השופטת מ' נאור:
1. האם בגידתו של אחד מבני הזוג בתקופת הנישואין היא בבחינת "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים השווה הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון)? זו השאלה העיקרית העולה במסגרת עתירה זו.
העובדות וההליכים בבתי הדין הרבניים
2. העותרת והמשיב 2 נישאו בשנת 1985. ביום 21.9.2003 הגיש המשיב 2 תביעת גירושין נגד העותרת לבית הדין הרבני האזורי בבאר שבע. במסגרת תביעה זו טען המשיב 2 כי המערערת בגדה בו עם גבר אחר ולפיכך אין ליתן לה את חלקה בזכויות הסוציאליות שצבר במסגרת עבודתו בתקופת הנישואין. ביום 29.2.2004 הגיעו העותרת והמשיב 2 להסכם גירושין, לו נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין, ולפיו הרכוש והזכויות שצברו במשך חיי הנישואין יחולקו ביניהם על פי חוק יחסי ממון. תאריך פירוק השיתוף נקבע על ידי בית הדין הרבני, בהסכמת הצדדים, ליום 1.8.2003 (החלטת בית הדין האזורי מיום 29.6.2005). בסיכומים שהגיש, ביקש המשיב 2 כי בית הדין יפעיל את סמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ויקבע כי בגידת העותרת עולה כדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים השווה וכי העותרת אינה זכאית לחלק כלשהו מהזכויות הסוציאליות שהוא צבר במסגרת עבודתו.
3. בפסק דינו מיום 18.1.2006 דחה בית הדין הרבני האזורי את בקשתו של המשיב 2 וקבע כי הזכויות שנצברו למשיב 2 במסגרת עבודתו מיום הנישואין ועד יום פירוק השיתוף, יחולקו באופן שווה בין בני הזוג. בית הדין ציין כי הרעיון הגלום בעקרון איזון המשאבים הוא המחויבות ההדדית של בני הזוג לחלוק עם פקיעת הנישואין את הרכוש שהצטבר לכל אחד מהם במהלך הנישואין. המחוקק, כך ציין בית הדין, ראה ברכוש שהצטבר עד אותה עת כרכוש שבו לשני בני הזוג יש זכויות, מבלי להתחשב ברישום הפורמאלי של הרכוש. על כן נקבע, כי כשם שאישה שבגדה אינה מפסידה את הרכוש שהביאה או שצברה במהלך הנישואין, אין היא מפסידה את זכותה ברכוש שהצטבר על שם הבעל, אף אם היא אשמה בפירוק הנישואין. עוד קבע בית הדין, כי על פי המשפט האזרחי, אין בבגידת האישה כדי להשליך על הזכויות שכבר צברה עד לאותה עת. לפיכך, קבע בית הדין כי "עם כל שאט נפשנו כלפי התנהגותה של האשה, לא ניתן 'להענישה' על ידי פגיעה בזכויות הממון על פי החוק".
4. על קביעה זו בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ערער המשיב 2 לבית הדין הרבני הגדול וטען כי בית הדין הרבני רשאי לקבוע כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מעקרון האיזון השווה באשר לזכויות שצבר בעבודתו, וכי התנהגותה של העותרת מצדיקה הפעלת שיקול דעת שיפוטי וקביעה כאמור.
5. בפסק דינו מיום 20.9.2006 ציין בית הדין הרבני הגדול כי בני הזוג נישאו בשנת 1985 וקבע כי לא חלה עליהם הלכת השיתוף. לפיכך, כך נקבע, אין לעותרת קניין בנכסים וכספים הרשומים על שם המשיב 2. זכויותיה אינן זכויות קנייניות כי אם "זכות תביעה לזכויות המגיעות לה עם פקיעת הנישואין" ועל כן, אין פגיעה בקניינה. חוק יחסי ממון, כך נקבע, אינו מבחין בין זכויות שנצברו לאחר שאירעו המקרים העולים כדי "נסיבות מיוחדות" לפי החוק ובין זכויות שנצברו לפני מקרים אלה. בית הדין קבע, כי בגידה עולה כדי נסיבות מיוחדות לעניין סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון והוסיף כי לא מדובר כאן בחוק דתי וענישה דתית בגין האשמה של פירוק הנישואין גרידא אלא:
"משום התוצאות הכלכליות הנרחבות של פרוק נשואין ע"י בגידה, כלומר הצד הנבגד יאלץ כתוצאה מההתנהגות החד צדדית הבוגדנית והמפתיעה לבנות לו בית אחר: להנשא מחדש וגם לקנות בית אחר כפשוטו. מה שאין כן בנשואין שלא צלחו ששם שני הצדדים יש להם חלק בפרוק הנשואין ובאחריות להכרח של בנית בית חדש. האחריות הכלכלית שהוטלה על הצד הנבגד ב'מכה אחת' מזכה אותו להקלות באיזון המשאבים לטובתו בין אם הן מזכויות שנצברו לפני הבגידה או אחריה".
לפיכך קיבל בית הדין את ערעורו של המשיב 2 ברוב דעות וקבע כי כל אחד מבני הזוג יחזיק בזכויות שצבר במקום עבודתו. לחוות דעת של הדיין הרב ח' איזירר הצטרף הדיין הרב א' שרמן. הדיין ש' דיכובסקי, יו"ר בית הדין, סבר, בדעת מיעוט, כי חרף העובדה שבגידה נכנסת בגדרן של "נסיבות מיוחדות" לעניין סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, הרי שבכל הנוגע לנכסים שנצברו עד לבגידה אין לשלול אותם מהאישה שבגדה. הדיין דיכובסקי קבע, כי אין לנקום בנכסי האישה ואין לקחתם ממנה בגין התנהגותה, אלא אם כן ההלכה מחייבת לעשות כן. חוק יחסי ממון, שהצדדים ביקשו להתדיין לפיו, קובע את השותפות של שני בני הזוג בנכסים שנצברו. המאמץ הדרוש לצבירת נכסים הוא של שני בני הזוג. לפיכך, כך קבע הדיין דיכובסקי, הזכויות הסוציאליות אינן ניתנות להפסד למפרע, גם אם האשה חטאה. הדיין דיכובסקי הוסיף, כי יש לשקול את מעשה הבגידה בכל הנוגע לנכסים שנצברו לאחר האירוע, שהרי כל שיתוף הנכסים מתבסס על השיתוף האישי וכאשר שיתוף אישי זה מופר, אין מקום לשיתוף נכסים. ואולם, כך קבע הדיין דיכובסקי, אין סיבה להחיל את פקיעת השיתוף למפרע ואין מקום לפגיעה בנכסי האישה להם היא זכאית לפי החוק ולפי הסכמת הצדדים.
מכאן העתירה שבפנינו.
העתירה
6. בעתירתה טוענת העותרת, כי בפסק דינו סטה בית הדין הרבני הגדול מהלכותיו של בית משפט זה לפיה אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, וזאת חרף העובדה שבית הדין הרבני הגדול, בפוסקו על פי חוק יחסי ממון, אינו מוסמך לסטות מההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון. עוד טוענת העותרת, כי בית הדין טעה כאשר קבע כי "לעותרת זכות תביעה לזכויות המגיעות לה עם פקיעת הנישואים" בעוד שעל פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, הזכות למחצית שווי הנכסים אינה מותנית אלא נדחית בלבד למועד פקיעת הנישואין.
לטענת העותרת, קביעת בית הדין כי התנהגות חד צדדית של אחד מבני הזוג מזכה את הצד האחר בהקלות באיזון המשאבים, הן באשר לנכסים שנצברו לפני הפירוד והן בנכסים שנצברו לאחר מכן, עומדת בסתירה להלכה ולסעיף 5 לחוק יחסי ממון. לגישתה, התנהגות של אחד מבני הזוג שאינה התנהגות בעלת אופי כלכלי אינה יכולה לעלות כדי "נסיבות מיוחדות" לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון המאפשרות לשלול מאותו בן הזוג זכות כספית הקבועה בחוק. עוד טוענת העותרת, כי בית הדין הרבני קבע שפירוק הנישואין הביא על הבעל "אחריות כלכלית" באופן שרירותי מבלי שטענה מעין זו הועלתה או הוכחה בפניו.
7. המשיב 2 טוען מצידו, כי בית הדין הרבני הגדול לא סטה מהלכותיו של בית משפט זה. לגישתו, זכויות סוציאליות אינן בגדר רכוש משותף של בני הזוג. המשיב 2 מציין, כי אף שייתכן שבתי המשפט האזרחיים אינם נוטים להפעיל את הסמכויות הקבועות בסעיף 8 לחוק יחסי ממון כאשר אחד מבני הזוג אשם בפירוק התא המשפחתי, הרי שגישת בתי הדין הרבניים שונה. מדובר, כך הטענה, בשתי מערכות שיפוטיות מקבילות להן ניתנה הסמכות החוקית להפעיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון והפעלת הסמכויות בכל אחת מהן עשויה להביא לתוצאה שונה בתכלית. סעיף 8 לחוק יחסי ממון, כך נטען, מעניק שיקול דעת מלא לערכאה השיפוטית שמפעילה אותו לקבוע מהן אותן נסיבות מיוחדות. לטענת המשיב 2, קבעו בתי הדין הרבניים במספר הזדמנויות, כי בגידת אישה מהווה "נסיבות מיוחדות" המאפשרות לקבוע נכסים ששווים לא יאוזן בין בני הזוג. לדבריו, גם בנסיבות העניין שלפנינו היה מקום להפעיל את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון כפי שעשה בית הדין הרבני הגדול, שכן הנישואין פורקו אך ורק בשל בגידתה של העותרת. לטענת המשיב 2, אין המדובר בפגיעה בזכויות קנייניות של העותרת, שהרי בענייננו לא חלה הלכת השיתוף אלא משטר איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון שמשמעו שבמשך חיי הנישואין תחול הפרדה בין נכסי בני הזוג ורק עם פקיעת הנישואין יתבצע איזון המשאבים.
8. ביום 14.5.2007 הוצא צו-על-תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 20.9.2006. בתצהיר התשובה שהגיש חזר המשיב 2 על טענותיו עליהן עמדתי לעיל.
דיון
9. העותרת והמשיב 2 נישאו בשנת 1985 ולפיכך חוק יחסי ממון חל על מערכת יחסי הממון ביניהם. גם בהסכם הגירושין אליו הגיעו בני הזוג נקבע כי הרכוש והזכויות שצברו במשך חיי הנישואין יחולקו ביניהם על פי הוראות חוק יחסי ממון. שאלת איזון זכויותיו הסוציאליות של המשיב 2 מעוררת סוגיה רכושית שאינה עניין של מעמד אישי ולפיכך על בית הדין הרבני להחיל עליה את הדין האזרחי כפי שפורש בפסיקתו של בית המשפט העליון (בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 (1994) (להלן: עניין בבלי); בג"ץ 7716/05 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם, 27.8.2007) (להלן: עניין פלונית); סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון).
סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע כך: