בר"ע 21497-05-14 ר' ח' נ' המוסד לביטוח לאומי

השופטת אביטל רימון-קפלן

בפני בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אופירה דגן-טוכמכר; ב"ל 32514-06-12) מיום 11.5.14, במסגרתה קבע בית הדין האזורי כי המבקשת הרימה את הנטל להוכיח כי אירעה לה תאונה בעבודה, באופן המצדיק מינוי מומחה רפואי לצורך בירור שאלת הקשר הסיבתי, אך דחה את גרסתה העובדתית של המבקשת כי הפגיעה אירעה תוך כדי שהיא מרימה את הילד אתו עבדה כסייעת, וקבע כי אירעה בעת שהרימה את בגדיו של הילד.

הרקע לבקשה

1.המבקשת הגישה תביעה לבית הדין האזורי על החלטת המשיב (להלן - המוסד) לדחות את תביעתה לדמי פגיעה, מן הטעם שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי בעבודה, וכן משום שלא הוכח קשר סיבתי בין התאונה הנטענת לבין המחלה.

2.המבקשת ילידת 1983 עבדה ביום 7/12/11 (מועד התאונה הנטענת) כסייעת צמודה ומלווה של ילד בעל צרכים מיוחדים. המבקשת ליוותה את הילד מצאתו מביתו בסביבות 7:30 ועד לסיום יום הפעילות בגן הילדים בשעות הצהריים (13:45), עת החזירה אותו לביתו במונית.

ביום 18/1/12 הגישה המבקשת תביעה למשיב (להלן-המוסד) לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה.

ביום 1/4/12 הודיע המוסד למבקשת כי תביעתה נדחתה מן הטעם שלא הוכח קרות אירוע תאונתי, ומאחר שלא הוכח קשר סיבתי בין התאונה הנטענת לבין המחלה.

3.במסגרת ההליך בפני בית הדין האזורי טענה המבקשת כי היא עובדת כסייעת מלווה של ילד בן 5.5 הסובל מהיפר אקטיביות ומעודף משקל (משקלו 56 ק"ג) וכי ההשגחה עליו כרוכה במאמץ פיזי על מנת לוודא שלא יפגע בעצמו ובאחרים ולצורך סיוע בהחלפת בגדים וכיו"ב. טענת המבקשת בבית הדין היתה כי ביום 7.12.11 נכנסה עם הילד לשירותים על מנת להחליף את בגדיו; כי ניסתה להרים את מכנסיו של הילד אולם בשל התנגדות הילד, הרימה את מכנסי הילד ותוך כך כדי אף הרימה את הילד עצמו, כשהיא מתרוממת מהאסלה, ואז הרגישה 'קליק' בגב.

מנגד, עמדת המוסד היתה כי לאור הראיות והמסמכים הרפואיים בתיק, כלל לא ארע למבקשת אירוע תאונתי כלשהו באותו יום.

4.בפני בית הדין העידו מטעם המבקשת: המבקשת וכן מנהלת הגן, הגב' שרית שלום.

לאחר שמיעת העדויות ובחינת המסמכים ניתנה החלטת בית הדין מושא בקשת רשות הערעור. בהחלטתו בחן בית הדין את ראיות וטענות הצדדים, וקבע כי המבקשת הרימה את הנטל הנדרש על מנת להוכיח כי ביום 7/12/11 בסביבות השעה 12:00-13:00 אירע למבקשת אירוע תאונתי בעבודה. יחד עם זאת, בית הדין לא קיבל את מלוא גרסתה של המבקשת לאירוע וקבע כי: "התובעת לא הרימה את הילד אלא הרימה את תחתוניו, תוך כדי שהתרוממה ממושבה על האסלה ותוך כדי שהילד מתנגד, ואז, בעקבות תנועה שביצעה, חשה כאב בגב".

בית הדין בחן את המסמכים הרפואיים ומצא כי אין בהם פרטים ביחס לאירוע תאונתי, אך מנגד אין בהם גרסה סותרת, כך גם בתביעה שהגישה המבקשת למוסד לא היה תאור עובדתי של תאונה קונקרטית מלבד ציון תאריך– יום 7/12/11 וטענה כי אירע אירוע בשעות הבוקר, אך מנגד כבר בחקירתה הראשונה בפני פקידת המל"ל (מיום 12/2/12) התייחסה המבקשת לאירוע כמתואר על ידיה, תוך ציון כי המתינה כחצי שעה עד שיצאה לקחת את הילד לביתו. בהמשך התייחס בית הדין לעדות המבקשת ועדות הגב' שלום מטעם המבקשת. בית הדין קבע כי עדות המבקשת כי בעת שהרימה את תחתוניו של הילד הרימה איתם את הילד איננה מהימנה עליו ואיננה מתיישבת עם עדותה של מנהלת הגן, הגב' שלום אותה מצא קוהרנטית ומהימנה, וממנה עלה כי למחרת האירוע דיווחה לה המבקשת כי נפגעה בעת שעשתה תנועה לא נכונה בזמן שהלבישה את הילד. בית הדין ציין כי לגב' שלום אין עניין אישי בתיק וכי הוא נותן לעדותה ביחס לדברים ששמעה מהמבקשת בסמוך לאחר האירוע משקל רב, כמו גם לגרסתה בפני חוקר המוסד לפיהם המבקשת לא נהגה להרים את הילד מחמת משקלו הכבד. בית הדין הוסיף על האמור כי אם פני הדברים היו כמתואר על ידי המבקשת, הדעת נותנת כי המבקשת היתה מציינת בפני רופאיה כי הקליק נשמע בעת שהרימה ילד במשקל 56 ק"ג. עוד קבע בית הדין כי נראה שהאירוע כשלעצמו לא נתפס על ידי המבקשת כאירוע "דרמטי" השונה באופן מהותי משגרת עבודתה עם הילד, ולכן היא המשיכה בעבודתה באותו יום ובגרסאותיה הראשונות הרבתה לתאר את שגרת עבודתה היומיומית הקשה ולא התמקדה דווקא באירוע הנקודתי. חרף זאת, קבע בית הדין על סמך עדות הגב' שלום כי בזמן אמת המבקשת תארה אירוע נקודתי, אשר גם אם לא היה דרמטי, ואפשר לה לתפקד עד סוף יום העבודה מבלי להתלונן, הרי שמדובר באירוע שניתן לבודדו מבחינת הזמן והמקום, ושבעקבותיו המבקשת הרגישה שנתפס לה הגב.

טענות הצדדים

5.לטענת המבקשת, טעה בית דין בכך שלא קיבל את גרסתה כי הפגיעה אירעה במהלך הרמת הילד. לטענתה, בית הדין התעלם מראיות שיש בהם כדי להוכיח את טענתה: רישומי ד"ר סגל מיום המחרת (מוצג נ/6) שבהם הוסיפה ד"ר סגל על גבי הרישום כי בעלה של המבקשת ביקש לציין כי נפצעה בזמן שהרימה ילד ששוקל 56 ק"ג, וכן טופס בל/250 מיום המחרת, שצורף לתצהיר המבקשת, בו צוין על ידי מנהלת משאבי אנוש כי המבקשת "הרימה ילד ששוקל 56 ק"ג, ובאותו רגע הרגישה כאבים בגב...". עוד טענה המבקשת כי בניגוד לקביעת בית הדין אין בעדות הגב' שלום כי המבקשת עשתה פעולה לא נכונה כדי להפריך את גרסתה כי נפצעה בעת שהרימה את הילד, וכך גם אין בעדותה כי המבקשת לא נהגה להרים את הילד כדי להפריך את גרסתה כי באותו יום במהלך אירוע תאונתי ופתאומי הרימה שלא במכוון את הילד.

לטענת המבקשת מסקנת בית הדין כי המבקשת לא תפסה את האירוע כדרמטי מכך שהמבקשת המשיכה את עבודתה באותו יום, מתעלמת מכך שהאירוע ארע בסוף יום העבודה. המבקשת מדגישה כי ישנה חשיבות להכרעה בשאלה זו, מכיוון שאם בית הדין יקבע כי האירוע התאונתי ארע עקב הרמת משקל הילד שהינו "גורם חיצוני נראה לעין" ותוך כדי עבודת המבקשת, תתקיים חזקת הסיבתיות בתאונה הקבועה בסעיף 83 לחוק, והתאונה תוכר כתאונה בעבודה אף ללא צורך במינוי מומחה רפואי להכרעה בשאלת הקשר הסיבתי.

6.המוסד בתגובתו מתנגד למבוקש וטוען כי יש לדחות את הבקשה. לטענתו המדובר בבקשת רשות ערעור כלפי קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדויות והראיות.