בטלות אישור נישואין שנערכו בחו"ל, בהיבט המשפטי־אזרחי, בהעדר סמכות לאשרם שלא בהסכמת שני הצדדים

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום כ"ב באייר תשע"ח (7.5.18) אשר דחה את בקשת המערערת לדחות את התוקף של אישור הנישואין שנתן בית הדין האזורי ביום ד' תמוז תשע"ב (24.6.2012) לנישואין שנערכו בין הצדדים בספרד.

ההסכימה המערערת להליך אישור הנישואין? בירור העובדות וההשלכות לעניין סמכות בית הדין

לדברי המערערת אישור זה הוצא ללא ידיעתה שכן, לדבריה, בעת שהלכו להינשא הייתה זו בקשת הבעל כי יינשאו גם כדת משה וישראל והיא הקפידה והתנתה הסכמתה להליך זה בתנאי שלא יהיה לו תוקף משפטי אזרחי שיעיד על קשר שבין הצדדים. לדברי המשיב נעשה הדבר בידיעתה.

מעיון בתיק עולה כי אכן המערערת לא הופיעה בזמנו בפני הרב שאישר את אותם נישואין –כך נראה מתוך הפרוטוקול וכך עולה מדברי הרב [...] חברו של הבעל שהעיד בבית הדין.

לפי זה צריכים אנו להסתמך רק על חתימת האישה, שלכאורה נמצאת על מסמך הפנייה שהגיש הבעל לבית הדין האזורי בעת פתיחת התיק לאישור הנישואין, אלא שזו נשלחה למז"פ ומאחר שלא מדובר בחתימה מקורית לא היה אפשר להוכיח את אמיתותה.

עלינו לציין כי העומד לפנינו אינו השאלה לגבי המעמד האישי של הצדדים, שכן אלו התגרשו ללא שוויתרו על טענותיהם. העומד לפנינו הוא השאלה לגבי הנפקויות הממוניות היוצאות מקשר זה, שכן אם הייתה הסכמה הרי שיכול היה בית הדין לדון מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג – 1953, ואילו אם לא הייתה הסכמה הרי שלא היה בית הדין יכול לאשר את הנישואין.

לדברי האישה, רצון הבעל באישור נישואין מטעם בית הדין הרבני הוא לצורך תביעת רכוש שהבעל מגיש בצרפת נגד האישה.

הוצאת אישור נישואין שבו נאמר כי בית הדין הרבני מאשר את נישואי הצדדים שהתקיימו בתאריך מסוים מצריכה פנייה ואישור של שני הצדדים גם לצורך אימות הנתונים עצמם וכן מחמת הנפקויות העלולות לצאת לחובת מי מהצדדים.

מאחר שעיקר הראיה שלפנינו היא רק חתימת המערערת, וזו לא קוימה – לא כהלכה ולא על פי אמצעים לזיהוי, ומאחר שכאמור האישה לא הופיעה כלל בפני בית הדין האזורי בעת הגשת הבקשה ובעת הדיון על הבקשה, הרי התמונה שעולה היא כי הפנייה לבית הדין האזורי בבקשה לקבל אישור נישואין נעשתה ביוזמתו של צד אחד בלבד – קרי הבעל.

מאחר ש'חלון הסמכות' היחידי שהיה יכול להקים את הבקשה [לאישור נישואין שנערכו בחו"ל] הוא סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, ולסעיף זה נדרשות הסכמות של שני הצדדים, הרי שבנסיבות בקשה זו שבה כאמור לא הייתה הסכמה של צד אחד, לא הייתה לבית הדין הרבני סמכות לדון ולהוציא אישור נישואין.

פגם נוסף, לכאורי, בהליך – קיומו בלי התייצבות שני הצדדים לדיון ובלי נסיבה מיוחדת שתצדיק זאת

לכאורה, נסיבות העניין גם לא הצדיקו חריגה מהכלל שנקבע בתקנה קס"ח לתקנות הדיון, שיש להזמין את הצד שכנגד לדיון ולפרסם זאת בעיתון יומי שבועיים לפני הדיון. מהחומר שבתיק עולה שהצדדים התגוררו באותם ימים בסמיכות לבית הדין האזורי בעיר ירושלים. ולא היה מקום לפתוח את התיק לאישור נישואין במעמד צד אחד, המבקש, ביום ד' תמוז תשע"ב (24.6.12) ואף לאשר את הנישואין עוד באותו היום.

ההשלכה של קיום ההליך בחוסר סמכות

הנפקות הישירה מכך היא כי דינו של אישור הנישואין שהוצא ללא סמכות שיפוטית להתבטל מהפן המשפטי והוא למעשה חסר תוקף משפטי ובכל הנוגע לעניין הרכוש [– להיבטים האזרחיים] האישור בטל.

למען הסר כל ספק, בית הדין מבהיר שמבחינה הלכתית הצדדים נישאו והתגרשו כדמו"י. כל הדיון הנ"ל מתייחס לפן האזרחי בלבד.

דברים אלו [ההבחנה בין המשמעויות האזרחיות להלכתיות או בין הנישואין עצמם לנפקויותיהם] מקבילים לנאמר בסעיף 4א לחוק [הנ"ל, בהקשר אחר] שבו נקבע כי בית הדין יכול לדון ביחס למעמד האישי בלי שתהיה לכך נפקותא לענייני הרכוש ואחרים המתנהלים בערכאה אחרת.

מוחלט

א.         אנו מקבלים את הערעור.