ביהמ"ש: פגיעה שאירעה בעת קשירת תיק לאופנוע מהווה תאונת דרכים

כללי

1.       האם האירוע בו ניזוקה התובעת, מהווה תאונת דרכים כמשמעות מונח זה ב חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: החוק), אם לאו. זו הסוגיה שעל הפרק.

2.       התובעת, ילידת 12/1/1978, ניזוקה בתאריך 5/11/2007 בעינה השמאלית כתוצאה מפגיעת קרס מתכת של רשת קשירה. רשת הקשירה הותקנה על גבי המושב האחורי באופנוע התובעת,  והאירוע התרחש בסיום עבודתה, עת שהניחה את תיקה האישי על גבי מושב האופנוע וביקשה לקשרו ולאבטחו בטרם רכיבה.

3.      הצדדים היו חלוקים באם האירוע, אשר תואר בקצרה לעיל, מהווה תאונת דרכים והסכימו כי ראשית תוכרע שאלת החבות. בנדון, שמעתי את התובעת ועדה נוספת מטעמה. הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה.

      העובדות

4.      יריעת המחלוקת העובדתית בין הצדדים היתה מצומצמת ונגעה בעיקרה לשאלה, באם עובר לפגיעת קרס המתכת בעינה של התובעת היא אכן התניעה את האופנוע. אציין בהקשר זה, כי  נתתי אמון מלא בעדות התובעת ובעדות העדה מטעמה, הגם שחשיבות הסוגיה העובדתית לעיל הינה שולית באופן יחסי, כפי שיובהר להלן.

5.      להלן העובדות שהוכחו:

5.1.    ביום האירוע, בסביבות השעה 17:00, סיימה התובעת את משמרתה כמאבטחת בסניף הביטוח הלאומי בחדרה וירדה לחניון ביחד עם עובדת נוספת בשם יפעת כהן (להלן: יפעת).

5.2.    יפעת והתובעת צעדו יחד והן נפרדו תוך שיפעת פנתה לכיוון רכבו של בעלה אשר המתין מחוץ לחניון. התובעת פנתה לכיוון האופנוע שלה, מסוג קוואסקי בנפח מנוע של 500 סמ"ק, אשר חנה בחניון.

5.3.     התובעת הגיעה לאופנוע ועמדה משמאלו, התניעה אותו, הניחה את הקסדה על הכידון, הניחה את תיקה האישי בחלק האחורי של המושב שם הותקנה, דרך קבע, רשת הקשירה והחלה לעגן את הווים (קרסים) המשוחררים של הרשת. תחילה, היא עיגנה את הקרסים שבצדו הימני של האופנוע ולאחר מכן המשיכה בקרסים שבצדו השמאלי, וזאת מתוך כוונה לסיים את עיגון התיק, לעלות על האופנוע ולהתחיל ברכיבה.

5.4.    לקראת סוף תהליך הקשירה "קפץ" אחד הקרסים לתוך עינה השמאלית של התובעת, וכך תיארה זאת :". . .כשהתחלתי את הפעולה הנחתי את התיק, קשרתי את הקרסים הימניים והתחלתי בהמשך הקשירה לקשור את הצד השמאלי וזה היה אמור להיות סוף התהליך. לגבי הקרסים השמאליים, קשרתי קרס אחד מתוך השניים והקרס השני שחשבתי שקשרתי קפץ לי לתוך עין שמאל . ."(עמ' 8 ,שורות 16-22).

החוק

6.        אביא להלן את הגדרות החוק הרלוונטיות, תוך שהדגשתי את הקטעים הרלוונטיים ומזערתי  את הקטעים הפחות רלוונטיים:

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;

מיום 30.9.1990

תיקון מס' 8

ס"ח תשנ"א מס' 1329א מיום 30.9.1990 עמ' 2 (ה"ח 1962)

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו; למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;

טענות הצדדים

7.      להלן, בקצרה, טענות התובעת:

7.1.     האירוע שתואר לעיל נכנס במסגרת הגדרת "תאונת דרכים" שבחוק, שכן התנעת האופנוע, הנחת התיק האישי על מושב האופנוע על מנת לרכב עליו בצורה בטוחה וקשירתו מהווים "שימוש ברכב מנועי", וזאת באחת מתוך החלופות הבאות:

7.1.1. האפשרות הראשונה, היא כי מדובר ב"נסיעה ברכב" - קשירת התיק היוותה חלק אינטגראלי מהליך הנסיעה הכולל.

7.1.2. האפשרות השניה, היא כי מדובר ב"כניסה לרכב" - בהקשר זה נטען, כי אין חובה כי הכניסה או היציאה מהרכב תכלול בהכרח מגע פיזי עם הרכב בזמן הפגיעה, ובהקשר דנן (כמו גם בהקשר ל"נסיעה ברכב"), יש לבחון את האירוע על פי מבחני קירבה בזמן ומקום, מתוך ראיית תכלית הפעולה ומתוך בחינת התפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי.

7.1.3. האפשרות השלישית היא, כי יש לראות בהינתקות הקרס כהינתקות חלק מהרכב.

7.2.     לכן, משהוכח שהתובעת ביקשה לעשות שימוש ברכב, באחת או יותר מדרכי השימוש, ולצורך כך היא התניעה את האופנוע וביצעה, עובר לנסיעה, פעולה חיונית לשם כך, קרי - קשירת תיק הגב האישי שלה בעזרת הרשת, הרי ניתן לדמות פעולה זו לפתיחת תא מטען (או דלת אחורית) לצורך הנחת תיק אישי, בהבדל המתבקש שלאופנוע אין דלת ואין תא מטען.

7.3.    עוד נטען, כי מדובר בשימוש למטרות תחבורה, שהוא חלק ממתחם הסיכון התעבורתי שכן כל הפעולות נעשו על מנת לעשות שימוש ברכב, היינו - קשירת התיק והינתקות הקרס היו כולם חלק משרשרת פעולות שתכליתן אחת - רכיבה על האופנוע.

7.4.    התובעת ציינה, כי לשיטתה אין לראות בפעולות אותן ביצעה התובעת כטעינה, כהגדרת המונח בחוק. מדובר בתיק אישי, היינו חפצים שאדם נושא עמו ממקום למקום וכוללים מסמכים, חפצים אישיים וכיוב'. עמדה זו, לשיטת התובעת, גובשה בפסיקה וההלכה בהקשר קונקרטי זה עדיין שרירה וקיימת.

7.5.    לסיום נטען, כי גם אם ייקבע כי מדובר, מחד, בדרך שימוש מוכרת; ומנגד, ייקבע כי מדובר בטעינה, הרי שלאור פסק דין אוסם (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה יעקב, פ"ד נט (3) 541, ניתן בתאריך 13/12/2004) יש להכיר באירוע כתאונת דרכים.

8.      להלן, בקצרה, טענות הנתבעת:

8.1.    נטען, כי פעולות הלוואי שבעבר הוכרו בפסיקה כתאונות דרכים כבר אינן תקפות, וזאת לאור פסיקת בית המשפט העליון שדחתה את ההבחנה בין "שימוש עיקרי" לשימוש לוואי", שכן דרכי השימוש הינן רק אלה הנכללות באופן מפורש בחוק.

8.2.    לגופו של עניין נטען, כי לא התקיימה אף אחת מדרכי השימוש הקבועות בחוק וכן נטען כי פרשנות התובעת הינה מרחיבה ויצירתית (מדי). מטרת החוק, לשיטת הנתבעת, הינה לחול רק על מצבים בהם הרכב בתנועה, בנסיעה או בתהליך חניה - במצבים אלה נוצר סיכון תחבורתי. עוד מצב בו חל החוק הוא כאשר הרכב חונה בחניה אסורה ובכך מהווה סיכון תעבורתי.

לפיכך, רכב חונה מהווה, ככלל, "זירה" בלבד, ובמצבים אלה אין נפקות עוד לכל אותם שימושי לוואי שבעבר הוכרו בפסיקה.

8.3.    בהמשך לאמור לעיל, נטען כי פרשנות התובעת, מצביעה על לא יותר משימושי לוואי שכאלה. כך, כאשר נטען על ידי התובעת כי קשירת התיק מהווה "נסיעה", בעוד שהנסיעה טרם החלה; הוא הדין, לעניין פרשנות התובעת לקשירת התיק כ"כניסה" לאופנוע. הנתבעת לא התייחסה לאפשרות שהעלתה התובעת, כי ניתן לראות באירוע כהינתקות או נפילה מרכב חונה או עומד.

8.4.    זאת ועוד, פעולת הקשירה מהווה, כפשוטה, טעינה, וככזו הוחרגה מפורשות בחוק מהגדרת "שימוש ברכב מנועי". מכיון שהנתבעת גרסה כי פעולת הקשירה אינה מהווה כניסה או נסיעה, הרי שממילא לא נדרש ממנה לדון בשאלת התחרות בין דרך שימוש מוכרת לבין טעינה.

      דיון ומסקנות

9.      הקשיים הפרשניים שמציב ניסוחו של חוק הפלת"ד בפני בתי המשפט ידועים לכל. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון מפי כבוד השופט (כתוארו אז) ריבלין בפס"ד אוסם שם ציין, בין היתר, כי:" חוק הפיצויים נתפר טלאי על טלאי, וחלקיו השונים אינם עולים תמיד בקנה אחד זה עם זה". ניסוחו של החוק הביא לתוצאה של ריבוי התדיינויות סביב שאלת האחריות, ולפרשנויות שונות ומורכבות שניתנו על ידי בתי המשפט השונים למונחים המופיעים בו. יחד עם זאת, בשנים האחרונות ישנה מגמה בפסיקת בית המשפט העליון לצמצם את טווח המקרים אשר נכללים בגדרי הגדרת "תאונת דרכים", מתוך שאיפה להשיב את התכלית הבסיסית של חוק הפלת"ד על כנה - אפשרות מתן פיצוי מהיר לנפגעים בתאונת דרכים.

10.  לצורך הבחינה באם אירוע מהווה תאונת דרכים, כהגדרת המונח בחוק, יש לבצע בחינה תלת שלבית: ראשית, יש לבחון באם נתקיימו מרכיביה של ההגדרה הבסיסית; שנית, יש לבחון באם המקרה נופל לגדר אחת החזקות המרבות (התפוצצות התלקחות וכיוב'); שלישית, יש לבחון באם לא חלה על המקרה חזקה ממעטת (ור' להרחבה את ספרו של המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין, " תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים", גדין שידות - הוצאה לאור, מהדורה רביעית; להלן: ספרו של השופט ריבלין; עמ' 151).  במקרה דנן, עיקר המחלוקת הינה באם עונה האירוע להגדרת "שימוש ברכב מנועי". נבחן איפוא את החלופות הרלוונטיות.

נסיעה ברכב

11.  בספרו של  השופט ריבלין, בעמ' 172, ציין המחבר כי:" נפסק כבר, למשל, כי הדיבור "נסיעה ברכב" הוא בעל רמת הפשטה גבוהה למדי, באופן שניתן לכלול בו מצבים רבים אשר על פי המבחן התחבורתי יש לראותם כלולים בשימוש שבהגדרה". יחד עם זאת, קונקרטיזציה של המונח מעלה כי גבולות המונח תחומים למדי. כך, בפס"ד ינטל (רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל, ניתן בתאריך 13/12/2004; להלן: פס"ד ינטל), נדון מקרה נזק גוף, אשר נגרם במהלך סריקה ביטחונית באוטובוס בטרם הנסיעה. בית המשפט קבע באותו עניין כי:" עצם קיום השתלשלות עובדתית, לפיה ביצוע הסריקה קודם ואף סמוך לנסיעה, אינו מספיק כדי להביא לכך שפעולה זו תהווה חלק מ"הנסיעה" ממש. בהמשך, צויין כי:" כמו כן, עצם קיום החובה- בדין או במערכת כללים אחרת- לבצע פעולה מסוימת עובר לנסיעה, אינה מביאה להתמזגות הפעולה עם ה"נסיעה", כמובנה בחוק הפיצויים. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ"הליך הנסיעה" עד כדי שיש לראות בה "נסיעה" אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי." 

ובהמשך לכך, בפס"ד נביל (רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, ניתן בתאריך 4/2/2009) נקבע כי:" "... ברי כי לא כל פעולה הקשורה, בקשר רחוק או קרוב, לנסיעה ברכב תיחשב "נסיעה" על פי ההגדרה. . . .אכן, פרשנות המונח "נסיעה ברכב" הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או שלוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו. לעומת זאת, קשירת המטען אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה. יצויין כי תנאי זה, בדבר הזיקה הפיסית בין הפעולה לבין הנסיעה, הוא תנאי הכרחי אך לא בהכרח תנאי מספיק..." (ההדגשה אינה במקור - י.ל.).

לכאורה, ניתן לאבחן בין פסקי הדין לעיל לבין המקרה שבפנינו, שהרי תכלית הסריקה בפס"ד ינטל היתה ביטחונית, בעוד תכלית קשירת התיק למושב האופנוע היתה תעבורתית - בטיחותית. יחד עם זאת, דומני כי חרף מטרת קשירת התיק לא ניתן לראות בכך כ"נסיעה ברכב". ניתן להפנות בהקשר זה לספרו של השופט ריבלין (עמ' 177) שם ציין, כי אף כיוון מראת רכב שהוביל לנזק גוף, אינו יכול להיכלל כנסיעה, והדברים, לשיטתי, דומים - ניתן לרכב על אופנוע עם תיק על הגב כשם שניתן לנסוע ברכב עם מראות שאינן מכוונות. השופט ריבלין מוסיף וקובע כי:" שימושי לוואי שאינם חלק אינטגרלי וטבעי של המונח נסיעה, ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, שוב לא יבואו, לפיכך, בהגדרה של ה"נסיעה" המוכרת על ידי החוק כשימוש ברכב" (שם, עמ' 178).

משכך, האירוע שבפנינו אינו יכול להיחשב כ"נסיעה".

כניסה לרכב

12.  סבורני, כפי שיובהר להלן, כי יש לראות באירוע שבענייננו ככניסה לרכב.

טיעון התובעת בהקשר זה היה פשוט - ניתן להקביל את הפעולות שביצעה התובעת לפעולות שמבצע באופן רגיל נהג מכונית:
כניסה למכונית, התנעתה (לפני או אחרי הכנסת הציוד), פתיחת דלת תא המטען או הדלת האחורית של המכונית, ניסיון להכניס את הציוד ופגיעה הנגרמת מאחד מחלקי הרכב או הציוד.

בהקשר דנן, יש כמובן לזכור כי מדובר באופנוע ולא במכונית. כך, בין היתר, לאופנוע אין דלת ולכן רכיב ה"כניסה" צריך לעבור התאמות מתחייבות.

מעבר להבדלים הברורים לעין, הרי שדווקא באופנוע נדרש ומתחייב (אף יותר מבנסיעה ברכב "רגיל"), כי המטען האישי של הנהג יועמס באופן נכון ובטיחותי. הדבר נועד הן כדי שרוכב האופנוע לא ישא על גבו מטען מיותר ובכך יתקשה בתנועותיו, והן לצורך חלוקה נכונה של המשקל על גבי האופנוע עצמו.

הדברים לעיל לא נאמרו (רק) כאמירה כללית לגבי כלל רוכבי האופנוע. התובעת ציינה כי כך היא נוהגת לעשות בכל עת שהיא נושאת עמה תיק אישי:" זה תהליך שאני עושה אותו כל יום" (עמ' 7, שורה 8). ואזכיר, רשת הקשירה הותקנה דרך קבע באופנוע וגם אם הוספה לאחר רכישת האופנוע, אין הדבר מעלה או מוריד לדיוננו.

ניתן אם כן לקבוע, כי התהליך בו נקטה התובעת היה חלק טבעי ואינטגראלי מתהליך ה"כניסה" לאופנוע. מדובר בתהליך אשר מתחיל עם תחילת הכנת האופנוע ורוכבו לרכיבה ועוד טרם העלייה אל ועל מושב האופנוע ממש.

בפסיקה נקבע, בהקשר למכוניות, כי הכניסה - במובנה המשפטי - אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנהג לבין הרכב. גם במקרה דנן היה מגע פיזי עובר לפציעת התובעת - התובעת ציינה כי היא ניגשה אל האופנוע, הניחה את קסדתה על גבי הכידון, התניעה אותו ואז ניגשה לקשירת תיק הגב. גם אם הייתי קובע (הגם שלא כך היה) כי התנעת המנוע היתה מתבצעת לאחר קשירת התיק, יש להניח כי הייתי מגיע לאותה תוצאה.

זאת ועוד, ניתן לראות באותה רשת כמעין דלת רכב שנטרקה (ולמעשה, "נזרקה") לעבר מי שנמצא לידה. דומני, כי באם היה האירוע מתרחש בהתייחס למכונית, הרי הדברים לא היו מעוררים קשיים מיוחדים, בין אם מדובר היה בטריקת דלת בהקשר להטענת מטען אישי ובין אם מדובר ב"סתם" טריקת דלת (ור' בהקשר זה את פסקי הדין ע"א (מחוזי חיפה) 542/94; סבאג נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, ניתן בתאריך 15/1/96; ת.א. (שלום ת"א) 42715/07 קרן נ' הפניקס, ניתן בתאריך 6/9/2009; ת.א. (שלום עכו) 4996/07 ראמז נ' הכשרת הישוב בע"מ, ניתן בתאריך 16/12/2009; ת.א. (שלום ת"א) 37888/06 בזק נ' כלל חברה לביטוח, ניתן בתאריך 18/11/2008; ת"א (שלום נהריה) 131/94 סאמח נ' דולב חברה לביטוח בע"מ אשר אוזכר בספרו של השופט ריבלין בעמ' 180 ה"ש 134). אכן, בחלק מפסקי הדין שהוזכרו לעיל נקבע כי מדובר היה בפעולת לוואי, אך גם כיום אין מניעה מקביעת אותם מעשים כחלק אינטגראלי מהגדרות השימושים השונים, ובלבד כי הם צלחו את מבחני:" . . . הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי" (פס"ד ינטל, פסקה 7). בפס"ד ינטל צוינו הדברים בהקשר לשימוש ה"נסיעה", ובענייננו סבורני כי ניתן להיעזר בהם בהקשר ל"כניסה לרכב" ולצורך הבחינה באם פעולות התובעת היוו חלק אינטגראלי מאותה כניסה.

חזרה לעובדות המקרה תזכירנו, כי התובעת היתה בסיום משמרת, מנוע האופנוע עבד והיא היתה לקראת סגירת הקרס האחרון עת קרה המקרה. משמע, התובעת היתה מרחק אפסי בזמן מתחילת הרכיבה לביתה ובסופו של תהליך ה"כניסה" לרכבה.

משכך, מתקיימים, לטעמי, מבחני הקרבה בזמן ובמקום, וכך גם מתקיימת (ועל כך, דומני, שלא היתה מחלוקת) מטרת התחבורה.

חריג טעינה ופריקה

13.  הפרשנות המקובלת בפסיקה של המונח "טעינה ופריקה" אינה כוללת משא יד רגיל שסוחב עימו אדם מן הישוב, כגון תיק אישי, קופסה קטנה וכיוצא באלו, אלא מכוונת לטעינתם ופריקתם של משאות כבדים ולרוב מסחריים (ר' לעניין זה את פס"ד סבאג שהוזכר לעיל). התובעת עסקה בעת קרות האירוע בעיגון של תיק הגב האישי שלה לחלקו האחורי של מושב האופנוע. משכך, פעולה זו אינה מהווה טעינה, וגם אם היה מקום לראות בה ככזו, הרי שלאור פס"ד אוסם, הרי ב"תחרות" פנימית זו, גובר השימוש המוכר על פני השימוש שאינו מוכר.

      הינתקות של חלק מהרכב או מטענו

14.  לאור מסקנתי לעיל, אין צורך להמשיך ולדון בטענת התובעת, כי ניתן לראות באירוע גם כהינתקות של חלק מהרכב או מטענו. יחד עם זאת, אציין בקצרה כי על פני הדברים לא ניתן היה לקבל טיעון זה, שכן הינתקות הקרס היתה כתוצאה מפעולת הקשירה של התובעת, היינו - אין מדובר בהינתקות ספונטאנית, מה ששומט את הקרקע מאפשרות זו (ור' בהקשר זה את ספרו של השופט ריבלין, עמ' 210). 

סוף דבר

15.  לאור האמור לעיל, אני קובע כי האירוע נושא דיוננו מהווה תאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק.

16.  הנתבעת תשלם הוצאות לתובעת בסכום של 3,500 ש"ח, וזאת תוך 30 יום מקבלת ההחלטה.

17.  נקבע לקד"מ לתאריך 20/3/12, שעה 0830, אלא אם הצדדים יגישו הודעה על הסכמה דיונית בנוגע לתחשיבי נזק או הסכמה דיונית אחרת.

18.  לשלוח לצדדים.

ניתנה היום, <כ"ה טבת תשע"ב>, <20 ינואר 2012>, בהעדר הצדדים.

<             >