בוטל פסק דין שניתן בהעדר הנאשם עקב אי זימון בא כוחו

כללי

לפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (להלן, "בימ"ש קמא"). פסק הדין  ניתן  ביום 31/3/08 על ידי כב' השופט ש. יציב בתיק ת 6003/07.

העובדות שצריכות לעניין

למערער יוחסה עבירה לפי סעיף 12 א1(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961, שעניינה נהיגה ללא מלווה.

ביום 2/12/07 התייצב המערער בבימ"ש קמא וביקש לדחות את הדיון לצורך התייעצות עם עו"ד. באותו יום הוגשה, גם כן, בקשת דחייה מאת עו"ד פאדי ג'באלי בצירוף יפוי כוח ובה ביקש לדחות את הדיון.

באותו היום קיבל בימ"ש קמא את הבקשה וקבע מועד חדש ליום 20/1/08 וזאת בהיעדר המערער ובא כוחו והורה על זימונם.

ביום 20/1/08 לא התייצבו המערער ובא כוחו ובימ"ש החליט לדון את המערער בהעדרו, הרשיע אותו בעבירה שיוחסה לו ודחה את הדיון ליום 31/3/08 לישיבה נוספת לטיעון לעונש. כנגד המערער הוצא צו הבאה והוצא זימון לב"כ המערער.

באותה ישיבה התבקש בימ"ש קמא לבטל את הכרעת הדין שניתנה בהיעדר. בימ"ש קמא דחה את הבקשה וב"כ הנאשם התבקש לטעון לעונש, אך הוא מאן לעשות כן ובימ"ש קמא גזר על המערער את העונשים הבאים: פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, פסילה על תנאי למשך 3 חודשים כמפורט בגזר הדין וקנס על סך 1,000 ש"ח.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בפסה"ד של בימ"ש קמא ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל במובן זה שאני מורה על ביטול פסה"ד (הכרעת הדין שניתנה בהיעדר וכן גזה"ד), שכן לא הוכח שב"כ המערער זומן כדין לישיבה מיום 20.01.08 והכל כפי שיפורט להלן:

האפשרות להרשיע נאשם בהיעדרו בעבירות קלות מעוגנת בסעיף 240א(2) לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח חדש] התשמ"ב- 1982 (להלן, " החסד"פ"), אשר קובע:

"(2)        נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפטבתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;

(3)       בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר..."

בענייננו, ב"כ המערער עו"ד ג'באלי טען בסעיף 6 להודעת הערעור כי לא זומן לישיבה בה הורשע המערער בהיעדר, שכן לא הופקה הזמנה במזכירות בית המשפט ולא נשלחה אליו כלל. טענה זו לא נסתרה על ידי המשיבה. עיון בתיק בימ"ש קמא מעלה, כי אכן ב"כ המערער לא זומן כדין לישיבה זו, על אף שפרטיו נמסרו לבימ"ש קמא במסגרת בקשת הדחייה, ומשכך היתה מוטלת חובה לזמנו כדין לדיון שוב.

עיון בפרוטוקול הדיון של יום 20/1/08 מגלה שבימ"ש קמא לא התייחס כלל לשאלת זימון ב"כ המערער והסתפק בהצהרת התובע לפיה: "הנאשם לא התייצב. מועד הדיון הודע לו כדין. אבקש לראותו כמי שמודה בעובדות כתב האישום ולפיכך להרשיעו...".

מכאן שלדעתי היה על ביהמ"ש קמא לבטל את הכרעת הדין שניתנה בהיעדר, במסגרת הדיון שנערך במעמד כל הצדדים ביום 31/3/08 וזאת מכוח סעיף 130(ח) לחסד"פ אשר קובע:

 "(ח) נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע."

בענייננו היתה מן הסתם סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של ב"כ המערער לדיון, שכן הוא לא זומן כלל וכלל לדיון. חשוב לציין, שאילו ב"כ המערער היה מקבל זימון כדין ומופיע לישיבה, כי אז בימ"ש היה מנוע מלהשתמש בסמכותו לדון את המערער בהיעדר, כפי שקובעת הסיפא של סעיף 240 א(2) לחסד"פ.

עיינתי בע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, (2007), אליו הפנתה ב"כ המאשימה ולדעתי הנסיבות בענייננו שונות באופן משמעותי מהנסיבות שם ומכאן שאין לגזור ממנו גזירה שווה לענייננו: בפרשת חסון שעסקה בבקשה לעיכוב ביצוע, המערער הוזמן, כמו כן, הוא לא הצליח לסתור את החזקה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. יתרה מזאת ביהמ"ש נתן משקל לכך שלאור עברו התעבורתי הוא ידע כיצד לנהוג ולמי לפנות לבירור. עוד יש לציין, שבענייננו, מדובר בהזמנת עורך דין שכלל לא הוזמן, להבדיל ממערער.