בר"ע על דחיית בקשה לזמן לעדות פסיכיאטר שאישר ביום הצוואה כשרותו של המצווה

1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בתיק

18925-04-15, שניתנה על ידי כב' השופט אלון גביזון, ס. נשיא ביום 23.6.16, בה נדחתה בקשת המבקשים לזמן לעדות את ד"ר פליקס בוקשטיין.

2. אביהם של המבקשים, י. ח. (להלן -"המנוח"), נפטר ביום 23.2.15, בעקבות גידול סרטני במוח. לאחר מותו הסתבר, כי ביום 21.10.14 חתם המנוח על צוואה ובה הוריש את כל רכושו לאחותו, ש. ח. (להלן - "המשיבה"). ביום 4.3.15 הגישה המשיבה בקשה למתן צו לקיום צוואה לרשם לענייני ירושה, וביום 25.3.15 הגישו המבקשים התנגדות לקיום הצוואה, בטענה, כי המשיבה ניצלה את מצבו הבריאותי הקשה של המנוח ואת תלותו בה, על מנת להחתים אותו על צוואה כאשר הוא אינו מודע לתוכנה. הדיון בבקשה הועבר לבית המשפט לענייני משפחה. בתגובתה לבקשה, טענה המשיבה כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה תוך שהיא מפנה לאישור רפואי של הפסיכיאטר ד"ר מנדל פוקס, אשר אישר ביום הצוואה כי המנוח כשיר לערוך צוואה.

3. ביום 24.11.15 הסכימו הצדדים, כי ימונה מומחה "ביחס לכשירותו של המנוח לצוות בעת מועד עריכת הצוואה". ביום 10.2.16 מינה בית המשפט מומחה מתחום הפסיכיאטריה והורה, שאין להעביר לידי המומחה את האישור הרפואי שניתן על ידי ד"ר מנדל פוקס ביום 21.10.14, בסמוך לעריכת הצוואה, אך אין בכך כדי למנוע מהצדדים להציג בפני המומחה את האישור הרפואי במסגרת שאלות הבהרה. ביום 10.2.16 מונה פרופ' שמואל פניג כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה. בחוות דעתו מיום 19.4.16 קבע פרופ' פניג, כי סביר יותר להניח שהמנוח לא היה כשיר לעריכת צוואה במועד בו נערכה. עם זאת, לאחר שהוצג בפניו האישור הרפואי של ד"ר פוקס במסגרת שאלות ההבהרה, קבע כי בדיקתו של של ד"ר פוקס משנה את המאזן וסביר יותר להניח שהמנוח היה כשיר לעריכת צוואה.

4. ביום 19.6.16 הגישו המבקשים בקשה להזמין לעדות את ד"ר פליקס בוקשטיין, רופא במחלקה הנוירו - אונקולוגית בבית החולים איכילוב, אשר טיפל במנוח טרם מותו. המבקשים ציינו, כי ד"ר בוקשטיין לא הסכים להגיש תצהיר אך הודיע, כי יעיד בבית המשפט באם יתבקש וכי הוא מעריך כי המנוח לא היה כשיר לשנות את צוואתו במועד הנידון.

ביום 23.6.16 דחה בית המשפט את הבקשה. נקבע, כי יש להבחין בין עדות של רופא על מנת להעיד על הטיפולים שעבר המנוח, לבין עדות של רופא המעיד על כושרו של המנוח לבצע פעולות משפטיות. ככל שמטרת העדות הינה להעיד על כשירותו של המנוח לערוך צוואה – וזו מטרת הבקשה במקרה זה - אין מקום להתירה בנסיבות בהן כבר מונה מומחה מטעם בית המשפט על מנת לבחון שאלה זו, שכן הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995 (להלן – "חוק בית המשפט לענייני משפחה") ותקנה 258יב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.

מכאן הבקשה.

5. המבקשים משיגים על החלטת בית המשפט קמא שלא להתיר את זימונו של ד"ר בוקשטיין וטוענים, כי אין המדובר בחוות דעת נוספת. המבקשים מבהירים, כי המומחה מטעם בית המשפט שינה את חוות דעתו לאחר שהוצג בפניו אישור רפואי של הרופא מטעם המשיבה ולא יתכן, כי ניתן יהיה להציג בפני המומחה מטעם בית המשפט את אותו אישור רפואי, אולם לא ניתן יהיה להעיד בפני בית המשפט רופא אשר בדק את המנוח בדיוק כפי שבדק אותו הרופא מטעם המשיבה.

המבקשים טוענים, כי מטרת מינוי מומחה אינה לסתום את הגולל בפני בעל דין המבקש להוכיח את טענותיו, אלא רק לקצר הליכים ולייעל את הדיון. אי זימונו של ד"ר בוקשטיין מהווה עיוות דין, אשר יגרום לכך שבית המשפט לא יוכל לראות את כל התמונה והמבקשים לא יוכלו להוכיח טענותיהם.

6. המשיבה עומדת על כך כי הצוואה הינה כשרה ונערכה תוך הקפדה על כך, כי המנוח אכן כשיר לערוך אותה. לטענתה, סעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע בבירור כי אין מקום להבאת עדות של מומחה נוסף על המומחה מטעם בית המשפט. בענייננו, ממילא מומחה שהינו נוירוכירורג אינו יכול ליתן חוות דעת על כשירות לערוך צוואה. המשיבה מפנה בהקשר זה לבע"מ 4177/08 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו) (28.9.08) (להלן – "בע"מ 4177/08"), אשר לא התיר העדת עד בנסיבות דומות למקרה זה; היא מוסיפה ומדגישה כי המומחה מטעם בית המשפט הסתמך על כל המסמכים הרפואיים ובכללם אלה שערך המומחה אותו מעוניינים המבקשים להעיד כעת.

המשיבה מוסיפה ומפנה לכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה הדנה בתיק ובכלל זה בנושאים של זימון עדים, מתוך תפיסה, כי בית המשפט בפניו מתברר התיק,  הוא הבקיא בפרטי התיק ובנסיבותיו. כן יש להתחשב בכך שבית המשפט אינו כבול למסקנתו של המומחה וכי בשלב זה טרם נחקרו העדים האחרים בתיק.

דיון

7. עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניני משפחה, שלא להתיר זימונו של עד. סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 קובע, כי רשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט שלום תינתן "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".