ביהמ"ש העליון - מבחן מעשי לשאלה מיהו 'בן דת אחרת' לצורך חוק השבות

השופט נ' הנדל:

רקע וטענות הצדדים

1.     בפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה נדרשים משרד הפנים ושר הפנים לנמק מדוע לא מוענק לעותרת מעמד של אזרחית ישראלית לפי חוק השבות, התש"י - 1950. 

           העותרת נולדה בארץ ישראל בשנת 1950. הוריה יהודים ניצולי שואה. בשנת 1975 הרתה לבן זוג נוצרי קתולי ונישאה לו באותה שנה בכנסייה בעיר יפו. מוסכם על הצדדים כי לפי הרישום בכנסייה עברה העותרת טקס טבילה בשנת 1973.

           בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית: חלקה באשר לאירועים שהתרחשו וחלקה ביחס לדגשים ולפרשנות. תחילה, תוצג עמדת העותרת.

            העותרת עומדת על כך כי לא עברה כל טקס דתי לשם המרת דתה לדת הנוצרית. באשר למסמך האמור המתעד שעברה טקס טבילה, טוענת העותרת כי זהו מסמך כוזב, שנערך על פי מידע לא נכון שמסרה עם בן זוגה לכומר. הדיווח הכוזב האמור היה חיוני לגרסתה כדי שתוכל להתחתן. בסוף שנת 1977 נולדה לבני הזוג תינוקת שנרשמה בתעודת הלידה כיהודיה. לאחר מכן, העתיקו בני הזוג את מקום מגוריהם לגרמניה. העותרת הגיעה לארץ לביקורים תכופים בגין מצבה הרפואי של אמה. באותו שלב אף שיגרה מכתבים למשרד הפנים בבקשה לוותר על אזרחותה, כדי להימנע מתשלומי מס החלים על אזרח ישראלי. באחד המכתבים ציינה כי "ממילא שהיא חיה כנוצריה" ועל כן אין טעם להותיר את מעמד האזרחות הישראלית לה ולבנותיה על כנו. בתאריך 22.12.85 הורו המשיבים על ביטול האזרחות של העותרת ובנותיה. בשנת 1992 פנתה העותרת לרשויות בגרמניה וביקשה להסיר את רישומיה כנוצרייה מכל פנקס שמתנהל על ידם וכך אכן נעשה. בשנת 2001 נפגעה העותרת בתאונת דרכים קשה ובתום תהליך השיקום נודע לה כי בעלה נטש את ביתם ועבר לגור עם אישה אחרת. בשנת 2003 נפטרה אמה של העותרת. על רקע הנסיבות שפורטו בחרה העותרת לחזור לארץ. היא רכשה לעצמה דירת מגורים בישראל והעבירה לשם את כל רכושה. בשנת 2005 פנתה למשיבים בבקשה לקבלת אזרחות ותעודת זהות. היא נתבקשה להביא אישור על יהדותה מבית הדין הרבני. בתאריך 22.3.2007 ניתן פסק דין של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, המאשר כי העותרת הינה יהודיה. חרף האמור, החליטו המשיבים שלא להעניק לה אזרחות ישראלית מהנימוק הבא: "מאחר והמרת את דתך אינך זכאית יותר למעמד בישראל לפיכך בקשתך מסורבת. תוכלי להיכנס ארצה למטרות ביקור באשור תייר בלבד". על החלטה זו הגישה העותרת ערר, אשר נדחה "מכיוון שעצם טקס הנישואין בכנסיה זו המרת דת". מכאן העתירה שבפנינו.

           מהעבר האחר, המשיבים מדגישים כי בתאריך 17.9.75 הנפיק לעותרת הממונה על ענייני דת במשרד הדתות תעודת רישום המרה, המאשרת שהתקבלה לדת הלטינית (נוצרית) (ראה מש/1). זאת, על סמך תעודת המרה שניתנה על ידי האב הלטיני ביפו. על כן, לגישת המשיבים, ברי כי העותרת ידעה שהמירה את דתה ואף לא ציינה זאת בעתירה. לשיטתם, די בכך כדי לדחות העתירה על הסף. עוד הודגש כי רק בחלוף 20 שנה מהמועד בו בוטלה אזרחותה, על פי בקשתה, הגישה העותרת בקשה לאשרת עולה. אף לגופו של עניין סבורים המשיבים כי דין הבקשה להידחות. העותרת חיה כנוצרייה ואף הציגה עצמה ככזאת משך תקופה של עשרות שנים.

המסגרת הנורמטיבית

2.        חוק השבות, התש"י - 1950  הוכתר על ידי הנשיא ברק כ"יסודי בחוקים" (א'  ברק עיונים בעשייתו השיפוטית של אהרון ברק, עמ' 13). ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון התבטא בדיון בכנסת לגבי חקיקת חוק השבות באופן הבא:

"חוק השבות הוא מחוקי-השתיה של מדינת ישראל. הוא מכיל ייעוד מרכזי של מדינתנו, הייעוד של קיבוץ גלויות...חוק השבות אין לו דבר עם חוקי הגירה, זהו חוק ההתמדה של ההיסטוריה הישראלית, חוק זה קובע העקרון הממלכתי, אשר בכוחו הוקמה מדינת-ישראל" (ד"כ 6 (תש"י) 2037 - 2036).

           לעניות דעתי, אין חוק עלי ספר החוקים המבטא טוב יותר כחוק השבות את ייחודה ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל ותכליתה בשנת 1948. החוק ממזג בין ההיסטוריה, התרבות והדת; בין העבר, ההווה והעתיד; בין השאיפה, החלום והמציאות; בין מעוף השמיים, עפר הארץ ומצולות הים. השופט מ' חשין התייחס לחוק בלשון זו:

"..."תכלית הגדולה" של חוק השבות: קיבוץ גלויות העם היהודי אל מדינת היהודים, שיבת הבנים אל ביתם. חוק השבות, כשמו-כן-הוא, מפנה הוא פניו אל היהודים באשר-הם-שם. מזמין הוא את היהודים לשוב אל ביתם, לחזור ארצה. כל יהודי באשר-הוא, מחזיק כל-העת במעין-אופציה-למניה הניתנת למימוש לרצונו בלבד. "חוק השבות בא לקבוע עיקרון, שכל עם ישראל בעולם כולו יש לו חלק ונחלה בישראל, וכאשר אדם מישראל רוצה לחזור למולדתו, לישראל, הוא איננו בבחינת מהגר, אלא בבחינת שב למולדתו"...אשר לתכליתו העיקרית של חוק השבות: עמדנו על המיוחדות שבחוק השבות, וידענו כי לבתו היא במשאת-הנפש של "ושבו בנים לגבולם". "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך" (בראשית, יב, א [ב]). כך ציווה האלוהים את אברם, ומולדתו של העברי - היהודי - מאז היא ארץ-ישראל. יהודי, כל יהודי באשר הוא שם, מולדתו ההיסטורית היא ארץ-ישראל, ואם אך יבקש לקיים את ציוויו של האל לאברם, נקבל אותו בלב פתוח כקבלנו בן אובד"

(בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 755) (וראו גם עמדת הרמב"ן, לפיה יישוב ארץ ישראל הוא מצוות עשה מדין תורה - הסתייגות הרמב"ן מספר המצוות של הרמב"ם, מצוות עשה ד', על יסוד במדבר, פרק ל"ג פסוק נ"ג).

           ראוי להעיר כי משחר קום עמנו - ימי אברהם אבינו - ועד לתקופת המדינה המודרנית, הכמיהה לארץ ישראל הותירה אותותיה בתפילה - "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" (תפילת שמונה עשרה); בשירה - אף על ידי אלה שחיו מחוץ לגבולות המדינה: "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב" (ר' יהודה הלוי); ובמעשה - באמצעות התארגנות קבוצות שונות בזמנים ומקומות שונים לתכנן העלייה ארצה. 

4.        סעיפים 1 ו - 4 ב' לחוק השבות הם הרלוונטיים למקרה שמונח לפנינו.

1. "כל יהודי זכאי לעלות ארצה                             הזכות לעליה

4 ב' לעניין חוק זה, "יהודי"  - מי שנולד לאם       הגדרה (תיקון תשכ"ט)

יהודיה או  מי שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". 

           חוק השבות קובע כי כל יהודי זכאי לעלות לישראל בתנאי שאינו בן דת אחרת. מהו "בן דת אחרת" וכיצד הפסיקה פירשה מונח זה? כדי להשיב על שאלה זו ראוי לערוך סקירה קצרה של התפתחות הדין והפסיקה. התיקון בסעיף 4 ב' בשנת תשכ"ט - 1970 שזור בהיסטוריה המשפטית ומהווה מעין קו הפרדה בין התקופה שלפניו לבין התקופה שאחריו.