אפתח בכך שהחלטתי לקבל את הערעור ולזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו בקובלנה.
-
נגד המערער, עורך דין במקצועו, הוגשה קובלנה בגדרה הורשע המערער במספר עבירות משמעת הכוללות: התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין – עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א -1961 (להלן: "חוק הלשכה"); פגיעה בכבוד המקצוע – עבירה לפי סעיף 53 לחוק הלשכה; התנהגות שאינה בדרך ארץ כלפי הצד שכנגד - עבירה לפי סעיף 23 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו - 1986, יחד עם סעיף 61 (2) לחוק הלשכה.
-
בעובדות כתב הקובלנה צוין כי המערער הגיש נגד עורכת הדין xxx (להלן: "המתלוננת"), תביעה בגין לשון הרע לבית משפט השלום בתל אביב; המערער לא התייצב לדיון שהיה קבוע בתובענה ביום 6.9.2016, ובעקבות כך התביעה נמחקה והמערער חויב לשלם למתלוננת הוצאות בסך של 5,000 ₪.
המערער הגיש מספר בקשות לביטול פסק הדין אשר נדחו; הוא אף הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר אף הוא נדחה ביום 4.4.2017.
חרף פניות המתלוננת אל המערער, הוא עשה דין לעצמו ולא שילם לה את ההוצאות אשר נפסקו לטובתה; מעשיו של המערער באי תשלום ההוצאות, מהווים עבירות משמעת לפי הוראות החיקוק שצוינו לעיל; רק לאחר הגשת התלונה, שילם המערער את ההוצאות.
פסק דינו של בית הדין המחוזי
-
בהכרעת דינו, ציין בית הדין המחוזי כי המערער שילם את ההוצאות ביום 18.4.2017, כשבועיים לאחר מתן פסק הדין בערעור וכחצי שנה מיום פסק דיונו של בית המשפט השלום; המערער גם לא הגיש תגובה לתלונה וזאת חרף בקשות וועדת האתיקה.
-
בית הדין המחוזי דחה את טענת המערער שלפיה האיחור בתשלום נבע מכך שהמתלוננת לא ציפתה לתשלום ההוצאות עד להכרעה בערעור, זאת משום שפסק הדין לא כלל תנאים לתשלום. בית הדין ציין כי אילו טענת המערער לפיה המתלוננת לא ציפתה לקבל את התשלום הייתה מתקבלת, הדבר היה מהווה נימוק טוב לדחיית התשלום, אך טענה זו לא הוכחה; העובדה שהמתלוננת פנתה בדרישת תשלום ראשונה למערער לאחר מתן פסק הדין בערעור, אין בה די כדי להוכיח שעד לאותו מועד היא הסכימה לדחיית התשלום; אין די בסברת המערער שהמתלוננת לא ציפתה לתשלום עד למתן פסק הדין בערעור, כדי לא לקיים את פסק הדין.
-
בית הדין אף דחה את טענת המערער כי סירובה של המתלוננת להמציא מסמכים מהווה עילה לעיכוב ביצוע התשלום; בית הדין לא מצא מקום להכריע במחלוקת שבין הצדדים בנוגע לסירובה של המתלוננת להמציא למערער כתבי בית דין.
אין משמעות לטענת המערער כי הוא ביצע את התשלום למתלוננת לפני שידע על הגשת התלונה נגדו; העובדה הרלוונטית היחידה היא שהתשלום בוצע באיחור של כחצי שנה ללא הצדקה.
-
בית הדין המחוזי גם דחה את טענת המערער בדבר זוטי דברים; בית הדין ציין כי עורך דין העושה דין לעצמו ואינו מקיים פסק דין במשך חצי שנה, עובר עבירה אתית של התנהגות שאינה הולמת, שלא ניתן לעבור עליה לסדר היום.
-
בנוסף לכך, ציין בית הדין המחוזי כי אי מתן מענה לתלונה מהווה כשלעצמה התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין.
-
בגזר דינו ציין בית הדין כי אמנם המערער נהג בהתנהגות שאינה הולמת ופגע בכבוד המקצוע בשל אי כיבוד פסק דין כספי והתניית תנאים לקיומו, אך "יש לשים דברים בפרופורציה, במכלול השיקולים". בית הדין ציין לקולא את משך הזמן שבו המערער איחר בביצוע פסק הדין שעומדת על כחצי שנה, שבסופה הוא שילם את הסכום; ואת העובדה שהמתלוננת לא דרשה מהמערער את ביצוע התשלום, אלא לאחר פסק הדין בערעור.
בסופו של דבר החליט בית הדין לגזור על המערער נזיפה, השעיה על תנאי למשך 6 חודשים, שלא יעבור במשך שנתיים עבירה מהעבירות בהן הורשע, ותשלום הוצאות למשיבה בסך 5,000 ₪.
פסק דינו של בית הדין הארצי
-
בית הדין הארצי ציין כי, העובדה שהמתלוננת לא דרשה את התשלום אלא לאחר מתן פסק הדין בערעור, אינה גורעת מחובתו של המערער לבצע את פסק הדין בסמוך לקבלתו, אלא אם הייתה לכך הסכמה מפורשת מצד המתלוננת; טענת המערער בדבר העדר ציפייה של המתלוננת לקבל את התשלום וכי המתלוננת הודתה בכך בפרוטוקול שנמחק, הינה טענה עובדתית שלא נתקבלה בבית הדין המחוזי, ואין מקום להתערב בקביעה זו של בית הדין המחוזי.
-
בית הדין הארצי אף ציין כי, לא מצא היגיון בטענת המערער כי הוא עיכב את התשלום לצורך קבלת תגובת המתלוננת לבקשה שהגיש לביטול פסק הדין, זאת משום, שבאותו מועד כבר ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור; גם אם טענה זו של המערער הייתה מתקבלת, לא היה בה כדי להשפיע על ההכרעה; אי ביצוע פסק דין במשך תקופה ארוכה, בין אם היא נועדה לכפות על הצד השני ביצוע מעשה או בשל נסיבות אחרות, מהווה עבירה אתית.
-
עוד צוין על ידי בית הדין הארצי כי, אין רלוונטיות לטענות המערער כי הוא לא ידע אודות הגשת התלונה בעת ששילם את ההוצאות למתלוננת; גם אם נניח כי המערער לא ידע אודות התלונה, אין בכך רלוונטיות מאחר שאין חולק כי התשלום לא בוצע בסמוך לפסיקתו, מבלי שהוגשה בקשה לעיכוב ביצוע; טענת המערער כי אין חובה לבצע את פסק הדין כל עוד הוא אינו חלוט, מנוגדת לתקנות שלפיהן הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים.
-
בית הדין הארצי גם דחה את טענת המערער בדבר העדר יסוד נפשי, מן הטעם שאי ביצוע פסק דין בסמוך לאחר שניתן מבלי שהתבקש עיכוב ביצוע, מהווה כשלעצמה עבירת משמעת, ולא נדרש להוכיח יסוד נפשי של מחשבה פלילית אלא די ברשלנות בלבד; גם אם המערער סבר בטעות שמעשיו מותרים, אין במחשבה זו כדי לפטור אותו מאחריות לעבירות האתיות שביצע; מחשבה כזו אינה משפיעה על המצב הנפשי בדבר העדר מודעות ליסודות העובדתיים של מעשיו האסורים, אלא על המצב הנפשי של העדר מודעות לתוצאות המשפטיות של מעשיו.
-
בית הדין הארצי הוסיף וציין כי, העבירה בדבר אי מתן מענה ללשכה, בהתאם לכלל 39 לכללי האתיקה, לא צוינה בכתב הקובלנה, ולא ניתנה למערער הזדמנות להשיב על טענה זו. לפיכך, שגה בית הדין המחוזי בהרשיעו את המערער בעבירה זו; עם זאת, אין בביטול ההרשעה בסעיף זה כדי להצדיק התערבות בעונש שהוטל על המערער; שכן, בית הדין המחוזי אינו מתייחס בגזר דינו להרשעה בגין אי מתן מענה לתלונה; בית הדין המחוזי מצא להקל בעונשו של המערער בשל זמן האיחור בתשלום, וכן בשל אי דרישת המתלוננת לתשלום אלא לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור.
בית הדין הארצי גם ציין כי, הרשעותיו הקודמות הרבות של המערער מלמדות כי הוא לא משנה את דרכיו; המערער אף הצהיר בדיון כי לא שילם ואינו מוכן לשלם את הקנס שנפסק לחובתו על ידי בית הדין המחוזי כל עוד פסק הדין אינו חלוט; טענות אלה של המערער מעלות חשש ממשי כי אין הוא מבין את חומרת מעשיו.
בסופו של דבר החליט בית הדין הארצי להשאיר את ההרשעה על כנה למעט, ההרשעה בגין אי מתן מענה לתלונה שבוטלה, ולהותיר את גזר הדין על כנו.
תמצית טענות המערער
-
לטענת המערער, בעדותה הראשונה, שנמחקה מהפרוטוקול, המתלוננת הודתה בכך שהיא לא דרשה וגם לא ציפתה לתשלום ההוצאות עד לסיום הליכי הערעור על פסק הדין; בעדותה החוזרת המתלוננת שינתה את גרסתה; רק לאחר פסק הדין בערעור, המתלוננת שלחה אליו הודעה בדואר אלקטרוני שבה ביקשה תשלום ההוצאות, מכאן יש להסיק כי עד מתן פסק הדין בערעור היא לא ציפתה לתשלום.
-
המערער מוסיף וטוען כי, טעו בתי הדין בכך שהתעלמו מהטענה שעד לתום הליך הערעור, פסק הדין שהטיל הוצאות לטובת המתלוננת לא היה חלוט והמתלוננת לא דרשה את תשלום ההוצאות; מיד לאחר שניתן פסק הדין בערעור הוא שילם את ההוצאות למתלוננת; המתלוננת הטעתה את בתי הדין כאשר טענה כי המערער שילם את סכום ההוצאות רק בעקבות התלונה ללשכה, שכן הוא לא ידע על התלונה בעת התשלום.
-
בעניין העונש נטען על ידי המערער כי, משבית הדין הארצי החליט לזכות אותו מהעבירה בדבר אי מתן מענה לתלונה, היה עליו להתערב ולהקל במידת העונש.
עוד נטען על ידי המערער כי, גם אם לא ביצע את התשלום במועד ללא הצדקה, מדובר באיחור קל שראוי לבחון אותו על רקע הליכים ממושכים מול המתלוננת; מכאן שהיה צריך להסתפק באזהרה.
תמצית טענות המשיבה
-
לטענת המשיבה, טענות המערער כי המתלוננת זיכתה אותו בעדותה הראשונה, לא התקבלה על ידי בתי הדין; הרשעת המערער מבוססת, בין היתר, על תשובתו ללשכה לפיה לא שילם את ההוצאות כדי לכפות על המתלוננת להשיב לפניותיו; בית הדין קבע כי אי ביצוע פסק הדין במשך תקופה ארוכה מהווה עבירה אתית.
-
המשיבה מוסיפה וטוענת כי, טענת המערער שהמתלוננת הטעתה את בית הדין לחשוב כי הוא שילם את הסכום רק עקב התלונה ללשכה, נמצאה לא רלוונטי על ידי בתי הדין.
-
בעניין העונש נטען על ידי המשיבה כי מדובר בעונש מתון ומידתי שאין להתערב בו.
דיון והכרעה
-
לאחר שנתתי את דעתי לפסקי הדין של הערכאות הקודמות, לחומר המוצגים ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.
-
על פי הפסיקה לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגלגול שלישי בפסיקה של בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, המהווים גוף מקצועי, אשר הופקד מכוח מומחיותו וסמכותו, על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין; "ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים [פורסם בנבו] (8.7.2007; להלן- "עניין חיים"; ברש 3490/16 שקד נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין (23.5.2016)).
-
סבורני, כי המקרה דנן נופל בגדר החריגים שמצדיקים התערבות בערעור.
אין חולק כי המתלוננת לא דרשה את תשלום ההוצאות לאחר שאלו נפסקו על ידי בית משפט השלום; היא פנתה בדרישה ראשונה לתשלום ההוצאות רק לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור; טענתו של המערער כי הוא שילם את הסכום שנפסק סמוך למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא נסתרה ואף לא הוכחשה על ידי המשיבה.
בנסיבות אלה, ובשים לב לסכום הוצאות מושא הדיון, בסך של 5,000 ₪, סבורני כי סברתו של המערער לפיה המתלוננת לא עומדת על תשלום ההוצאות עד למתן פסק דין בערעור, הינה הנחה סבירה ואפשרית שעומדת בקנה אחד עם ציפייה סבירה ליחס חברי בין עורכי דין חברים למקצוע.
מהפסיקה עולה, כי היסוד הנפשי הנדרש בדרך כלל בעבירות משמעת הוא של מודעות לטיב המעשה, ובנסיבות מסוימות, אף יסוד של רשלנות (השוו: עש"מ 6843/01 בן דוד נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(2), 918, פסקה 5; עש"מ 5550/98 גל-אור נ' מדינת ישראל, פד"י נג(1) 326 (1999); עש"מ 3849/03 אלבז נ' נציבות שירות המדינה, פד"י נח(2) 880 (2004); עש"מ 6335/02 שוחט נ' מדינת ישראל (8.1.03)).
עוד נקבע כי, רמת ההוכחה הנדרשת לצורך עבירות משמעת נוטה לזו הקיימת בדין הפלילי (עש"מ 3725/91 בכרך נ' מדינת ישראל, פד"י מה(5) 401 (1991); עש"מ 7858/03 יופה נ' מדינת ישראל (10.2.04))."
כאמור, בענייננו, הנחתו של המערער שלפיה המתלוננת אינה עומדת על תשלום הוצאות עד למתן הכרעה בערעור, הינה הנחה סבירה ואפשרית ואף מתיישבת עם הציפיה הסבירה של עורך דין מחברו למקצוע; הדברים אמורים במיוחד נוכח סכום ההוצאות הנמוך יחסית, העדר דרישת תשלום ההוצאות מצד המתלוננת אלא לאחר מתן פסק הדין בערעור, ותשלום ההוצאות על ידי המערער סמוך למתן פסק הדין בערעור.
-
סוף דבר: הערעור מתקבל. הרשעתו של המערער מבוטלת ובהתאם גם גזר הדין. אני מזכה את המערער מהעבירות שיוחסו לו בקובלנה.
ניתן היום, ט"ז אדר א' תשפ"ב, 17 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.
