בית חולים וולפסון ואח׳ נ׳ פלונית

עניינה של החלטה זו בבקשת הנתבעים 2 ו-3 (להלן: "הנתבעים") לסילוק התביעה נגדם על הסף מחמת התיישנות.

עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, על פי הנטען, עקב מעשי רשלנות רפואית ו/או מחדלים רפואיים ו/או הפרת חובות חקוקות על ידי הנתבעים כמי שהעסיקו את הרופאים אשר טיפלו בתובעת במשך השנים והתרשלו בביצוע בירור רפואי והדמייתי. לטענת התובעת, כתוצאה מרשלנות זו, חל איחור באבחון גידול מסוג מנינגיומה שהתפתח במוחה (להלן: "הגידול"), ונגרמו לה עקב כך נזקים רפואיים משמעותיים מהם היא סובלת כיום.

לטענת הנתבעים, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, שכן כתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום 22.11.2020, וזאת בחלוף למעלה מעשר שנים מהמועד האחרון שבו טופלה התובעת על ידי מי מהנתבעים. הטיפולים עליהם מבססת התובעת את טענותיה, ניתנו לה על ידי הנתבעים בשנים 2002, 2004, 2008, 2009 ו-2010, ולפיכך מועדים אלה נחשבים למועד אירוע הנזק. משחלפה תקופה העולה על עשר שנים מיום אירוע הנזק האחרון (5.7.2010) עד ליום הגשת התביעה (22.11.2020), יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. גם אם תתקבל טענת התובעת כי הנזק התגלה לה באיחור במועד אבחון הגידול (21.11.2013), אין בכך כדי לסייע בידה וזאת לאור המגבלה של עשר שנים ממועד אירוע הנזק הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. בכל מקרה, התובעת הייתה צריכה להעלות את טענותיה להארכת תקופת ההתיישנות במסגרת כתב התביעה, ומשלא עשתה כן, החמיצה את המועד.

התובעת מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין לקבל את טענות הנתבעים לעניין מועד אירוע הנזק. המועדים המצוינים בבקשה, בהם ניתנו טיפולים לתובעת על ידי הנתבעים הם מועדי הרשלנות/המחדלים של הנתבעים ולא מועד אירוע הנזק. במועדים אלה חדלו האחרונים מלבצע את הבדיקות הרפואיות הנדרשות לתובעת ובכך גרמו לנזק שהופיע לאחר הסרת הגידול (27.11.2013). נזק זה כולל, בין היתר, נזק בדמות העדר האפשרות לבצע טיפולי רדיוכירורגיה במקום קרניוטומיה, נזק בדמות העדר האפשרות להסיר את הגידול במלואו בשל חדירתו לתוך הסינוס, נזק בדמות נכות רפואית משמעותית שלא הופיעה טרם הניתוח כי אם נגרמה בשל האיחור הרב באבחונו של הגידול. במועדי הרשלנות/המחדלים המצוינים בבקשה (2002-2010) טרם גובשה עילת תביעה ואף לא קצה חוט, שכן הנזק כמפורט לעיל טרם התפתח. משהתגלה הגידול במוחה של התובעת ביום 21.11.2013 יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה. לטענת התובעת, חל בעניינה סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום גילוי הגידול.

לחילופין, התובעת טוענת כי עסקינן באירוע עוולתי נמשך/מחדל מתמשך של הנתבעים, ולפיכך בהתאם לסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, יחל מירוץ ההתיישנות מיום הסרת המחדל, קרי מיום אבחון הגידול. התובעת טוענת עוד כי יש להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי גם בהקשר לטענת ההתיישנות שכן עקב מחדלי הנתבעים נמנעה ממנה האפשרות לדעת את מועד אירוע הנזק במדויק. התובעת אף מבקשת לדחות את הבקשה בשל אי העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. לעניין מועד העלאת הטענות בדבר הארכת תקופת ההתיישנות, התובעת טוענת כי אין להעלות טענות אלה במסגרת כתב התביעה אלא בתגובה לבקשה לסילוק על הסף או בכתב תשובה.

המסגרת הנורמטיבית:

כללי ההתיישנות בתביעות נזקי גוף מוסדרים בשתי מערכות דינים. האחת, הדין הכללי- חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), והשנייה, הדין המיוחד – המעוגן בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") .

חוק ההתיישנות מעמיד את תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה בענייני מקרקעין על שבע שנים, כאשר מניין התקופה הינו החל מהיום שבו נולדה עילת התביעה. חריג לכך נקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר קובע כי אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

סעיף 89 לפקודת הנזיקין מגדיר מהו היום שבו נולדה עילת התביעה בתביעה נזיקית בגין עוולות. הסעיף מבחין לעניין זה בין שני סוגים של עילות: הראשון, עילת תביעה שכל כולה מעשה או מחדל (סעיף 89(1)), והשני, עילה בה הנזק שנגרם, על ידי מעשה או מחדל, הוא חלק מעילת התביעה (סעיף 89(2)). בעוולות מהסוג הראשון היום שבו נולדה עילת התביעה, הוא היום שבו אירע המעשה או המחדל. אולם, אם היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל. לעומת זאת, בעוולות מהסוג השני, היום בו נולדה עילת התביעה, הוא היום בו אירע הנזק. אולם, אם לא נתגלה הנזק ביום שאירע, יחשב היום שבו נתגלה הנזק כיום שבו נולדה עילת התביעה. עם זאת, במקרים כאמור, בהם לא נתגלה הנזק ביום שאירע, תתיישן התביעה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. הווה אומר, הוראת סעיף 89(2) מציבה גבול עליון שעד אליו ניתן להגיש את התביעה, גם כאשר הנזק התגלה באיחור רב וטרם חלפו שבע שנים מיום הגילוי. היינו, שבע שנים מיום גילוי הנזק או עשר שנים ממועד התרחשות הנזק, על פי המוקדם מבין השניים (ע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פורסם במאגרים, 24.11.2005)).

הנה כי כן, סעיף 8 לחוק ההתיישנות מעכב את תחילת מירוץ ההתיישנות עד למועד שבו נודעו לתובע העובדות שנעלמו מידיעתו (בתנאים המפורטים בסעיף) וזאת לזמן בלתי מוגבל. לעומת זאת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מציב מגבלת זמן, בקובעו כי גם כאשר יסוד הנזק אינו מתגלה בזמן, התביעה מתיישנת בחלוף 10 שנים ממועד אירוע הנזק.

לעניין היחס בין הוראות הסעיפים הנ"ל נפסק כי סעיף 89(2) חל רק במקרים בהם לא נתגלה לתובע יסוד הנזק עצמו, להבדיל ממקרים בהם לא נתגלה לתובע יסוד אחר מעילת התביעה, כגון יסוד ההתרשלות או יסוד הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק או כל יסוד אחר של עילת התביעה (למעט הנזק), או אז חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת היישובנ- חברה לביטוח בע"מ, נד(2) 535 (2000)).

מן הכלל אל הפרט:

כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע למועד אירוע הנזק בענייננו. על מנת לקבוע מהו מועד אירוע הנזק, יש להגדיר תחילה את הנזק העומד ביסוד התביעה.

כבר עתה אציין, כי עיון בכתב התביעה ובתגובה לבקשה לסילוק על הסף מגלה כי הנזק המיוחס לנתבעים אינו גידול המנינגיומה עצמו, אלא ההחמרה במצבה הרפואי של התובעת הנובעת מהאיחור באבחון הגידול, אשר הובילה, על פי הנטען, לצורך בביצוע הניתוח וגרמה לנכויות מהן סובלת התובעת היום.

בהקשר זה נטען על ידי התובעת בסעיף 66 לכתב התביעה, כדלקמן:

"לטענת התובעת, אבחון מוקדם של הגידול יכול היה למנוע את כלל נכויותיה של התובעת כפי שהופיעו לאחר הניתוח להסרת הגידול במהלך חודש נובמבר 2013, יכול היה למנוע את הצורך בניתוח ו/או יכול היה למנוע את הצורך בטיפולי רדיוכירורגיה משלימים לשארית הגידולית".

במסגרת תגובתה לבקשה, התובעת אף חידדה נקודה זו, שם נטען כי הנזק העומד ביסוד התביעה הוא הנזק שהופיע לאחר גילוי הגידול ומימדיו, לרבות נזק בדמות העדר האפשרות לבצע טיפולי רדיוכירורגיה (טיפול ממוקד בקרינה מייננת להשמדת גידולים ממוקדים במוח) במקום קרניוטומיה (פתיחה כירורגית של עצם הגולגולת), נזק בדמות העדר האפשרות להסיר את הגידול במלואו בשל חדירתו לתוך הסינוס, נזק בדמות נכות רפואית משמעותית שלא הופיעה טרם הניתוח להסרת הגידול, כי אם נגרמה בשל האיחור הרב באבחונו של הגידול.

ניתן אפוא לקבוע כי הנזק מושא התביעה הוא "הפער" בין מצבה הרפואי של התובעת אילו היה מתגלה הגידול במועדי המחדלים המצוינים בבקשה, לבין מצבה הרפואי הסופי לאחר הניתוח להסרת הגידול, וזאת בקשר סיבתי לאותם מחדלים.

לאור האמור, ברי כי לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים כי מועדי אירוע הנזק הם אותם מועדים בהם טופלה התובעת על ידי הנתבעים. אלה הם מועדי המחדלים המיוחסים לנתבעים, קרי, מועדי ביצוע העוולות הנטענות, אך בוודאי שלא ניתן לקבוע כי במועדים אלה אירעו נזקיה הנטענים של התובעת. בשל אופיים של הנזקים הנטענים, שהתפתחו על ציר הזמן בין מועדי הטיפולים אותם קיבלה התובעת מהנתבעים עד למועד גילוי הגידול, ספק אם ניתן לחדד ולקבוע מועד מסוים על ציר זמן זה בו אירעו והתגבשו נזקיה הנטעים של התובעת. מכל מקום, עניין זה מצריך בירור עובדתי-רפואי שמקומו להיעשות במהלך בירור התביעה ולא בשלב מקדמי זה. במסגרת בירור זה, יבחן מתן מענה לשאלות בדבר השלב הקריטי בו החמיר מצבה של התובעת, בין היתר, תיבחנה השאלות: מתי חדר הגידול לתוך הסינוס באופן שלא אפשר הסרתו הכירורגית המלאה של הגידול? מתי התפתח הגידול לגודל שלא אפשר להמיר את הטיפול הניתוחי בטיפול רדיוכירורגי, ובכלל מתי הפך מצבה הרפואי של התובעת לכדי נכות. מדובר בבירור רפואי שמקומו להיעשות במהלך בירור התביעה, וככל שלא ניתן יהא לספק מענה לשאלות אלה יש לדון בטענת התובעת לנזק ראייתי והיפוך נטל הראיה, שמקומה אף היא להתברר בתיק העיקרי.

משקבעתי לעיל, כי המועדים בהם בוצעו העוולות אינם יכולים להיחשב כ"מועד אירוע הנזק", דין טענת הנתבעים לדחיית התביעה מכוח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין בשל חלוף עשר שנים ממועד אירוע הנזק, להידחות. כאמור, מועד אירוע הנזק נותר עלום בשלב זה, ועל כן לא ניתן לחדד את המועד המדויק ממנו מתחיל מניין מגבלת עשר השנים הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. עניין זה מצריך בירור עובדתי כאמור ומכאן שאין בכוחה של הסיפא של סעיף 89(2) לסייע בידי הנתבעים לסלק את התביעה בשלב מקדמי זה.

השאלה שנותרה אפוא להכרעה היא, האם חל כלל הגילוי המאוחר בענייננו. לשם כך יש לבחון מהו מועד גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה, על ידי התובעת.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הגידול התגלה לראשונה במוחה של התובעת ביום 21.11.13. התובעת טוענת כי עובר למועד זה לא היה בידיעתה הנזק שנגרם לה ובוודאי לא קשר סיבתי כזה או אחר בין מחדלי הנתבעים לבין נזק שטרם התגלה לה. על כן, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד זה. הנתבעים לעומת זאת, טוענים כי התובעת הייתה מודעת או צריכה להיות מודעת לעובדות המהוות בסיס לתביעה, ולו ברמה של קצה חוט שיבסס קשר סיבתי. כמו כן, הנתבעים טוענים כי יש לדחות את טענת הגילוי המאוחר עליה מתבססת התובעת, משלא נטענה לראשונה במסגרת כתב התביעה.

ראשית, אציין כי דין טענת הנתבעים בדבר עיתוי העלאת הטענה לגילוי מאוחר על ידי התובעת, להידחות. כבר נפסק, לא אחת, כי התובע אינו מחוייב להעלות טענות לתחולת החריגים להארכת תקופת ההתיישנות במסגרת כתב התביעה, אלא בכתב התשובה, שם ניתן אף להעלות טענות עובדתיות חדשות לתמיכה בטענה להארכת תקופת ההתיישנות. בהקשר זה, נקבע כי יהיה זה אף "לא נבון" מצד התובע לכלול בתביעתו טענת הגנה שיתכן שכלל לא תועלה על ידי הנתבע. (ראה לעניין זה: 6916/18 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (פורסם במאגרים, 5.12.2018). על כן, דין טענה זו להידחות על אתר.

דין טענת הנתבעים להידחות אף לגופה. מעבר לכך שטענת הנתבעים בדבר קצה חוט לידיעה בכוח הועלתה לראשונה בסיכומים, אין בידי לקבלה לגופה. על מנת שהתביעה כנגד הנתבעים תתיישן, האחרונים נדרשים להראות כי התובעת ידעה על קיומה של עילת התביעה, לרבות מחדלי הנתבעים, הנזק כפי שנטען על ידה וכן הקשר הסיבתי בין הנזק למחדלים, וזאת למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה. מאחר והתביעה הוגשה מקץ שבע שנים ממועד גילוי הגידול, הנתבעים נדרשים להראות כי התובעת ידעה את העובדות הנ"ל עובר לגילוי הגידול. לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעים להראות כי התובעת הייתה מודעת או צריכה הייתה להיות מודעת לקצה חוט של הנזק הנטען על ידה כתוצאה מקבלת טיפול רפואי רשלני. כל עוד לא נתגלה הגידול במוחה, לא ניתן לייחס לה מודעות בכוח אודות גודלו של הגידול ומיקומו, בוודאי לא קשר סיבתי בין אלה לבין הטיפול אותו קיבלה מספר שנים לפני כן.

יוצא אפוא, כי חל בענייננו כלל הגילוי המאוחר המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכפועל יוצא מכך, יש למנות את מירוץ ההתיישנות החל ממועד גילוי הגידול, קרי: מיום 21.11.2013. ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה לא חלפו שבע שנים. על כן, דין טענת ההתיישנות להידחות.

לפני סיום, ולמעלה מן הדרוש, אציין כי אין בידי לקבל את טענת התובעת לתחולת סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין בענייננו, שכן סעיף זה עוסק בעוולות בהן הנזק אינו מהווה אחד מיסודות העוולה. מאחר ועסקינן בתביעה לרשלנות רפואית שהנזק הוא אחד מרכיביה, אזי לא קמה תחולה לסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין כלל והסעיף הרלוונטי בענייננו הוא סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין בו דנתי לעיל.

הוא הדין באשר לטענת התובעת לעניין החמצת ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות על ידי הנתבעים. בחינת הבקשות שהוגשו על ידי הנתבעים בטרם הגשת הבקשה עסקינן לסילוק על הסף מגלה כי מדובר בבקשות טכניות בעניין עדכון ייצוג, הארכת מועד להגשת כתב הגנה ודחיית מועד דיון, שכבר נקבע בעניינן, כי אינן באות בגדר הזדמנות ראשונה לטעון לגופו של עניין (ראה בעניין זה: ע"א 70881/19 פלונית נגד משרד הבריאות, פורסם במאגרים, 11.8.2020). חרף חלוף הזמן ממועד הגשת התביעה עד מועד הגשת בקשת הסילוק, אין בידי לקבל את טענת התובעת, שכן כאמור מדובר בבקשות טכניות, שאין לראות בהן כ"הזדמנות הראשונה" שמצופה היה כי תועלה בגדרן טענת ההתיישנות. על כן, דין טענה זו להידחות.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה לסילוק על הסף.

הנתבעים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות התובעת בסך של 4,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

הנתבעים יגישו כתב הגנה וחוות דעת רפואיות בתוך 60 ימים מהיום.

למעקב המזכירות בהתאם.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תשפ"ג, 18 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.