|
השופט משה טוינה
1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב מיום 5.2.16 (השופט דורי ספיבק; סע"ש 33112-10-15) אשר דחתה את בקשת המבקשת למתן צו המורה לרשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (להלן- "הרשות") להעביר לידיה מידע אודות מעסיקם הנוכחי של המשיבים, אזרחי רומניה, וכן מידע אודות כניסותיהם ויציאותיהם מישראל (להלן: "ההחלטה").
2.בקצירת האומר ההחלטה ניתנה בבקשה בתביעה שהגישה המבקשת - תאגיד להעסקת עובדים זרים בענף הבנייה – בו נטען כי דאגה להבאתם של המשיבים לארץ; ואלה יומיים לאחר הגעתם, נטשו את עבודתם בשרותה במהלך שהסב לה לנזק כלכלי הנטען בתביעה. הוצאות הכוללת : הוצאת דיור לשלושה חודשים ששילמה מראש עבור כל משיב (4,500 ₪ לעובד), אגרות לרשות האוכלוסין (4,860 ₪ לעובד) והוצאות נוספות - ביטוחים, הסעות וציוד אישי שנרכש מראש עבור כל אחד מהמשיבים.
3.בבקשה מושא ההחלטה התבקש בית הדין קמא להורות לרשות בצו להעביר לידי המבקשת מידע אודות מעסיקם הנוכחי של המשיבים, וכן מידע אודות כניסותיהם ויציאותיהם מישראל, מהנימוק שללא הפרטים המבוקשים היא עומדת "בפני שוקת שבורה" (להלן: "הבקשה").
4.הבקשה נדחתה בהחלטה מושא בקשת רשות הערעור מהנימוק שתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, אינן מקנות לבית הדין סמכות מתן צווים במעמד צד אחד המופנים לרשות ציבורית והמורים לה למסור מידע הנוגע לצדדים שלישיים. בית הדין הבהיר כי אין משמעות הדבר שהמבקשת עומדת בפני שוקת שבורה כטענתה; שהרי בכוחה לפנות לרשות בבקשה מסודרת לקבלת מידע אודות המשיבים לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח- 1998 או לחליפין לבית הדין; בבקשה ל"תחליף המצאה" בהתאם לתקנות 498-499 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984, או בבקשה למתן "היתר להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט" בהתאם לתקנה 500 לאותן תקנות.
5.בבקשה שלפני חזרה המבקשת על הטענה כי ההחלטה סוגרת את דלתות בית הדין בפני תאגידי כוח אדם כדוגמתה משאין ביכולתה לאתר את המשיבים בכוחות עצמה. בנסיבות אילו סבורה המבקשת כי תקנת הציבור מחייבת את מתן הצו המבוקש שנועד לאפשר את מיצויי ההליך השיפוטי. זאת משום שהמידע על הימצאותם של המשיבים בארץ וזהות מעסיקתם היום בישראל מצוי בידי הרשות ומידע זה לא יימסר לידה ללא מתן הצו המבוקש ובלעדיו אין באפשרותה למצות את זכויותיה בדרך הגשת תביעה. המבקשת הוסיפה כי הפנייה אל חוק חופש המידע מביאה לסרבול ההליך, שכן המידע המבוקש הינו מידע פרטי של המשיבים, שאין הרשות מחויבת למסור כמצוות סעיף 9(א)(3) לחוק.
6.לאחר שעיינתי בבקשה ובטענות המבקשת הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. לעניין זה די לומר כי ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור היא החלטה דיונית המסורה לשיקול הדעת של הערכאה המבררת ושעל פני הדברים לא נפלה טעות המחייבת את התערבותו של בית דין זה בהחלטה. בהקשר זה טענתה העיקרית של המבקשת היא כי לבית הדין הסמכות לתת במעמד צד אחד את הצו המבוקש, מכוח הוראת סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") וסעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט 1969 (להלן:" חוק בית הדין לעבודה") .
אשר לטענה הראשונה אומר רק כי סעיף 75 לחוק בתי המשפט בא להגדיר את הקף הסמכות של בית המשפט ולעיננו בית הדין; וממנו אין לגזור את אופן השימוש בסמכות כמבוקש כאן- מתן צו במעמד צד אחד המורה לרשות למסור מידע אישי הנוגע למשיבים. אשר לשימוש בסעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, הרי שכא,ן משיש בחוק הליך מוסדר לקבלת מידע מהרשות, אין לעשות שימוש בסעיף האמור שדן בעניין של סדרי דין שאין לגביו הוראה בחוק או בתקנות .
7.סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית. אין צו להוצאות.