בר"ע 49776-09-16

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (סע"ש 49558-01-16; השופטת אביטל רימון-קפלן) מיום 6.9.16, במסגרתה חויבה המבקשת בתשלום הוצאות המשיב בסך של 2,000 ₪ וכן בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסך של 2,000 ₪. זאת לאחר שהגישה כתב הגנה במועד הדיון שנקבע בתיק ולא במועד מוקדם יותר.

2.המבקשת, חברה לביצוע עבודות בניין ופיתוח, העסיקה את המשיב כפועל בניין החל מיום 1.3.11 ועד ליום 31.10.14 (הצדדים חלוקים בנוגע לרציפות עבודתו). ביום 25.1.16 הגיש המשיב לבית הדין האזורי תביעה לזכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו וסיומה. ביום 8.2.16 ניתנה החלטת בית הדין המזמינה את הצדדים לדיון מוקדם בתיק, מבלי שצורפה לכך דרישה מפורשת להגשת כתב הגנה. ביום 15.2.16 ניתנה החלטה הדוחה את מועד הדיון, ובהתאם התקיים הדיון המוקדם במעמד הצדדים ביום 6.9.16.

3.במועד הדיון הגישה המבקשת לראשונה כתב הגנה בתיק. משנשאלה מדוע לא הגישה את כתב ההגנה קודם לכן, השיבה כי סברה שניתן יהיה לסיים את המחלוקת בהסכמה, ובנוסף טענה כי לא קיבלה דרישה להגיש כתב הגנה (בין במצורף לכתב התביעה ובין בהחלטה נפרדת של בית הדין) - ומשכך לא הייתה חייבת להגישו. לתימוכין בטענתה, הפנתה המבקשת לתקנה 27(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: התקנות) לפיה "נתבע רשאי להגיש כתב הגנה, והוא חייב לעשות זאת אם נדרש לכך בהוראת שופט או רשם...".

תגובת ב"כ המשיב לכך הייתה כי לא ידוע לו שנעשו מאמצים כלשהם לסיום הסכסוך בדרך של פשרה, ומכל מקום לא הוגשה בקשר לכך בקשה מתאימה כלשהי מצד המבקשת. עוד נטען כי התנהלות המבקשת, שהמתינה עם הגשת כתב ההגנה עד למועד הדיון באופן שמנע את האפשרות לקיים דיון ענייני בטענות הצדדים, בלתי הוגנת; הובילה לבזבוז זמנו של המשיב; ומצדיקה פסיקת הוצאות לטובתו.

4.בית הדין האזורי, לאחר ששמע את טענות הצדדים ולקח בחשבון את העובדה שלא הוצגה דרישה להגשת כתב הגנה בתיק, דחה את טענות המבקשת. בית הדין קבע, כי בנסיבות בהן המבקשת החליטה להגיש כתב הגנה, הרי שהיה עליה לעשות זאת לפני מועד הדיון ולא במהלכו, היינו באופן שהיה מאפשר לצד שכנגד ולבית הדין ללמוד את טענותיה ולקיים דיון ענייני בתיק. החלטתה להמתין עם הגשת כתב ההגנה עד למועד הדיון, מהווה "זלזול בוטה ומובהק בזמנו של בית הדין ובזמנו של הצד שכנגד"; הובילה לדחיית הדיון בתיק בפרק זמן נוסף נוכח יומנו העמוס של בית הדין; ומצדיקה פסיקת הוצאות לטובת הצד שכנגד וכן שקילת האפשרות לפסוק הוצאות גם לטובת אוצר המדינה.

אשר לטענת המבקשת כי סברה שניתן יהיה לסגור את התיק בפשרה, נקבע כי היה עליה להגיש בקשה מתאימה מבעוד מועד; להבהיר כי בכוונתה להגיש כתב הגנה; ולבקש ארכה להגשתו או לבקש לחלופין את דחיית מועד הדיון לצורך מיצוי ניסיונות הפשרה.

5.במהלך הדיון הודיע בית הדין למבקשת כי הוא שוקל לחייבה בהוצאות לטובת אוצר המדינה, ואפשר לה לטעון ביחס לכך. המבקשת חזרה על עיקר טענותיה, ובפרט טענה להעדר חובה מבחינתה להגיש כתב הגנה מבלי שניתנה הוראה מפורשת לעשות כן; לא היה בכוונתה לזלזל בזמנם של בית הדין והצד שכנגד; והיא מציעה להפנות את התיק להליך גישור כך שהדיון המוקדם לא היה לשווא. עם זאת הודתה כי לו הייתה מגישה את כתב ההגנה במועד מוקדם יותר, ניתן היה לקיים דיון מהותי וענייני בטענות הצדדים. לאחר שמיעת טענות המבקשת, קבע בית הדין כי "זהו בדיוק אחד מאותם מקרים בהם יש לחייב צד בהוצאות לטובת אוצר המדינה"; אם היה בכוונת המבקשת לנסות לפתור את המחלוקות בהליך גישור, היה עליה לפנות לבית הדין בבקשה לעשות זאת תוך דחיית מועד הדיון; והמבקשת לא הציגה כל הסבר מספק להתנהלותה כאמור. לאור זאת חייב אותה בית הדין בהוצאות לטובת המשיב בסך 2,000 ₪ וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 2,000 ₪, בגין "בזבוז הישיבה של היום".

על כך הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני, במסגרתה חוזרת המבקשת על הטענות אותן העלתה בפני בית הדין האזורי וטוענת כי רשאית הייתה לעמוד על זכויותיה הדיוניות ולא גרמה לבזבוז זמן כלשהו. לחלופין, טוענת המבקשת כי סכום ההוצאות שנפסק לחובתה מופרז.

6.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על טעמיה ונספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

סעיף 26(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 קובע כי בית הדין הארצי יתן רשות ערעור על החלטה אחרת, "אם שוכנע בית הדין כי אם הערעור על ההחלטה ידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". במקרה שלפני אין בהחלטת הביניים בעניין ההוצאות כדי להשפיע על המשך התנהלות ההליך בבית הדין האזורי, שהרי בית הדין קיבל את כתב ההגנה וקבע דיון מוקדם נוסף, כך שלא נפגעות זכויות מהותיות כלשהן של המבקשת. ואכן, גם צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט - 2009 קובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט... למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו" (סעיף 1(8)). הצו אמנם אינו חל במערכת בתי הדין לעבודה, אך הוראתו משקפת - לפחות בקשר לסוג זה של החלטות - את המצב הנוהג.

בית הדין אף הזהיר את המבקשת טרם פסיקת ההוצאות לטובת אוצר המדינה (ע"ע (ארצי) 417/03 עמרם הרוש - מועצת בתי העלמין בירושלים (26.9.05)), ולקח בחשבון את טענותיה. לא מצאתי לפיכך הצדקה למתן רשות ערעור בסוגיית ההוצאות בשלב זה של ההליך, וזאת מבלי לפגוע בזכותה של המבקשת להעלות את טענותיה בעניין חיובה בהוצאות במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי, ככל שיוגש.