בן חנן נ' דיין

החלטה

1.תביעה חוזית, שעניינה שכר טרחתו של התובע. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר וצורפו לה הסכמי שכר טרחה בין התובע, עו"ד בן חנן, לבין הנתבעת.

2.כתב התביעה מגולל יחסי עורך דין -לקוח בקשר לשני סוגים של הליכים:

האחד- ייצוגה של הנתבעת בתביעת נזיקין נגד שכנה.

ההליכים האחרים – הם "אשכול" של התדיינויות, שעל פי הנטען, התובע ניהל נגד בעלה של התובעת בבית המשפט לענייני משפחה.

3.התביעה מבוססת על הסכמי שכר טרחה שנחתמו בידי הנתבעת.

4.בקשת הרשות להתגונן מטעם הנתבעת מונה מספר טעמים:

האחד- שמצבה הנפשי והבריאותי של הנתבעת, הוא בכי רע.

השני- שהנתבעת "בקושי קוראת ובקושי מבינה את השפה העברית" ושהתובע החתים את הנתבעת על מסמכים "ללא הבנתה ושכנע אותה להיכנס להליכים משפטיים מבלי שסיים מלאכתו בהם" . (סעיף 3 לבקשה).

הטעם השלישי - שערב הדיון שעמד להתקיים בעניין בקשה שהגיש בעלה (לשעבר) של הנתבעת לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ, שהיה תלוי ועומד נגדו- מי שהיה אז בא כוחה של הנתבעת, הוא התובע כאן- הודיע לה שלא יתייצב לדיון. אי התייצבותו לדיון היתה בניגוד להחלטה מפורשת של הרשמת שדנה בעניין.

חשוב להסביר, שטענה זו הועלתה בקונטקסט החוזי. כלומר- שההתפטרות מייצוג מצידו של התובע- שומטת את זכותו לשכר טרחה כלשהו (סעיף 35 לבקשת הבר"ל).

הטעם הרביעי ,ועל פי השקפתי - הטעם העיקרי, נוגע להתנהלותו הכללית של התובע. על פי הנטען, עיקר מעיינותיו של התובע, לא היה בקידום האינטרס של הנתבעת, אלא מה שעמד מול עיניו היה רק קידום האינטרס האישי שלו. ביתר פירוט, טענת הנתבעת בהקשר הזה היא, שההיגיון הכלכלי שהדריך את התובע נבע משיקולים של שכר טרחה, ולא משיקולים של ראיית טובתה הכספית של הנתבעת . לטענת הנתבעת, התנהלות זו של התובע עולה כדי הפרה של חובת הנאמנות כלפיה.

הנתבעת טענה גם טענות נוספות שעניינן בתחום דיני האתיקה המקצועית החלים על עורכי דין. ולא אפרט.

5.אין זה מיותר לציין, שכל הניסיונות להביא את הצדדים להסכמה לא צלחו. גם אין זה מיותר לציין , שחקירתה של הנתבעת לא התאפשרה, מכיוון שעל פי התרשמותי הברורה היא אטמה עצמה מפני שאלותיו של התובע, כנראה מתוך שסברה שהדיון בעצם נועד לספק לה במה לשפוך את כל מררתה על התובע.

6.ככל שבאמת התרשמתי, שמצבה הנפשי של הנתבעת אינו "כאחד האדם", וככל שאכן שליטתה בשפה העברית מוגבלת- לא מצאתי בנימוקים אלה, שאינם אלא נימוקי "צבע" – יסוד מספיק למתן רשות להתגונן . ההלכות בהקשר זה ידועות. ראו: ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, מד(1) , 341 . וכן: ע"א 1548/96 בנק איגוד נ' לופו, פד"י נד (2), 559.

7.שונים הם פני הדברים ביחס לטענות האחרות שהנתבעת העלתה. על פני הדברים, כמעט אינטואיטיבית , נראה לי, שאין בהפרת הסכם הייצוג (על ידי אי התייצבות לדיון) מצידו של התובע – כדי להביא לאיון מלא של כל שכר הטרחה לו הוא זכאי.ודאי שכך בקשר לתביעת הנזיקין.

יהיו הדברים אשר יהיו, אני סבור, שיש בפן החוזי הזה, כדי להקנות לנתבעת רשות להתגונן ,לפחות בכל מה שקשור להתדיינויות שהיו בבית המשפט לענייני משפחה ולשכר הטרחה הנתבע בקשר להתדיינויות אלה.

8.אף שהטענה שהנתבעת העלתה, בקשר לשיקוליו של התובע בניהול התיקים – היתה טענה כללית – נראה לי, בכל הכבוד, שהיא טעונה בדיקה ובחינה.

ייצוג בידי עורך דין אינו עניין טכני גרידא, של ניסוח כתבי טענות , התייצבות לדיון, וטיעון. שומה על עורך הדין להאיר עיניו של הלקוח בתועלת שתצמח לו , אם בכלל, מניהול ההליך. אכן, לפעמים בעלי דין מנהלים דיון רק כדי להשביע את תחושת הצדק. אבל, בעשותם כך, עליהם להיות מודעים לאפשרות, שבסופו של ההליך לא תצמח להם תועלת כספית ואפשר גם שההליך כולו יסתכם בהפסד כספי . זו חובתו של עורך הדין להאיר את עיני הלקוח – מהם השיקולים הכלליים והכספיים בעד ונגד ניהול הליך . כל הליך.

ככל שהבנתי את טיעוניה של הנתבעת, אחת מטענותיה היא, שהתובע לא סיפק לה ראיית "עומק", או ראיית מרחב לגבי היחס בין ההוצאות אליהן נדרשה, לבין התועלת הכלכלית הצפויה לה בסוף הדרך. גם זו טענה הראויה להתברר.