בג"ץ 4874-15 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה ואח'

השופט נ' סולברג:

1. בעתירה שלפני, במתכונתה המקורית, התבקש מתן צו על-תנאי המורה למשיב 1 (להלן: בית הדין) לבוא וליתן טעם מדוע לא יתן לאלתר פסק דין אשר יכריע רק בשאלת זכאותה של המשיבה 2 (להלן: המשיבה) לכתובתה, ובד בבד ידחה את תביעתה לפיצוי ויבטל את צווי הביניים והעיקולים שהוטלו על נכסי העותר ואמו. עוד התבקש בגדרה של העתירה, כי יבוצע לאלתר פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בעניין פירוק שיתוף בדירה של העותר והמשיבה (להלן: הדירה). בד בבד התבקש מתן צו ביניים האוסר על בית הדין לדון ולהחליט בהליך שלפניו עד למתן פסק הדין בעתירה.

2. העותר והמשיבה נישאו בשנת 1977, נולדו להם שלושה ילדים. מאז שנת 1998 התנהלו ביניהם התדיינויות ממושכות, הן בבתי המשפט, הן בבתי הדין הרבניים. אלה לא תמו גם לאחר שהצדדים התגרשו בשנת 2005.

עיקרי טענות העותר

3. העותר הפנה, בפרט, לפסק דין מיום 1.11.2011 בתמ"ש 36863-98 (בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, השופטת ש' ברגר) בגדרו ניתן, בין היתר, צו לפירוק השיתוף בדירה על דרך מכירתה וחלוקת תמורתה בשווה בין הצדדים (נספח א' לעתירה). בנוסף, החל בשנת 2004, התנהלה בבית הדין תביעה לפיצוי וכתובה, אותה הגישה המשיבה (נספח ג' לעתירה). למרות זאת, העלתה המשיבה טענותיה בעניין פיצוי שלו היא זכאית בגין התנהלות העותר, גם במסגרת ההתדיינות בבית המשפט. בפסק דין מיום 29.4.2012 בעמ"ש 42206-12-11 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את הטענות על-פיהן האשמה בפירוק הנישואין משליכה על חלוקת הרכוש, וגם את הדרישה לתשלום פיצוי כספי (שם, סעיפים 21 ו- 28. להלן: פסק הדין המחוזי). לטענת העותר, הוא הביא מידע זה לידיעת בית הדין.

4. בדיון בבית הדין ביום 8.2.2012, כחודשיים טרם מתן פסק הדין המחוזי, הציע בית הדין ביוזמתו ליתן החלטה בהסכמה על-פיה ינתן למשיבה מדור ספציפי. העותר התנגד וטען כי עניין הדירה נדון בבית המשפט, וכי לבית הדין אין סמכות שיפוט בעניין. לטענת העותר, בית הדין שכנע אותו להסכים שלא לעשות כל פעולה בעניין הדירה עד למתן פסק הדין בעניין הכתובה והפיצוי. להסכמה ניתן תוקף של פסק דין (נספחים ו'- ח' לעתירה). העותר הסכים לכך מהטעם שבית הדין העריך כי פסק הדין ינתן בתוך ימים ספורים, והעותר מצידו היה מעוניין בסיום ההליך אשר התנהל כבר 8 שנים.

5. לטענת העותר, מאז אותו מועד ובמשך 3 שנים, נמנע בית הדין מלעשות דבר.לדידו, בית הדין ניצל את הסכמתו של העותר להשהות את פירוק השיתוף כאמור, אשר ניתנה לאחר שהוטעה לחשוב כי סיום ההליך קרֵב לבוא, כדי להתיש את העותר ולהפעיל עליו לחץ. זאת, במטרה להביאו להסכים לשנות מפסיקתו של בית המשפט בעניין פירוק השיתוף בדירה, עמה לא השלים בית הדין, באופן שזכויות העותר בדירה יועברו על-שם המשיבה או על-שם ילדיהם של הצדדים. לחלופין, נועד הלחץ להביא את העותר להסכים לשלם למשיבה פיצוי, למרות שבית המשפט כבר דן בבקשת המשיבה ופסק כי אינה זכאית לקבלו. בתמיכה בטענתו זו הפנה העותר, בין היתר, לפרוטוקול דיון בבית הדין הרבני מיום 15.1.2015 (נספח ט'11 לעתירה) בו דוחק בית הדין בעותר להסכים לכך שהכתובה תגולם בכך שחלקו של העותר בדירה ירשם ע"ש הילדים ובינתיים תמשיך המשיבה לגור בה, בעוד העותר מסרב, בין היתר בנימוק כי עניין הדירה הוכרע כבר בבית המשפט. העותר פנה פעמים רבות אל בית הדין בבקשה כי יפעל כמבוקש בעתירה, לאחרונה ביום 18.3.2015 (נספח 1 לעתירה), אך ללא הועיל. לדידו, התנהלות זו של בית הדין פוגעת בכללי הצדק הטבעי, חורגת מסמכותו ומהווה פירוש שגוי של הוראות החוק. משכך, קמו עילות להתערבותו של בית משפט זה.

6. העותר נימק את בקשתו למתן צו ביניים בהערכתו על-פיה לכשייוודע לבית הדין דבר הגשת העתירה, ימהר ויפסוק נגדו "סכום פיצוי אסטרונומי, כעונש על הגשת העתירה".

7. ביום 16.8.2015 הגיש העותר בקשה לתיקון עתירתו (להלן: הבקשה), כך שהעתירה תהא לביטול פסק הדין אשר ניתן על-ידי בית הדין זמן קצר לאחר הגשת העתירה (נספח ב' לבקשה), בגדרו נפסק לטובת המשיבה סך של 180,000 ₪ כפיצוי וכתובה. עוד התבקש, כי בגדרה של העתירה המתוקנת, יועמד פסק הדין של בית הדין רק על פסיקת הכתובה (ערכה המשוערך, לטענת העותר, הוא כ- 43,000 ₪). לטענת העותר, לא יתכן כי בית הדין יפסוק בעניין הפיצוי, אשר הוכרע על-ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים. לדידו "הדבר מהווה הפרה בוטה של סדרי הדין והמשפט המהותי במדינת ישראל". עוד ציין, כי בית הדין הרחיק לכת בכך שהתערב גם בעניין הרכוש – מכירת הדירה.