר: ראשית לכל,
דוגמת הגזענות הינה דוגמה קשה. תמיד סברתי כי אין מביאין ראיה לא מן השוטים, לא מן
הגזענים, אף לא ממערכות קיצוניות כיוצא באלו, שהדוגמה נושאת עימה שובל של
קונוטאציות ואסוציאציות המערפל את התמונה ואת החשיבה הנקיה. למותר לומר שענייננו
שונה מקצה-אל-קצה. שנית, אינני בטוח כי באותה עת שמצע של גזענות הותר, היה זה נכון
לפסול הסכם קואליציוני שנועד לקדם מטרות שהחוק ראה אותן כלגיטימיות )ועל כך נוסיף
עוד ונעמוד בסמוד(. מכל מקום, המחוקק עמד על המוזרות שבדבר, ובהטילו איסור על מצע
של גזענות, פטר אותנו מעולה של הדוגמה.
5. מוסיף חברי ואומר: הזכות לבחור ולהיבחר זכות נעלה היא, מי ישווה לה ומי ידמה לה,
והרי היא על כס-מלכות. לא נפגע בה איפוא אלא במקרים קיצוניים ביותר, וההגבלות עליה
תהיינה מעטות-מכל-מעטות. וממשיך הוא ואומר:
" על רקע זה מוכן אני להניח - מבלי לפסוק בדבר - כי מפלגה אשר יש לה קשת רחבה של
נושאים לגיטימיים אותם היא מבקשת להגשים, והכוללת במצעה הוראה, לפיה תפעל לשנות
פסקי דין של בית המשפט שיש בהם 'הפרה של הסטטוס קוו בעניני דת', לא תמנע השתתפותה
בבתירות. מסקנה זו עשויה להתכסס, בין השאר, על האופי הלא דומיננטי של אותה הוראה,
ועל העדר ראיות כי המפלגה תפעל למען מימוש אותה מטרה . "
שונה עניינו של הסכם קואליציוני; ובלשונו של חברי:
" שונים פני הדברים לענין ההסכם הקואליציוני: בבחינת חוקיותו של יה אינה מתנגשת
הזכות לבחור ולהבחר עם אינטרסים חיוניים נוגדים, שענינם קיום המדינה, אופיה
הדמוקרטי ומניעת הסתה לגזענות. היכות לבחור ולהבחר כבר מומשה. ההתנגשות לעניין
ההסכם הקואליציוני היא בין הגשמת יעדיה של המפלגה וחופש הפעולה שלה, לבין תפישות
יסוד חוקתיות. הוראה במצע, שאין בה כדי להביא לצעד הדרסטי של מניעת ההשתתפות
בבחירות, עשויה עם זאת להביא לפסילתה כהוראה בהסכם פוליטי. אכן, 'שלילת האופי
הדמוקרטי של המדינהי לעניין מניעת השתתפותה של רשימה בבחירות, צריכה לקבל מובן צר
הרבה יותר מאשר המבחן של 'פגיעה ערכית ומהותית היורדת לשורשו של עניין' המשמשת כאמת
מידה למעורבות שיפוטית בבטלותו של הסכם קואליציוני. אכן, אין קורלציה מלאה בין
הזכות להשתתף בבחירות לבין הזכות לעשות הסכמים קואליציוניים. הזכות הראשונה מקיפה
יותר ומהותית יותר. לא כל פגיעה בעקרונות יסוד, המצדיקה פגיעה בהסכם קואליציוני,
מצדיקה גם פגיעה בזכות להשתתף בבחירות. "
דברים אלה קשים לי ומכבידים עלי.
הנה זו מפלגה של שומרי-מצוות. עיקר במצעה היא שמירת מצוות תורה, " החזרת עטרה
ליושנה", דבקות ב"סטטוס-קוו" ובסעיף 3 להסכם הקואליציוני המיועד )קרי: בתוכנו
המהותי(. לאסוף בוחרים תהת דגל זה יותר לה - זו הדמוקרטיה, ועל כך נסכים כולנו - אך
לכרות הסכם קואליציוני להגשים את מצעה לא נתיר לה? האין אלה בבהינת תרתי דסתרי? אם
לקדם את מצעה לא יינתן לה, מה טעם תלך לבחירות ותניף דגל שהיא מניפה, והרי כולנו
נדע - מראש - כי דגל-כזב הוא, ואת שהיא מבטיחה לבוחריה לא תוכל להגשים? היעלה על
הדעת כי יינתן לה למפלגה - על-פי חוק - להבטיח לבוחריה כך וכך, אך להגשים מטרותיה
נאסור עליה? ואנו נעמוד ונשאל: ומה ההבדל בין מצע לבין הגשמתו של מצע? הגשמתו של
מצע הוא המצע, והרי ידענו כי אין מצע בלא הגשמתו. מדוע קיוויתי לעשות ענבים ויעש
באושים?
אכן, כל הבדלים והבחנות בין מצע לבין הסכם קואליציוני נידמו בעיניי להבדלים
ולהבחנות שוליים וטפלים, למיצער ככל שמדובר הוא בעיקרו של מצע או בחלק מרכזי בו. לא
אקבל כי עיקרו של מצע יהיה כלי לגיטימי על-פי דין, אך הסכם קואליציוני אשר נועד
לקדמו ולהוציאו מן הכוח אל הפועל ינגוד עיקרי-יסוד של חיינו במדינה. אלה השניים היו
לאחדים, יחדיו יעלו ויחדיו יפלו. ואם נכיר במצע - ואכן מכירים אנו בו - ההכרה בהסכם
הקואליציוני תבוא מאליה.
6. אכן, הסכם קואליציוני אינו אלא המשכו של מצע, הוצאתו לפועל של מצע. ואם המצע
מותר הוא - כן יהי, על דרך העקרון, דינו של ההסכם הקואליציוני. בוודאי כך במקום
שענייננו הוא בעיקרו של מצע. יתר-על-כן: אם בטל הוא הסכם קואליציוני המייסד עצמו על
מצע כשר - ביתר דיוק: מצע שהוכר ככשר לעת בחירות - אך מסקנה טבעית היא שהמצע עצמו
אף הוא בטל, אם לא לעניין של בחירות הנה ככל שהמדובר הוא בסווי פעולה לממשלה לשון
אהר: כשם שהעותרים זכאים, אליבא דקברי המישנה, לזכות בפסק המצהיר על בטלות ההסכם
הקואליציוני, כן יהיו הם זכאים לפסק מצהיר לעניינו של המצע כמדיניות ביצוע מנחה
למפלגה המשתתפת בממשלה גם ללא הסכם קואליציוני. שהרי השניים הד הם, וההסכם
הקואליציוני אינו אלא בנו הלגיטימי של המצע. בנו של כשר יהיה כשר ובנו של טרף יהיה
טרף. וכלשונו של השופט ברק בבג "צ 910/86 רסלר נ' שר הבטחון, פ" ד מב)2( 441, 507:
" ההסכם הקואליציוני הינו מכשיר מקובל בישראל. הוא מהווה מסגרת להסכמה פוליטית בין
המפלגות. אין הוא יכול, כשלעצמו, להפוך לחוקית פעולה שבלעדיו אינה תוקית. אין
להסכים בהסכם קואליציוני לבצע פעולות, שעל-פי הדין אסור לבצען. בדומה, אין בעצם
העובדה שפעולה מסויימת נכללת בהסכם קואליציוני כדי להפוך אותה פעולה לבלתי חוקית,
אם לולא אותו הסכם הפעולה הינה תוקית. "
ובן הם דבריו של השופט גולדברג בפרשת ז'רז'בסקי )שם, 866(:
" התהייבות לעשות מעשה בלתי חוקי או פסול שקיבלו על עצמם לעשות במשותף צדדים להסכם
פוליטי אינה רעה, על-פי תוכנה, יותר מאשר החלטה בלתי חוקית או פסולה, באותו עניין,
של אהד הגופים, רק בשל כך שמדובר בהסכם. ההסכם הינו מסגרת שבה בא לידי ביטוי הרצון
המשותף לבצע (טו המעשה, ואפשר שיש לראותו כמאיץ לביצועו של המעשה, אולם לא תבניתו
הפורמאלית היא שמשליכה על תוכנו." )ההדגשות במקור - מ' ת'(. הנקבל איפוא כי מצע אשר
הוכר ככשר לעניינן של בחירות נראה בו טרף
לעניינו של מימשל? הנסכים כי העותרים שלפנינו יהיו זכאים לקבל פסק המצהיר כי מצעה
של ש" ס - ומצעיהן של מפלגות אהרות של שומרי-מצוות - הוא פסול ככלי בשלטון, אך באשר
מקדש הוא את ה"סטטוס-קוו" כדי הפיכת פסקי-דין של בית-המשפט העליון על פיהם? והרי
בכך גזרנו כרת על כל מפלגות של שומרי-מצוות חרדים. אכן, מה בצע בהכרתו של מצע ככשר
לענייינן של בחירות אם אין ניתן להוציאו מן הכוח אל הפועל? תמיהה היא ותהי לתמיהה.
המסקנה מכל אלה מתבקשת מאליה: אם הכרנו במצע - למיצער: בעיקרו של מצע - כמכשיר
לגיטימי לאסוף בוחרים אל מחנה אחד, לא נוכל שלא להכיר בהסכם קואליציוני כי ייעשה
לביצועו של אותו מצע, להוציא אותו מצע מן הכות אל הפועל.
7. כללם של דברים: בהכירנו במצע של מפלגה, בהתירנו למפלגה לבקש אמונם של בוחרים
על-פי מצע שמפלגה מציגה לפניהם, דומה כי אין אנו רשאים - על-פי הגיונם של דברים -
שלא להכיר בזכותה המלאה של אותה מפלגה להגשים את מצעה על דרך כריתתו של הסכם
קואליציוני. למיצער נכונים הדברים ככל שהמדובר הוא בעיקרו של מצע. לא נותר להרחיק
בשמאל בעוד ימין מקרבת. כך בענייננו וכך בכל עניין אחר.
ההסכם הפוליטי - מהותו ושפיטותו
8. שאלה לעצמה היא, ושאלה נכבדה היא, אם הסכם פוליטי הינו בן-שפיטה - שפיט, בלשוננו
- קרי: אם הסכם פוליטי עשוי לשמש בית-יוצר ומבוע להקנייתן של זכויות ולהטלתן של
חובות במשפט, לאמור, זכויות והובות בין הצדדים להסכם, ביניהם לבין עצמם. נושא זה
עלה לדיון לפני בית-המשפט העליון כמה וכמה פעמים, והובעו בו דעות מדעות שונות. ראו:
פרשת ז'רז'בסקי, פרשת רובין נ' ברגר, פרשת שליט נ' פרס ופרשת זועבי נ' אבו רביעה.
ייזכרו בעיקר דבריהם )באימרות-אגב( של הברינו המישנה לנשיא השופט אלון ושל השופט
ברק בפרשת ז'רז'בסקי, בה הניפו השניים, כל אחד מהם, דגל על ספינתו-שלו, והפליגו, כל
אחד מהם, אל ימים רחוקים. גם אנשי אקדמיה לא הדירו עצמם מן הנושא, ודעותיהם כצבעי
הקשת. אקדים ואומר כי מספח אני עצמי אל מחנה השוללים את היותו של ההסכם הפוליטי
הסכם בן-שיפוט, והוא ביחסים בין בעלי ההסכם ביניהם לבין עצמם. לשון אחר: דעתי היא
כי אין ההסכם הפוליטי אוצר כוח להקנות זכויות ולהטיל חובות בתחום המשפט בין הצדדים
לו, והרי מישכנו - כמכשיר ליצירת זכויות וחבויות בין בעלי ההסכם - אל-מחוץ למחנה
המשפט. וזאת נדע: השאלה אינה אם ניתן ליצור מערכת נורמות להסכמים פוליטיים, אלא אם
ראוי הוא לעשות כן )שאלה: אם "הסכם פוליטי" הוא בן-שפיטה, מדוע לא יהיה אף " מצע
פוליטי" - והוא "הסכם פוליטי" בין תבר מפלגה לבין מפלגתו - מקור לוכויות ולחובות?
מדוע לא יהיה חבר מפלגה רשאי לתבוע את ראשיה לדין בבית-משפט של המדינה, בטענה בי
סוטים הם "שלא באורח סביר" מ"אמנה פוליטית" שכרתו עימו - והוא מצע המפלגה - ולבקש
מבית-משפט, למיצער, פסק המצהיר על-כך?(. אני מסכים לעיקרי דבריה של פרופ' נילי כהן
במאמרה "ההסכם הפוליטי" שפורסם ב"המשפט" , בטאון בית הספר למשפטים של המיכללה
למינהל, כרך א' )תשנ" ג1993-( 59 ואילך, אך לא אאריך בדברים הואיל ואין הם במישרין
לענייננו. ראה עוד: ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך א' )תשנ " א1991-(, 359 ואילך.
אין פירוש הדבר ש"הסכם פוליטי" לא יבוא לעולם בשעריו של בית-המשפט, וכי בית-המשפט
לא ידבר משפטים בגנותו. הנה-כי-כן, הסכם-קשר )קונספירציה( בין שניים לביצועו של פשע
לא יהיה כלי לגיטימי להקנייתן של זכויות ולהטלתן של חובות במשפט, אך עצם כריתתו של
ההסכם עשוי לשלח את בעליו אל בית האסורים לשנים רבות. אף אתה אמור, וכולנו נאמר:
בית-משפט לא ידיר עצמו מדיון בהסכם פוליטי אך באשר הסכם פוליטי הוא, ובהקשר המתאים
יוכל שיכריז עליו - בין במפורש בין מכללא - כהסכם בלתי-הוקי או כהסכם הנוגד את תקנת
הציבור. לשון אחר: היותו של הסכם "פוליטי" לא יקנה לו להסכם "חסינות" מפני הבאתו
לבית-משפט כנושא לדיון; בית-משפט יכול שיטפל בו כראוי לו, והוא במקום שעשוי הוא
לפגום בעיקר מעיקרי החברה או ביסוד מיסודי המשפט. אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת,
והסכם קואליציוני הפוגם בתקנת הציבור באורח מהותי כמוהו כנהש על עקננו. על הטכט
קואליציוני בלתי חוקי ייאמר: וביערת הרע מקרבך, וכן נעשה. וכלשונו של השופט גולדברג
בפ-שת ז'רז'בסקי )שם, 866; דברים אותם מביא חברי המישנה לנשיא אף הוא(:
" ... לא בתוקפו המחייב של הסכם פוליטי אנו עוסקים, אלא בתוקפו של המעשה שנעשה, או
שאמור להעשות, בעקבות ההסכם, האם בלתי חוקי הוא או האם פסול הוא על פי הנורמות
המקובלות עלינו מן המשפט הציבורי, דהיינו, אם מתיישב המעשה, או אינו מתיישב, במהותו
עם עקרונות היסוד של מדינה מתוקנת המנחים אותנו בפסיקתנו " .
אסכים איפוא עם חברי המישנה לנשיא - כיצד אוכל אחרת - שלו הוכח לנו כי ההסכם
הקואליציוני המיועד )ביתר דיוק: סעיף 3 בו( פוגע בערכי-יסוד של שיטת המשפט, כי
מכרסם הוא באורה מהותי בתקנת הציבור, כי אז לא הייתי מהסס, אני כחברי, להכריז על
בטלותו. משלא נמצא לי כך, כנשיא כמוני, ממילא לא אוכל לצרף דעתי לדעתו. אכן, מערכת
המשפט אין היא מתעלמת מקיומו של "הסכם פוליטי" - כיצד תוכל להתעלם מקיומו - והרי
הוא "קיים" אי-שם בחלל הציבורי. ואולם למיטב ידיעתי מעולם לא ההליט בית המשפט
העליון, בדרך מושכלת ומודעת לבעייתיות, כי "הסכם פוליטי" , באשר הוא, יש נו כדי לשמש
מקור לזכויות ולחובות במשפט בין הצדדים לו, בינם לבין עצמם. ואדגיש: מדבר אני
ב"הסכם פוליטי" בתחומי המערכת המשפטית. לא אמרתי - ולא אומר - כי "הסכם פוליטי"
אינו נושא עימו התחייבות ציבורית או התחייבות מוסרית לקיימו. ואולם, אלו מחוץ לתחום
המשפט הן, ואנו בהקשר דברים זה ביקשתי לומר כמה מילים על מהותו של ההסכם הפוליטי
ועל טעם אחד שהוליך אותי למסקנה כי אין לראות בו מקור לזכויות ולחובות במשפט. ולאחר
שנאמר דברים בנושא זה נקשר אותם לענייננו-שלנו.
9. ההסכם הפוליטי מנוסח לעתים כמיסמך משפטי לכל דבר ועניין, משל היה חוזה בין בעליו
למיקח ולמימכר של סחורות ושירותים. ואולם למותר לומר שלא ניסוחו של ההסכם יקבע אלא
כוונת הצדדים לו ומהותו בתורת שכזו. על כוונת הצדדים ועל מהות ההסכם ביקשנו לומר
עתה מלים אחדות. עולמם של אנשי-המדינה, הפוליטיקאים, שונה הוא במהותו מעולמם של
אנשי-המשפט, דרך חשיבתם שונה ושפתם שונה. אותן תיבות עצמן הנהגות בפיו של המשפטן
ובפיו של הפוליטיקאי הוראתן יכולה שתהיה שונה, משמעותן יכולה שתהיה שונה, והמסקנה
הנדרשת מהן יכולה שתהיה שונה. כך, למשל, המושג "התחייבות" בעולם המשפט, דומה עליי
כי הוראתו שונה מהוראתו של אותו מושג עצמו בעולם הפוליטיקה. ואם אמנם כך הוא, לא
יהיה זה נכון וראוי ליתן ל"התחייבות פוליטית" אותם כוה ועוצמה שאנו נכונים להעניק
ל"התהייבות במשפט", שראשונה נולדה בעולמה-שלה ונושמת היא אוויר של "פוליטיקה" ,
ואחרונה נולדה בעולמה-שלה ונושמת היא אוויר של משפט. הוא הדין במושג ה"הסכם" : צרף
אל "הסכם" את המושג "משפטי" להיות השניים "הסכם משפטי" , ונמצאת מחזיק בידך יצור
נורמטיבי המוכר לנו היטב. צרף אל "הסכם" את המושג "פוליטי" להיות השניים " הסכם
פוליטי" , ונמצאת מחזיק בידך יצור נורמטיבי שונה בתכלית שאפשר רק דמיון חיצוני בינו
לבין הדומה-לו-לכאורה. במקום אחר עמדנו על העתקתם של כללי משפט ממערכת משפט אחת אל
מערכת משפט אחרת, ואלה דברים שאמרנו )חשין, מיטלטלין בדין הנזיקין, הוצאת מאגנס,
תשל " א, 167(:
" מוסד משפטי ניתן לדמותו לצמח וכמו צומח הוא על קרקע שיטת משפט פלונית, ממנה הוא
יונק וניזון. ניתקת אותו מהמושגיות המייחדת את שיטת המשפט בה צמת וגדל, תימצא מהזיק
בידך גוף מדולדל, בחינת אבר באין נשמה בו. שתלת אותו בקרקע זרה - שילבת אותו במערכת
הנורמות של סדר משפטי אחר - והוא שלח שרשיו ונאחז בקרקע החדשה - נמצאת מחויק בידך
מוסד משפטי חדש, שרק דמיון חיצוני בינו לבין קודמו בגלגול. "
כך הוא בהעתקת כללי-משפט ממערכת משפט אתת לרעותה, וכך יכול שיהיה בתוככי אותה
מערכת-משפט עצמה. ואמנם: עד שנבוא להחיל על "הסכם פוליטי" נורמות מן-המוכן שיצרה
מערכת המשפט לעניינם של "הסכמים משפטיים"; או, קודם שננסה ליצור עבור " הסכמים
פוליטיים" נורמות-של-משפט על דרך הכלל; חייבים אנו לשאול עצמנו אם אמנם " הסכם
פוליטי " "הסכם" הוא. לשון אתר:
אם ראוי ונכון הוא לראות בו הסכם היונק חיות ממערכת המשפט; אם ראוי ונכון הוא
שמערכת המשפט תאמץ אותו כבן לה; אם קורץ הוא מאותם חומרים העושים נורמות-של-משפט;
אם נועד הוא להשיג תכליות שהסכם משפטי נועד להשיגן, ולו תכליות דומות; אם בחיי
החברה משמש הוא מטרות שאותן משמש הסכם משפטי, ולו מטרות דומות; ועוד כיוצא באלו
שאלות המנסות לתהות על קנקנו של ההסכם הפוליטי.
10. בחינה מקרוב של כל אלה תגלה לנו, כך דומה עלי, שלא הרי "הסכם פוליטי" כהרי
"הסכם משפטי" , והשוני בין השניים אינו אך בשוליים אלא בעיקרים היוצרים את האחד ואת
האחר. כך, למשל, אדם האומר להתתייב התחייבות משפטית כלפי זולתו, חייבת אותה
התחייבות לנסח עצמה בלשון ברורה והדה, שאם-לא-כן לא תקום ולא תהיה " התחייבות
במשפט" . התחייבות כללית ובלתי ברורה, התחייבות עמומה ומעורפלת, התחייבות בלתי
מסויימת, לא נכיר בה כ"התחייבות במשפט" אך בשל כך שהיא כללית ובלתי ברורה ומעורפלת
ובלתי מסויימת. ראה, למשל: די פרידמן ונ' כהן, שם, 265 ואילך; ג' שלו, דיני חוזים,
מהד' שניה )תשנ " ה( 88 ואילך, 103 ואילך.
לעניינו של "הסכם פוליטי" - שאני, שדווקא אלה הם מאפייניו: היותו כללי, היותו עמום
ומעורפל, היותו ניתן לעוד ועוד פירושים. אדרבא: עמימות-משהו היא מסימני היופי של
הסכם פוליטי. ועוד: "הסכם משפטי" לא ישא סתירה בין הוראות שונות בו, ובמקום של
סתירה-לכאורה יעשו אנשי המשפט כמיטבם לסילוקה של הסתירה. "הסכם פוליטי" - שאני,
שסתירה בין הוראות בו אינה חזון בלתי-נפרץ. אכן, "הסכם משפטי" גרזר קטע צר מן החיים
ואומר הוא להשליט בו משטר נורמטיבי הדוק כאשר הסכימו הצדדים. "הסכם פוליטי" , על דרך
הכלל, הינו רחב-אברה, סתירות שבו לא תעוררנה פליאה, והרי משקף הוא - ואמור הוא לשקף
- חיים מלוא-היקף, חיים שהם עצמם מלאי-סתירות ופירכות. "הסכם משפטי" ייכתב בדקדקנות
מתישה, מכאיבה ומשעממת - יש אומרים: זה טיבו וטיבעו - להיותו ספציפי ו"בהיר". " הסכם
פוליטי" ייכתב במשיכת מכחול רהבת-היקף, בערך ובקירוב, בניגוד גמור ל"הסכם משפטי" .
"הסכם משפטי" נעשה הוא כפי שהוא נעשה כדי שהצדדים יידעו בבירור את זכויותיהם ואת
חובותיהם - מראש ומעת לעת במשך תיי החוזה - וכדי שיוכלו לתבוע זכויותיהם בבוא עת -
אם תבוא העת - בנית-המשפט. ואילו "הסכם פוליטי" נעשה הוא כפי שהוא נעשה - כך נעשה
הוא כיום וכך נעשה הוא בעבר - משום שאין הוא אמור לבוא בבית המשפט ומשום שאין הוא
נושם לקיומו אוויר-של-משפט. ועל כל אלה: דרכו של המשפט היא דרכה של הגיליוטינה:
חיתוך חד, קביעה נחרצת, הכרעה לכאן או לכאן, זכאי וחייב, טוב ורע, שחור ולבן, צד
זוכה וצד מפסיד. אם זה טיבו של התהליך, ממילא לא נכניס למכונת-המשפט אלא נושאים
שניתן וראוי להכריע בהם כך בדרך נחרצת. ואילו נושאים שיש לעגלם, להתפשר בהם, לחיות
על דרך ויתורים ובשיטה של תן-וקח, נשאיר אותם להכרעתן של מערכות נורמטיביות אחרות.
שאלה היא איפוא אם יוכל ההסכם הפוליטי לחיות בעולם המשפט. דג לא יחיה כיבשה. היחיה
ההסכם הפוליטי בעולם המשפט?
כך הם דברים על קצה המזלג, תחילת-תחילתם של דברים לעניינם %ל "הסכם משפטי" מזה ושל
"הסכם פוליטי" מזה.
11. מה הוא היסוד המייחד "הסכם פוליטי", מייחד אותו לעצמו ומבדיל אותו מ" הסכם
משפטי"? נפתח בהסכם משפטי. ב"הסכם משפטי" נוטלים צדדים על עצמם התחייבויות הדדיות,
התחייבויות אותן אמורים הם לקיים במועדים כפי שהוסכם ביניהם. אותן התחייבויות
מגבשות עצמן ביום ההסכם, ולמעט מקרים מיוחדים אין הן אמורות להשתנות במשך חייו של
ההסכם. כל אחד מן הצדדים לחוזה סומך על התחייבות האחר - סומך עליה ומסתמך עליה -
והוא "אינטרס ההסתמכות" ששיטת המשפט באה לעטוף אותו בזכות-של-משפט. רק התהייבות
חד-משמעית להתנהגות מסויימת בעתיד מעוררת ועשויה לעורר "הסתמכות" , והיא
מיסודי-ההסכם המשפטי. אותה התתייבות ניתנת בתחילת חייו של החוזה, ואמורה היא להמשיך
ולהתקיים כמות שהיא )ובכפוף ליוצאים( כל ימי חייו, ימים ולילות.
עניינו של "הסכם פוליטי" שונה מקצה-אל-קצה, והרי הוא היפוכו של ההסכם המשפטי. חיי
הפוליטיקה הם דינמיים: שחור של היום יכול שיהיה לבן של מחר, הן של היום יכול שיהיה
לאו של מחר, ובעל-ברית של היום יכול שיהיה יריב של מתר. ההסכם הפוליטי, על-פי טיבעם
של דברים, אמור הוא לשקף - וחייב הוא לשקף - את חיי הפוליטיקה, וממילא יגרש מעל
פניו גם התחייבויות ארוכות-טווה גם התחייבויות חד-משמעיות בלשונן. מה הם איפוא
"הסכם פוליטי" ו"התחייבות פוליטית", ובמה שונים הם מ"הסכם משפטי" ומ" התהייבות
משפטית"? דומה בעיני, כי להבדילם מ"הסכם משפטי" ומ"התחייבות משפטית" - האמורים
להיות מרוכזים, נחרצים, ספציפיים והד-משמעיים בלשונם - "הסכם פוליטי" ו" התחייבויות
פוליטית" אינם מכוונים עצמם אלא להתוויית קווי מדיניות עקרוניים לפעילות הגופים
שחתמו על ההסכם ונטלו על עצמם "התחייבויות" . ואולם לא רק כך. היסוד העיקרי המאפיין,
לדעתי, "הסכם פוליטי" ו"התחייבות פוליטית" הוא בהתחדשותם מיום ליום, ובהקימם מיום
ליום - אם תרצה: משעה לשעה - הסכמה על דרך פעולה מסויימת בתחום הציבורי.
בעלי הסכם פוליטי נידמו בעיניי לשניים )אם שניים הם(, המחזיקים איש ניד רעהו
ומהלכים יחדיו, זה בצד זה, אל-עבר יעד שקבעו לעצמם כיעד משותף. יש שהאהד ימשוך
ימינה מן המתוכנן והאחר יימשך אחריו ויילך ימינה שלא-ברצון, אך לא ימשוך ידו מידו
של חברו; ויש שהאחר ימשוך שמאלה מן המתוכנן, והאחר ימשיך וילך עימו יד-ביד, גם אם
סר וזעף. יש שהאחד ינוח והברו עימו ויש שהאחר ינוע וחברו עימו. יש יום שהשניים
יסכימו על הכל; יש יום שראובן יוותר לשמעון; יש יום ששמעון יוותר לראובן; וכך
יקיימו השניים "הסכם פוליטי" ביניהם מיום ליום ומשעה לשעה. אכן, אפשר שההתחייבויות
ההדדיות של השניים תנוסחנה בהסכם הפוליטי בלשון-משפט קפדנית - בדרך כלל לא כך הוא -
אך כל אנשי הפוליטיקה יודעים שלא הניסוח עיקר: העיקר הוא שההתהייבויות אהדדי הן מעת
לעת, להבדילן מהתחייבויות ב"הסכם משפטי", המגבשות עצמן "אהת ולתמיד" בעת כריתתו של
ההסכם. יש מעין "מאזן אימה" מתמיד בין השותפים ל"הסכם הפוליטי" : כל העת בוחנים הם
איש את רעהו. מעת לעת עושה כל אחד מן השניים "מאזן הישגים" , והמשך קיומו של ההסכם
תולה עצמו במסקנות שכל אחד מן השניים מסיק לעצמו. ועל דרך הדימוי נאמר: מתחילה
חייבת שתהיה שפה משותפת בין השותפים להסכם פוליטי - ולו שפה דלה בת כמה עשרות מלים
- ובשפה זו, דלה ככל שתהיה, מנסחים הם את ההסכם ביניהם. כל עוד השפה המשותפת
מתקיימת והולכת, יכולים השניים להמשיך ולהידבר ביניהם. ואולם אם נושרות מלים מאותה
שפה, שוב אפשר שנגיע למצב בו אין עוד בין השותפים שפה משותפת. באותו יום נדע שההסכם
נעלם ואיננו עוד.
אם זה דרכו של ההסכם הפוליטי, כי או ממילא אין לעניינו משמעות למושג ה"הפרה" . הפרה
תיתכן רק במקום בו מתקיימת "התחייבות" )במובנה המשפטי(; ואילו בהיעדרה של
"התחייבות" - ובהסכם פוליטי אין "התהייבות" במובנה המשפטי - ממילא לא תקום הפרה.
12. דרך אגב: בהינת הדעה הנוגדת את דעתנו, לאמור: הדעה הסוברת כי הסכם פוליטי יש
בכוחו להקנות "זכויות" ו"חובות" במשפט, יש בה כדי לתמוך דווקא בדעתנו-שלנו.
הנה-כי-כן, כך אומרים לנו, מפלגה יכולה להשתחרר מ"הסכם פוליטי" , אם מעשה ההשתתררות
עומד במיבחן הסבירות )ראה פרשת ז'רן'בסקי, שם, 845-844, מפי השופט ברק(. במקרה
מעין-זה לא תתחיינ המפלגה בהפרת ההסכם. ואולם, מושג ה"סבירות" , בעולם הפוליטי משמעו
הוא, להלכה ולמעשה, מערך כוחות שנשתנה, מושגים שנשתנו, מצבים שנשתנו. ואם שינויים
אלה - ושינויים אחרים כיוצא בהם - עשויים לשמש צידוק לביטולו של "הסכם פוליטי" -
ולדעתנו אמנם כך הוא - כי אז שקולים הדברים כנגד אמירה שההסכם מלכתחילה לא היה אלא
"הסכם-לכשארצה" 8( - הסכם שהצדדים לו רשאים להיסוג ממנו כרצונם - contract )111א-ש
לאמור, כלי שאינו מוכר כלל במשפט כהסכם. ראה: פרידמן וכהן, שם, סעיף 9.65 בעמ' 383,
וסעיף 9.8 בעמ' 329; שלו, שם, 330-329. אכן, היסוד המייחד "הסכם משפטי" הוא, כפי
שאמרנו, התחייבויות חד-משמעיות שנוטלים על עצמם בעלי ההסכם אהדדי. ואילו אם צדדים
להסכם - קרי: "הסכם פוליטי" - רשאים לסגת מ"התחייבויותיהם" על-פיו במקום שאותה
נסיגה הינה "סבירה", שוב אין אותן "התחייבויות" ראויות להיותן התחייבויות במשפט
והרי הן "התחייבויות פוליטיות". אלו, כמוהן כ"הסכם פוליטי" , אין להן
תוקף במערכת המשפט. בעולם הפוליטיקה - להבדילו מעולם המשפט - כל עוד לא בוצעה
התחייבות שצד להסכם פוליטי נטל על עצמו, יש לצד האחר ציפיה )אקספקטציה( לקיומה של
ההתחייבות, אך ציפיה זו אין החוק מספק לה הגנה.
ואין זה ראוי שהחוק יספק לה הגנה.
13. ומן הכלל אל הפרט: לא הארנתי לדבר בנושא מהותו של ההסכם הפוליטי כדי לאשש
השקפתי כי הסכם זה אינו בר-שיפוט. שאלה זו אינה עומדת לפנינו ומקומה אינו אלא
בשולי-דרכנו. לא אמרתי כל דברים שאמרתי אלא כדי להסביר דעתי, כי ההסכם המוצג
לפנינו, אין למוד אותו באותה אמת-מידה בה מודדים הסכם משפטי. "הסכם פוליטי" אינו
אלא משל ל"הסכם משפטי" . משל אינו אלא משל ולעולם לא יבוא עדי נמשל. ובלשון פשוטה:
מפלגת העבודה אומרת ליטול על עצמה "התחייבות פוליטית" לעשות כך וכך, אך "התהייבות"
זו - שלא כהתחייבות משפטית - אך כשמה היא "התחייבות" ואילו בתוכנה אין בה התחיינות
)משפטית(. פירושה בלשון איש הפוליטיקה אינו אלא זה: בבוא יום, ובהעלות טענה כי
בית-המשפט העליון סטה מן ה"סטטוס-קוו" כפי שהסכמנו עליו, כי אז נשקול - על-פי תנאי
המקום והשעה - אם יש ונכון וראוי לשנות הוק. וכאשר יוכרע במפלגת העבודה, כן יוכרע.
בתורת משל: נניח כי עד אותו יום תתרחב הקואליציה ותלך. תשבון פשוט יעלה שכוחה של
ש" ס נצטמצם והלך, ואילו מפלגת העבודה - כשהיא לעצמה - תסבור שלא יהיה זה ראוי ונכון
לשנות את החוק. תאמר מפלגת העבודה לעצמה ולש" ס: בכל הכנוד והיקר שאנו רותשים
לשותפות בינינו, חוששים אנו שלא נוכל להסכים לשנות את החוק. עת לוויתורים מצידכם
הוא היום הזה. באומרה דברים אלה שתאמר, לא תפר מפלגת העבודה כל "הסכם פוליטי"
שעשתה, שהרי "התחייבותה" הפוליטית תלתה עצמה מראש בשינויים אפשריים כי יבואו בזירה
הפוליטית. ש" ס תוכל להסכים או שלא להסכים כי תימשך שמאלה )או ימינה, על-פי המשל
שהמשלנו למעלה(, ועל-פי החלטתה תימשך ותלך - או שלא תימשך ותלך - השותפות
בקואליציה. כל אחד מבעלי ההסכם הפוליטי יעשה חשבון-נפש בינולבינו )למשל: מזה תיקון
חוק ומזה תברות בממשלה ומשרד ממשלתי ועליהם כך וכך תקציבים ומהזיקי בשררה(, וכאשר
יכריע כן יכריע.
ואפשר שאחרת יהיה, ומפלגת העבודה תאמר לקיים (שז התחייבותה ולהביא לתיקון התוק כפי
שתידרש. אם כך יהיה, כך יהיה. ואולם תיקון החוק שייעשה לא יבוא משום אותה
"התהייבות" פוליטית שמפלגת העבודה נטלה על עצמה, אלא משום שמפלגת העבודה תסבור -
ביום העלאת הדרישה לתיקון החוק - שכך עליה לעשות אם חפצת-היים היא. גם כאן, איפוא,
יוכרעו דברים על-פי המצב ביום העלות הדרישה; הכרעה לא תיפול ביום שתיפול אך בשל
אותה "התחייבות" שניתנה בימים עברו. אותה "התתייבות" לא היתה, מעיקרה, אלא " קו
לפעולה" , וקו לפעולה על-פי טיבו וטיבעו ניתן הוא לשינוי על-פי שינויי האקלים מעת
לעת.
14. הבה נשאל את עצמנו: "התתייבות" שמפלגת העבודה אומרת ליטול על עצמה, האמנם
התחייבות בלתי מסוייגת היא? נניח, למשל, כי ביום העלות הדרישה לתיקון החוק - להפיכת
הלכה שקבע בית-המשפט העליון - יקומו בוחרי מפלגת העבודה עליה, וחברים מן-השורה
יאיימו על מנהיגיהם כי לא עוד יילכו עימם במחנה אחד. נניח כי " יושבי ספסלים
אחוריים" במפלגת העבודה יניפו נס מרד ויודיעו למנהיגיהם כי לא ילכו אחריהם בתיקון
החוק. נניח כי מיקצת מנהיגים במפלגת העבודה לא יסכימו אף-הם לשינוי החוק, ויבטאו את
דעתם בפומבי ובקול גדול. מפלגת העבודה תגיע לשעת חשבון-נפש ויהיה עליה לשקול מה
תעשה. ההכרעה תיפול על-פי יחסי הכוחות שיהיו באותו יום-של-הכרעה, שכך הוא בעולם
הפוליטי. בנסיבות אלו, כולן או מיקצתן:האם הפרה מפלגת הענודה "התחייבות" שנטלה על
עצמה? לדעתי התשובה היא בשלילה, ובאורח נתרץ. אדרבא: ניתן לטעון כי בנסיבות
מעין-אלו חובתם של נבחרים לבוחריהם היא שלא לקיים הסכם פוליטי שעשו, שהרי זו דרכה
של העשיה הפוליטית. דרך זו היא אף סבירה )ככל שסבירות היא מיבחן לעשיה(.
מיבנה המתשבה הוא פשוט )אם כי הוא מלאכותי משהו, וכשאני לעצמי לא אדרש לו כלל(:
הסכם פוליטי, על-פי עצם טיבו, כפוף הוא לטובת הבוחרים ולטובת המפלגה כפי שהן מעת
לעת וכפי שמנהיגי המפלגה מפרשים אותה טובה. הסכם פוליטי אסור לו שיהפוך עניבת-חנק
על צווארה של מפלגה. ומשמגיעים מנהיגי המפלגה לכלל מסקנה כי טובת המפלגה והבוחרים
היא שלא לקיים הסכם פוליטי בנסיבות מסויימות, כי אן מוצדקים הם בההלטתם זו. ב" הסכם
פוליטי" אין זו נורמה פסולה. ומשיודעים אנו כל זאת מראש, נאמר כבר מעתה: "התחייבות"
שב"הסכם פוליטי", אל תקרי "התחייבות" אלא "התהייבות-לכשארצה" , וידענו כי
"התחייבות-לכשארצה" אינה כלל "התחיינות" )קרי: התחייבות משפטית(.
15. יקשה המקשה: ומה על הנאמנות של החותמים על "הסכם פוליטי" ? כולנו ידענו כי איש
הציבור אינו אלא נאמן הציבור: משלו אין לו ולא כלום, וכל שיש לו אין הוא מחזיק בו
אלא בנאמנות עבור הציבור. מכאן שהתתייבות - ולו ב"הסכם פוליטי" - יש והייבים לכבדה,
שזו נאמנותו של איש הציבור. על כך נאמר שניים ושלושה: אנו מסכימים לאותה קונצפציה
של נאמנות כלפי הציבור ככל שהמדובר הוא במי שמתזיק בשררת-שלטון. כך נקבעה הלכה
בתחילה )ראה, למשל: פרשת פרץ נ' כפר שמריהו; בג" צ 142/70 שפירא נ' לישכת עורכי
הדין, פ" ד כה)1( 325(, ואכן כן הוא. המחזיק בשררת-שלטון ובסמכויות על-פי חוק, אינו
אלא נאמן הציבור ונאמן החוק, ומחובתו לנהוג כנאמן. ואולם לא אסכים לקונצפציה זו ככל
שהמדובר הוא במנהיגי מפלגה בתורת שכאלה, לאמור: במי שחותמים על הסכם קואליציוני בשם
מפלגתם. בביצועו של הסכם קואליציוני, ובהתמנותם של פלוני ואלמוני להיותם שרים
)למשל(, נאמני הציבור הם בשררת שרים. כך דינו של שר וכך דינו של כל המחויק
בשררת-שלטון ובסמכויות על-פי דין. ואולם לעניינו של "הסכם פוליטי" בתורת שכזה - בין
לפני חתימה עליו, בין בעת חתימה עליו, בין לאהר התתימה עליו - אין ההותמים עליו
משמשים נאמנים ושליחים של הציבור כולו אלא אך ורק נאמנים ושליהים של מפלגתם ושל
צינור בוחריהם " יה שלחום למקום ששלחום, להם הייבים הם הסבר ותירוץ, בידיהם נשפטים
הם יום-יום, לפניהם עתידים הם ליתן דין וחשבון, וביום פקודה לפניהם יתייצבו ולהם
יסבירו מה עשו ומה לא עשו: מדוע ולמה וכיצד.
אם אלה פני הדברים - ואלה הם פניהם, לדעתנו - כי אז השאלה אם יקיים צד ל" הסכם
פוליטי" את "התחייבויותיו" על-פי אותו הסכם - או אם לא יקיים - שאלה זו תיבתן בין
מנהיגי המפלגה לבין חבריה: ראשונים שואבים כוחם מאחרונים, ולאחרונים חייבים ראשונים
את נאמנותם - להם ולא לאחרים זולתם. כל זאת יודעים הכל מראש, והרי הדברים נכונים
לגבי כל מפלגה ומפלגה אם חפצת-חיים היא. ואם ידענו כל ואז מראש, פשוט הוא שנעלי
"הסכם פוליטי" כך רואים וכך מפרשים הם "הסכם פוליטי", כך ולא אחרת. "הסכם פוליטי"
אמור הוא לעמוד במיבחני הזמן, יום-יום שעה-שעה, וקיומו הוא על-פי האינטרס )הכולל(
של בעליו. ירצו - ימשיכו, לא ירצו - יבטלו; ירצו - יוותרו, לא ירצו - לא יוותרו.
הכל יודעים "הסכם פוליטי" למה הוא נעשה, למה אמור הוא לשמש, מה סיברו ומה כותו,
וראוי שהדברים ייאמרו וייוודעו לעינינו.
16. משידענו בל אלה, שוב יקשה עלינו למצוא הבחנה של-ממש בין "התהייבות" מראש ב" הסכם
פוליטי" - קרי: התחייבות-שאינה-התהייבות - לבין ביצועה של אותה התחייבות. הכל
מסכימים כי חקיקת חוק להפיכת הלכה שהורה בית-המשפט העליון, אין בה כל פסול: הרשות
המחוקקת היא הרשות המחוקקת, לה נתכנו עלילות התחיקה, ובכפוף לחוקי-על
)ולעקרונות-על: עקרונות-של-חיים במשפט הטבע ועקרונות של קיום חברה( מי יאמר לה מה
תעשה. כל כך לאחר מעשה. ואם "התחייבות" מראש אין פירושה, כפי שראינו, אלא קיום
בדיעבד - על-פי תנאי המקום והשעה - שוב נעשה הגבול בין שתי הממלכות דק-מכל-דק.
מאותו טעם עצמו לא אראה בהסכם הנדון "הסכם עוקף דמוקרטיה" , כדבר חברי המישנה לנשיא,
ולא אראה (שז בית-המשפט העליון בשיבתו לדין כמי ש"טוהן מים" , זורע רוח או קוצר
סופה. בית-המשפט העליון גם אינו כאותם נערים ששיחקו לפני אדוניהם, ופסק-דינו לא
יביל בקירבו את קיצו-שלו. מפלגה פוליטית חפצת-חיים לא תרתיק-לכת יתר-על-המידה
מדברים שכתבה במצעה, מפלגה, כל מפלגה, זקוקה כל העת לאמון בוחריה ולמי-תיים שירווה.
כך היה מעולם וכך יימשכו דברים ויילכו. והרי הדברים הם על דרך של ממה נפשך: אם
תסבור מפלגת העבודה - לאחר שתמנה ותספור כל יתרונות וחסרונות, מעלות ומורדות -
שראוי ונכון הוא כי ייחקק תוק להפיכת הלכה שקבע בית-משפט עליון, לכך תכוון מהלכיה;
ואילו אם תסבור מפלגת העבודה אחרת, שוב תעשה כחפצה. בין כך ובין כך, הכל יוכרע
על-פי מצב הדברים ביום העלות הדרישה לתיקון החוק.
על מסומו ועל מעמדו של בית-המשפט:
על פגיעה במעמד הרשות השופטת, בעצמאותה ובאמון הציבור בשופטים
17. חברי המישנה לנשיא סובר שתוקף כי נכיר לסעיף 3 להסכם הקואליציוני, יביא הדבר -
או עלול הוא להביא - לפגיעה במעמדה של הרשות השופטת, לכירסום בעצמאותה ולהפהתת אמון
הציבור בשופטיו. כמוהו סוברים חבריי השופטים גולדברג ואור. אכן, כשופט וכבן לעמי
ולארצי אני חרד, כמוני כחבריי, למעמדה של הרשות השופטת, לעצמאותה ולאמון הציבור
בשופטי ישראל. וכולנו ידענו כי בהנמכת קומתה של הרשות השופטת ייפרע עם ותאבד ממלכה.
ואולם הששותיו של תברי אינם תששותיי. אני מאמין בתבונתם של נבחרי הציבור, אני מאמין
בבגרותו של הבוחר בישראל, ואני יודע כי בבוא יום יידעו כל אלה את דרכם. יתירה מזאת:
בדבריי למעלה הסברתי באריכות על שום מה ולמה יש לפרש (שו ההסכם הקואליציוני המיועד
ככלי שאין נו כדי לפתת ממעמדה ולהמעיט מדמותה של הרשות השופטת - ולו מפאת מעמדו
כ "הסכם פוליטי" גרידא - ודומני שגם בדברים אלה יש כדי להפיג חששות.
כללם של דברים
18. סעיף 3 של ההסכם הקואליציוני נושא הדיון אינו ראוי, לדעתי, מנחינתו הציבורית.
ביחסי דת ומרינה חיינו מאז ומקדם עם עקרון ה"סטטוס-קוו" , קרי: סטטוס-קוו אנטה.
"סטטוס-קוו" יה היה " סטטוס-קוו 'נוסח ישראל'... מושג עמום, מעורפל וגמיש: האוחזים
בו מזה ומזה ימשכו אותו כל אחד מהם לעברו הוא, והרי הוא כחומר ביד היוצר - מי
המרחיב ומי המקצר" )מתוך בג"צ 3072/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות, פ" ד
מז)5( 485, 507-506(. ואולם שלא כבעבר, נוסח עקרון ה"סטטוס-קוו" זו הפעם בלשון בוטה
וכוחנית, באורה מתגרה ומתנשא. והלשון מובילה אל תוכן שונה מבעבר. הסכם מיועד זה
אינו ראוי בבחינתו הציבורית, אך לא מצאתי עילה משפטית להתערב בו ולהכרין עליו
כבלתי-חוקי.
אסיים באומרי זאת: שלא כתברי המישנה לנשיא וכחבריי השופטים גולדברג ואור, אין אני
חש לא למעמדה של הרשות השופטת, לא לעצמאותה, לא לכבודה ולא לאמון הציבור בה. העם
בישראל עם חכם הוא ; גם נבחריו של העם בני-תבונה הם; והכל יידעו את דרכם הראויה.
אני מצטרף לחוות-דעתו של חברי הנשיא כי דין הצווים על-תנאי להיבטל.
שופט
הוחלט, ברוב דעות כב' הנשיא, וכב' השופטים גולדברג וחשין נגד עתם החולקת של כב'
המשנה לנשיא וכב' השופט אור, לדחות את העתירות, לבטל את הצווים על תנאי.
אין צו להוצאות.
ניתן היום, ג' אדר א' התשנ " ה )3.2.95(.
הנשיא "משנך" ;גשיא, שופט 1פ,ס( שופט
1294/נג536494/דו/
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
|