בג"ץ 9799/16

ביום 19.12.2016 הוגשה לעיוננו חוות דעתו של ד"ר אריה סורוקסקי, מנהל היחידה לטיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי ע"ש אדית וולפסון, אשר בדק את העותרים בבוקרו של אותו היום. בחוות הדעת נמסר, בין היתר, כי שני העותרים נמצאים במצב היגייני טוב; הצוות הרפואי מתייחס אליהם בצורה הולמת; וכי שניהם סירבו לבדיקות מעבר לבדיקה גופנית ובכלל זה סירבו לבדיקת לחץ דם. באשר לעותר 1, נמסר כי נמצא דופק תקין וכי מצבו נינוח וללא קוצר נשימה. יחד עם זאת, צויין כי הוא נראה חיוור ובמצב ירוד וכי ניתן להתרשם מחולשת שרירים בולטת. ביחס לעותר 2 נמסר, כי הוא נראה נינוח אך במצב ירוד וחיוור. בבדיקה שנערכה לו נמצאו קולות לב סדירים, כניסת אוויר מוחלשת לבסיסי הריאות וכן דילול שרירים. לצד דברים אלו, נכתב בחוות הדעת כי אנשי הצוות הרפואי בבית החולים מסרו כי העותרים נצפו בהזדמנויות שונות כשהם צורכים משקאות מומתקים וכי יש חשש שהפרישו שתן לכלי איסוף שונים בסתר, על מנת ליצור מראית עין של אי-מתן שתן. הוטעם כי מדובר בעדויות שמיעה של צדדים שלישיים אך כי "בספרות הרפואית לא מתוארות שביתות רעב שנמשכו פרקי זמן כה ארוכים, לרוב בשביתות רעב קודמות שובתי הרעב נפטרו מרעב וסיבוכים של רעב הרבה יותר מוקדם מיום 87 כפי שהשובתים הנ"ל נמצאים בו". על כן, נקבע כי "לא ניתן לדון בוודאות לגבי משך שביתת הרעב". סיכומו של דבר, קבע ד"ר סורוקסקי כי יציבותם הנוכחית של העותרים אינה מעידה על "המשך דומה", כך שעם הימשכות שביתת הרעב העותרים צפויים לסבול מכל הסיבוכים הידועים לגבי מקרים קודמים של שביתות רעב. לפחות חלק מסיבוכים אלו, כך נקבע, עלולים להופיע באופן פתאומי עם קריסה רב מערכתית קשה וללא סימנים מקדימים. 

השופט י' דנציגר:

1. העותרים בעתירה דנא הינם שובתי רעב, עצירים מינהליים שצווי המעצר שהוצאו נגדם הותלו. כפי שיפורט להלן, העתירה דנא הינה עתירתו החמישית של העותר 1 והרביעית של העותר 2.
2. בפסק דינו של בית משפט זה מיום 14.11.2016 (בג"ץ 8732/16, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטים י' דנציגר ו-צ' זילברטל) נקבע – לאחר עיון בחומר חסוי – כי אין מקום להתערבות במעצרו המינהלי של העותר 1. עוד נקבע כי, נכון לאותה נקודת זמן, אין מקום להיעתר לעתירה ככל שהיא נוגעת לשביתת הרעב של העותר 1.
3. בפסק דין מיום 21.11.2016 התלה בית משפט זה את מעצרם המינהלי של העותרים (בג"ץ 8940/16 ו-8941/16, השופטים ע' פוגלמן, י' עמית ו-צ' זילברטל). זאת, בהתאם למתווה שנקבע בבג"ץ 5580/15 עלאן נ' שירות הביטחון הכללי, פסקה ו (19.8.2015) (להלן: עניין עלאן) וכן בבג"ץ 6878/16 בלבול נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פסקה 5 (7.9.2016) (להלן: עניין בלבול). הוטעם כי אין חולק כי מצבם הבריאותי של העותרים בכי רע וכי הם מצויים "בסכנת חיים ממשית". משכך, נהיר כי "לא נשקפת כל סכנה מן העותרים בנקודת הזמן הנוכחית" ועל כן התכלית המניעתית שביסוד מעצרם אינה מתקיימת עוד. על אף האמור, לא ראה בית המשפט להורות על ביטול צווי המעצר המינהליים שהוצאו כנגד העותרים אלא רק להתלותם כאמור. לשם השלמת התמונה יוער, כי בית המשפט אף עיין בחומר חסוי בעניינו של העותר 2 וקבע כי מה שהובאה בדבר הסכנה הביטחונית הנשקפת ממנו "מבוססת כדבעי", כך שאין מקום להתערבות בעצם ההחלטה על מעצרו המינהלי.
4. בעתירות נוספות שהגישו העותרים, עלתה סוגיית העברתם מהמרכז הרפואי אסף הרופא (להלן: בית החולים) בו הם מאושפזים לבית חולים אחר (בג"ץ 9135/16 ו-9136/16). בהחלטה מיום 28.11.2016 דחה בית משפט זה את בקשת העותרים להעברתם לבית חולים ברמאללה (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטים ח' מלצר ו-ד' ברק-ארז). בפסק דין בהליכים האמורים מיום 1.12.2016, צויין כי העותרים הודיעו כי הם אינם מסכימים להעברתם לבית חולים במזרח ירושלים, שכן יישארו בכך במצב של התליית צווי המעצר המינהליים. בפסק הדין, דחה בית המשפט את עתירת העותרים לביטול צווי המעצר וקבע כי התלייתם נמשכת.
5. בפסק דין מיום 11.12.2016 דחה בית משפט זה עתירה נוספת שהגישו העותרים לביטול הצווים המנהליים שהוצאו נגדם (בג"ץ 9485/16, השופטים ע' פוגלמן, צ' זילברטל ו-א' שהם). במסגרת העתירה, נדרש בית המשפט לספקות שהועלו בנוגע למצבם הרפואי האמיתי של העותרים, כמו גם ביחס לשאלה האם אמנם שביתת הרעב מקוימת על ידם. זאת, בין היתר, על בסיס חוות דעת רפואית שהוגשה בה נמסר כי עלה רושם ל"מניפולציות" מצד העותרים. כך לדוגמא, נמסר כי נמצאו בסמוך למיטתו של אחד העותרים מצרכי מזון ושתיה. בפסק דינו, הטעים בית המשפט כי אינו נוטע מסמרות בשאלת קיום שביתת הרעב על ידי העותרים. עם זאת, מחוות הדעת הרפואית שהוגשה עלה כי לא חל שינוי של ממש במצבם הרפואי של העותרים, באופן המצדיק בחינה מחודשת של הקביעות בפסקי הדין הקודמים בעניינם. על כן, דחה בית המשפט את עתירתם.
6. במסגרת העתירה דנא, שהוגשה ביום 16.12.2016, עותרים העותרים לביטולם של צווי המעצר המינהליים שהוצאו נגדם, עקב "מצבם הבריאותי הגוסס והסכנה למוות מיידי". העותרים מציינים כי החלו את שביתת הרעב ביום 25.9.2016, כך שנכון ליום הגשת העתירה הינם שובתי רעב משך 84 ימים. עוד מסרו העותרים כי מיום 12.12.2016 הם נמנעים אף משתיית מים, כך שיום הגשת העתירה הינו היום הרביעי להפסקת שתיית מים כאמור. בעניינם של שני העותרים בנפרד, נטען כי "לא נתן שתן מלפני שלושה ימים, לחץ כמו דקירות על שריר הלב, כאבים עזים כמו אש במותנים, הוא חלש מאוד ומרגיש שהוא גוסס".
7. ביום 18.12.2016 קיימנו דיון ראשון בעניינם של העותרים. במהלך הדיון, טענה באת-כוח העותרים כי מצבם הבריאותי חמור מאד ועתרה לכך שבית המשפט יורה לרופא מחוץ לבית החולים לבדוק את העותרים ולהגיש חוות דעת רפואית בעניינם. באת-כוח העותרים אף הציעה מינויו של רופא מהמרכז הרפואי ע"ש אדית וולפסון (בית חולים אשר צבר ניסיון בטיפול בשובתי רעב). עוד שמענו מפי בא-כוח המשיב כי טרם נבחנה סוגיית יישומו של החוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 48), התשע"ה-2015 (להלן: חוק ההזנה בכפייה) בעניינם של העותרים. לאחר ששמענו את טיעוני שני הצדדים ניהלנו, בהסכמת באת-כוח העותרים, דיון במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות בו הוצג לנו חומר חסוי בעניינם של העותרים והתאפשר לנו לשאול את נציגי המשיב שאלות שונות ולקבל תשובותיהם.
8. בהחלטה "מס' 1" מאותו היום, ציינו כי בא-כוח המשיב נתן הסכמתו להסמיך את בית המשפט למנות רופא "חיצוני" לבדיקתם של העותרים, אך הדגיש כי לא יהיה די בבדיקה גופנית וכי יידרשו בדיקות נוספות, דוגמת בדיקת דם, כדי לעמוד על מצבם של העותרים לאשורם. אף באת-כוח העותרים נתנה את הסכמתה להסמכתנו אך מסרה כי אין ביכולתה לאשר שהעותרים יסכימו לבדיקות נוספות מעבר לבדיקה גופנית. על כן, הורינו כי חוות דעתו של הרופא החיצוני שימונה על ידינו תוגש במהירות האפשרית. עוד הורינו כי בא-כוח המשיב יגיש הודעה מעדכנת בדבר עמדת המדינה באשר לנקיטת צעדים על פי חוק ההזנה בכפייה.

           בהחלטה "מס' 2" מאותו היום, הורינו כי מנכ"ל המרכז הרפואי ע"ש אדית וולפסון ימנה את אחד מרופאי המרכז אשר צבר ניסיון קודם בעניינם של שובתי רעב כ"רופא מומחה חיצוני", על מנת שזה יבדוק את מצבם הרפואי של העותרים בדחיפות המירבית ויגיש חוות דעתו. זאת, בין היתר, נוכח עמדת באת-כוח העותרים כי נכון למנות רופא מהמרכז הרפואי האמור. עוד הבענו את תקוותנו כי העותרים יאפשרו לרופא המומחה לערוך להם בדיקה מקיפה ויסודית ככל האפשר.

           בשולי הדברים יוער, כי בנוסף לחוות הדעת האמורה הגיש המשיב לעיוננו מספר "סיכומי מידע רפואיים" בעניינם של העותרים. עוד נמסר מטעמו, כי העותר 1 הועבר לחדר אחר בבית החולים בו יש אחות, כאשר טיפול זה נקרא "טיפול מוגבר" (ולא "טיפול נמרץ", כפי שטענה באת-כוח העותרים בשיחת טלפון עם בא-כוח המשיב).

10. ביום 20.12.2016 הוגשה הודעה מטעם המשיב, במסגרתה נמסר כי נוכח העובדה שמעצרם המינהלי של העותרים הותלה, הרי שפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה) אינה חלה עליהם. על כן, אף חוק ההזנה בכפייה – שהוא למעשה תיקון לפקודה – אינו חל בעניינם של העותרים. הוטעם לעניין זה, כי בהתאם לפקודה "אסיר" הוא מי ש"נתון כדין במשמורת בית סוהר" וכי נוכח התליית מעצרם של העותרים הם אינם נתונים במשמורת שירות בתי הסוהר. סיכומו של דבר, מסר המשיב כי "נקיטה בצעדים על פי החוק האמור אינה רלוונטית לעת הזו, מבלי להידרש לשאלת התקיימות התנאים הקבועים בחוק לעניין זה".
11. עוד באותו היום קיימנו דיון שני בעניינם של העותרים, אשר התמקד בשני נושאים עיקריים. ראשית, ניהלנו שיג ושיח בסוגיית אי-הסתפקותם של העותרים בהתליית מעצרם המינהלי ובדרישתם לביטולו. אל באת-כוח העותרים פנינו בשאלה מהו, לדידה, ההבדל המשפטי והמעשי בין התליית מעצר מינהלי לביטולו. זאת, שכן על פניו כך או כך עומדת למדינה האפשרות לעצור את העותרים עת ישתפר מצבם הרפואי – אם על דרך של ביטול ההתלייה ואם על דרך של חידוש המעצר. במענה לכך, טענה באת-כוח העותרים כי ההבדל בין התליית מעצר מינהלי לביטולו נעוץ בשתי סוגיות מרכזיות. ראשית, טענה כי משמעותה של התלייה היא כי בנקודת הזמן הנוכחית אין מסוכנות מצד העותרים. לעומת זאת, משמעות הביטול היא כי לא נשקפת מן העותרים מסוכנות אף בעתיד. שנית, כי כל עוד מעצרם של העותרים מותלה ולא מבוטל אזי מוטל עליהם לשהות במקום שנקבע על ידי בית המשפט, כך שלמעשה מוטל עליהם מעין "צו הגבלה". כדוגמא לכך, הפנתה באת-כוח העותרים לפסק דינו של בית משפט זה, אשר מנע מהם את המעבר מבית החולים בו הם מאושפזים לרמאללה.

           מפי בא-כוח המשיב ביקשנו לשמוע אודות "הסטטוס המיוחד" של התלייתו של מעצר מינהלי, חלף ביטולו. בפרט, ביקשנו את התייחסותו לשאלת מקור הסמכות להטלת הגבלות כאלה ואחרות על מי שמעצרם המינהלי הותלה – דוגמת העותרים דנן – שכן לכאורה משמעותה של התליית פעולה משפטית (דוגמת מעצר מינהלי) הינה כי בתקופה ההתליה הפעולה כלל אינה קיימת. זאת בייחוד, נוכח עמדת המדינה – כאמור לעיל – כי משהותלה המעצר המינהלי לא חלה הפקודה ובכלל זה הוראות חוק ההזנה בכפייה. בתחילה, הטעים בא-כוח המשיב כי הגם שחוק ההזנה בכפייה לא חל בעניינם של העותרים, הרי שבעת הצורך – ובמקרה בו מצבם הרפואי יידרדר – ניתן יהיה להפעיל בעניינם את הוראות סעיף 15 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. אשר למקור הסמכות להגבלת חירותם של העותרים, נטען כי סמכותו של בית משפט זה להתלות מעצר מינהלי כוללת בתוכה, מיניה וביה, את הסמכות להטיל הגבלות כלשהן אשר תחולנה בתקופת ההתלייה.

12. שנית, שמענו את טיעוני הצדדים בכל הקשור למצבם הרפואי של העותרים. מפי באת-כוח העותרים שמענו כי הם הביעו את הסכמתם לבדיקת דם, דבר שכאמור לא עלה מחוות דעתו של ד"ר סורוקסקי. עוד הביעה באת-כוח העותרים את התנגדותה להבאת עדויות שמיעה בדבר הקפדת העותרים על שביתת הרעב (ובכלל זה הימנעותם משתייה); והביעה חששה ממצבם הרפואי של העותרים. בא-כוח המשיב אישר כי לאחר שד"ר סורוקסקי סיים את בדיקתם של שני העותרים, הסכים העותר 1 לבדיקת דם ואף מסר כי כזו נערכה וכי ד"ר סורוקסקי אף חיווה דעתו לגביה.
13. בהחלטה שניתנה סמוך לאחר הדיון, הורינו למשיב להעביר לבית המשפט את ההתכתבויות בין ד"ר סורוקסקי לבין בא-כוח המשיב, על מנת שתעמוד לפנינו התמונה בשלמותה. עוד הורינו כי משניתנה הסכמת העותר 2 לבדיקת דם, זו תיערך לו על ידי צוות בית החולים בו הוא מאושפז בהקדם האפשרי.