בר"ע על החלטת קמא שלא התיר הצגת תצהירים למומחית שמינה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ע. קצב-קרן) בת"ע 10517-05-14 מיום 29.4.15 האוסרת הצגת תצהירי עדים מאת מי מהצדדים למומחית בתחום הפסיכיאטריה אשר מינתה לשם מתן חוות דעת בעניין תפקודו הקוגניטיבי של המנוח י'.א' ז"ל, וזאת במועדים הרלבנטיים לעריכת צוואתו נשוא בקשת הקיום שהגישה המשיבה (להלן: "ההחלטה").

הבקשה מעלה שתי טענות מרכזיות: 

הראשונה ­- שגה בית משפט קמא משלא התיר הצגת תצהירי עדים קרובים למנוח, זאת לפני המומחית שמינה משום שלא תמיד יימצא בחומר הרפואי הטהור ממצאים מספיקים ואובייקטיבים המעידים על פגימות נפשיות או קוגניטיביות או התנהגותיות לקויות ועל כן עדויות קרובים הן לרוב העדויות המשמעותיות ביותר לכך. לדידו, אין שום הבדל בין קבלת אנמנזה מנבדק במהלך מתן חוות דעת רפואיות של מומחה בית משפט לבין קבלת אנמנזה מקרובים באמצעות תצהירים שנמצאו רלבנטיים על ידי בית המשפט קמא;

השניה  - שגה בית משפט קמא משאסר הצגתם של תצהירים אלה לפני המומחית אף שהתיר העברתם בהחלטה קודמת מיום 2/3/15 אותה שינה וממנה סטה במסגרת ההחלטה. בהקשר זה טוען המבקש כי בית משפט קמא קיבל תחילה את עמדתו והתיר המצאת התצהירים של שני אנשים קרובים למנוח (אחיו וגיסתו), אולם שינה את דעתו הן במסגרת ההחלטה והן במסגרת החלטה מאוחרת מיום 7/5/15, שאין בה כל הסבר לאותה סטיה שביצע מהחלטה קודמת.

לאחר שעיינתי בבקשה סברתי כי היא מצריכה תשובה ובהחלטה מיום 1.6.15 הוריתי למשיבה להתמקד בתשובתה בטענה השניה.

בתשובתה טענה המשיבה כי אין להתערב בהחלטה, גוללה את השתלשלות ההחלטות על וכנן והוראותיהן שנתנה השופטת קמא, כי מעולם זו לא התירה הצגת תצהירים לפני המומחית אך הסכימה, מבלי לפגוע בטענותיה והתנגדותה לבקשה,  כי בית המשפט ידון בה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

בהתאם להסכמה זו ולסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני מחליט ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור עצמו.

לאחר שעיינתי שוב בבקשה, בתשובה ובבקשת המבקש "להתיר תשובה לתגובה", המפרטת מלוא נימוקי תגובתו, אני מחליט לדחות את הערעור על שני ראשיו.

לא מזמן, בהחלטה מיום 3.3.15 שניתנה ברמ"ש 27474-12-14 (פורסם במאגרים המשפטיים) התייחסתי לסוגית המסמכים המותרים להמצאה למומחה שמינה בית משפט לענייני משפחה בנסיבות דומות (אליה הפנה בית משפט קמא במסגרת החלטה אחרת מיום 30/3/15) ולהבחנה שנעשתה שם בין תיעוד רפואי או דוחות סוציאליים ("הקבוצה הראשונה") לבין מסמכים אחרים. הדגשתי שם כי  יש להקפיד להמציא למומחה כזה מסמכים מהקבוצה הראשונה בלבד, אשר נערכו בחיי המנוח-המצווה, זאת להבדיל ממידע על המצווה ותפקודו המתקבל בדרכים אחרות או מגופים אחרים. במסגרת אותה החלטה התייחסתי מפורשות לעדויות של עדים שונים שבאו במגע עם המצווה וסברתי כי אין להציגם לפני המומחה, זאת להבדיל מהצגתם ושמיעת עדותם של אלה בבית משפט.

משכך, לא ראיתי להרחיב בנושא זה. דברים שאמרתי שם תקפים גם כאן, ומכוחם יש לדחות את טענתו הראשונה של המבקש.

 ועתה לטענה השנייה לפיה שינה בית משפט קמא את דעתו ובהחלטה חזר בו מהחלטה קודמת מיום 2.3.15 בה התיר למבקש המצאת תצהירי שני עדים למומחית שמינה. דין הבקשה גם בהקשר זה להידחות, הן משום שלגופו של עניין לא היה מקום להתיר הצגת תצהירים לפני המומחית, והן משום שככל שמייחסים לשופטת קמא החלטה המשתמע ממנה היתר להצגתם, ואינני קובע כך, הרי שמאוחר יותר ניתנו החלטות האוסרות הצגתם של אלה לפני המומחית. כידוע, החלטה מאוחרת רואים בה כמבטלת את קודמתה, ככל שהיא מורה אחרת. כך, כבר ביום 30.3.15, עוד לפני ההחלטה, אסר בית משפט קמא הצגת התצהירים לפני המומחית, זאת בהחלטה שניתנה ב"בקשה להעברת/הצגת תצהירים למומחה שמונה" ולאחר שהונחה לפניו תגובה לבקשה ותשובה לתגובה. על איסור זה חזרה השופטת קמא בהחלטה.