בר"מ 582-15 יושע נ' עיריית הוד השרון

           בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים במחוז מרכז-לוד (כב' השופטת מ' נד"ב) מיום 30.12.2014 בת"צ 46432-01-14 בה נדחתה בקשת המבקש לתיקון בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש נגד המשיבה (להלן: העירייה).

1. המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד העירייה בה טען כי היא גובה ארנונה שלא כדין מכל בעלי הדירות בבניינים משותפים בשטח שיפוטה בגין חלקם היחסי בכלל השטחים המשותפים בבניין, והעריך כי ישנן כ- 9000 דירות המחויבות בתשלום כאמור. ביום 1.5.2014 הגישה העירייה תשובה לבקשת האישור בה טענה כי היא רשאית לגבות ארנונה בעבור כלל השטחים המשותפים בבית משותף. כמו כן, הבהירה העירייה כי רק נישומים המתגוררים בבניינים משותפים שאוכלסו אחרי שנת 2010 חויבו על ידה בתשלום בגין חלקם היחסי בכלל השטחים המשותפים בבניין, ואילו דיירים בבניינים משותפים שאוכלסו עד שנת 2010 לא חויבו בתשלום כאמור. העירייה הוסיפה וטענה כי אין ממש בטענת המבקש לפיה חייבה כ- 9000 דירות בתשלומי הארנונה האמורים והבהירה כי ישנן רק כ- 673 דירות ב- 13 בניינים שחויבו בתשלומים אלו. עוד טענה העירייה בהקשר זה כי לו היה המבקש טורח לפנות אליה בבקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 טרם שהגיש את בקשת האישור היה לומד עובדה זו על נקלה. כמו כן הצהירה העירייה כי לאחר הכרעה בשאלת החוקיות של חיובי הארנונה נושא בקשת האישור היא תפעל להטיל חיובים אלו גם על תושבי הבניינים המשותפים בעיר שאוכלסו לפני שנת 2010 (ראו, סעיפים 19-16 ו- 30-29 לתשובת העירייה לבקשת האישור שצורפה כנספח מב/8 לבקשה).

2. בדיון שהתקיים בבקשת האישור ביום 4.9.2014 טען בא כוח המבקש כי לולא הגשת בקשת רשות הערעור העירייה מעולם לא הייתה מגלה כי רק הדיירים בבניינים משותפים שאוכלסו לאחר שנת 2010 מחויבים על ידה בתשלום ארנונה בגין כלל השטחים המשותפים שבבניין, ואילו העירייה חזרה על טענתה לפיה בקשת האישור הוגשה ללא תשתית ראייתית מתאימה, וכי לו היה המבקש פונה אליה טרם הגשת הבקשה היה לומד את העובדות לאשורן. בסופו של הדיון קבע בית המשפט קמא מועד לדיון נוסף בבקשה ולשמיעת ראיות בה, אך כחודשיים וחצי לאחר מכן, ביום 17.11.2014, הגיש המבקש בקשה לתיקון כתבי טענות ועתר להוסיף לבקשת האישור טענה לפיה גביית תשלומי הארנונה נושא בקשת האישור רק מדיירי בניינים משותפים שאוכלסו לאחר שנת 2010 מהווה אפליה פסולה של דיירים אלו, וזאת בטענה כי התיקון המבוקש דרוש לשם בירור מכלול המחלוקות בין הצדדים במסגרת ההליך. העירייה התנגדה לבקשה בטענה שהוגשה בשיהוי ניכר ובשלב מתקדם של ההליך, כמו גם מן הטעם שהיה ביכולתו של המבקש להשיג את הנתונים עליהם מבוססת טענת האפליה אותה העלה טרם הגשתה של בקשת האישור.

3. ביום 30.12.2014 דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקש לתיקון בקשת האישור. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי נוכח פערי המידע בין הצדדים, העובדות המהוות בסיס לתיקון המבוקש אכן נודעו למבקש רק לאחר הגשת תשובת העירייה לבקשת האישור, וכי הוספתה של טענת האפליה שהעלה דרושה לשם בירורן של כל עילות ההשבה הרלבנטיות במסגרת ההליך. עם זאת, קבע בית המשפט קמא כי אין להיעתר לבקשת התיקון בשל השיהוי הרב שחל בהגשתה. בית המשפט קמא עמד על כך שהעובדות עליהן מבוססת טענת האפליה שהעלה המבקש נכללו בתגובת העירייה לבקשת האישור ואף על פי כן הוגשה הבקשה לתיקון כתבי טענות רק כשישה חודשים לאחר הגשתה של תשובה זו ולאחר שכבר נקבע מועד לשמיעת ראיות בבקשת האישור. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי המבקש לא נתן כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי האמור בהגשת הבקשה ולפיכך מתעורר ספק באשר לתום ליבו בהקשר זה. מטעמים אלו, ונוכח העובדה שקבלת הבקשה הייתה גורמת לדחיית מועד ההוכחות שנקבע בתיק, קבע בית המשפט קמא כי אין מקום להתיר את התיקון המבוקש.

           מכאן בקשת רשות הערעור דנן.

           טרם הגשת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשתה. בקשה זו נתקבלה בחלקה על ידי כבוד הרשם ג' לובינסקי, אשר הורה למבקש להגיש את בקשת רשות הערעור בתוך 5 ימים מיום שתומצא לו החלטתו, וזאת בכפוף לתשלום שכר טרחת עורך דין לעירייה. בקשה לעיון חוזר שהגיש המבקש לרשם על החלטה זו נדחתה. עם העברת בקשת הרשות לערער לטיפולי וקבלת תגובת העירייה, הגיש המבקש ביום 11.8.2015 בקשה להשיב לתגובת העירייה אך לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה זו.

4. לטענת המבקש שגה בית המשפט קמא משדחה את בקשתו לתיקון בקשת האישור שכן לשיטתו לא חל כל שיהוי בהגשתה. לטענתו, העובדות המבססות את טענת האפליה שהעלה נכללו אמנם בתגובתה של העירייה לבקשת האישור, אך הטענה קיבלה חיזוק משמעותי בדיון שהתקיים ביום 4.9.2014, אשר לאחריו הוגשה הבקשה לתיקון כתבי טענות. עוד טוען המבקש כי גם אם הגיש את בקשת התיקון בשיהוי מסוים לא היה מקום לדחות אותה מטעם זה בלבד, בפרט משנקבע על ידי בית המשפט קמא כי מתקיימים במקרה דנן יתר התנאים הדרושים לתיקון בקשת האישור, ומשניתן היה להתנות את התיקון המבוקש בתשלום הוצאות. בנוסף, טוען המבקש כי נוכח הודאת העירייה בכך שהיא מפלה לרעה דיירי בניינים משותפים שאוכלסו לאחר שנת 2010 לא יכול להיות חולק כי התיקון המבוקש על ידו דרוש לשם בירור השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. בנסיבות אלו, כך טוען המבקש, לא היה מקום לדחות את בקשתו להוסיף את טענת האפליה לבקשת האישור. כמו כן, עותר המבקש לביטול ההוצאות שנפסקו לחובתו על ידי הרשם.

5. לטענת העירייה אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא ולשיטתה הצורך בהוספת טענת האפליה שהעלה המבקש נבע מכך שהגיש את בקשת האישור ללא תשתית ראייתית או משפטית מתאימה ולא פנה אליה בעניין חיובי הארנונה נושא בקשת האישור קודם להגשתה. כמו כן, טוענת העירייה כי הבקשה לתיקון כתבי טענות הוגשה בשיהוי רב ובשלב מאוחר של ההליך מבלי שניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת. בנוסף, טוענת העירייה כי הוספת טענת האפליה לבקשת האישור תשנה אותה מן היסוד ותעמיד אותה בפני בקשת אישור שונה וחדשה מזו שהוגשה על ידי המבקש במקור. לבסוף, טוענת העירייה כי לא ניתן להגיש תביעת השבה ייצוגית נגד רשות בעילה של אפליה.

6. דין בקשת רשות הערעור להידחות.