בר"ש 1008/15 - א' עו"ד אורי נבו בן זינו נ' ועדת האתיקה המחוזית תל אביב

א.             בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן) בעמל"ע 61522-12-14 מיום 4.2.2015, שלפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד מור - אב"ד, עו"ד לקס ועו"ד שניאורסון - חברים) בבד"א 83/14, מיום 9.12.2014. בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעור המבקש על הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב-יפו (עו"ד ניידרמן - אב"ד, עו"ד שריק ועו"ד אבירם - חברות) בבד"מ פ93/11 מיום 16.7.2014, וקיבל את ערעור המשיבה על גזר הדין שהושת על המבקש, בכך שהעמיד את עונש ההשעיה בפועל שנגזר על המבקש על 15 חודשים במקום על תשעה חודשים שנגזרו בבית הדין המשמעתי המחוזי. הפרשה עניינה שליחת יד בכספי פקדון לקוח.

ההליכים המשמעתיים

ב.             המבקש הוא עורך-דין משנת 1996. לקוחה של המבקש (להלן המתלוננת) שכרה את שירותיו בחודש אוקטובר 2008 כדי להגיש ערעור על פסק דין שניתן בעניינה על ידי בית המשפט לענייני משפחה ולייצגה בו. שכר טרחתו של המבקש בסך  20,000 ש"ח, שולם על ידי המתלוננת והמבקש הגיש את הערעור. במועד מאוחר יותר ביקש המבקש מהמתלוננת להפקיד בידיו סכום כסף נוסף כפיקדון, שכן היא נדרשה להפקיד בקופת בית המשפט סך של 20,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיב בערעור. המתלוננת הפקידה בידי המבקש סכום מזומן בסך של 10,000 ש"ח. המבקש לא מסר למתלוננת קבלה בגין סכום זה. המבקש הגיש בשם המתלוננת בקשות להפחתת סכום העירבון אך בקשותיו נדחו, ככל הנראה, בשל כך שהמתלוננת לא הגישה תצהיר לאימות העובדות – אולם היא לא התבקשה לעשות כן. המתלוננת נתקלה בקושי רב ליצור קשר עם המבקש, ולכן פנתה לידידתה, עורכת הדין דדה, לברר מה עלה בגורל הערעור. אז גילתה המתלוננת בחודש אפריל 2010, כי הערעור נדחה בשל אי הפקדת עירבון.

ג.              המתלוננת הגישה תלונה נגד המבקש לוועדת האתיקה. על יסוד התלונה הגישה המשיבה קובלנה נגד המבקש. המבקש כפר תחילה בעצם קבלת סכום הפיקדון לידיו. לאחר שהובהר כי בידי המתלוננת אישור על השבת הסכום לידיה, שינה המבקש את גרסתו; במסגרת הדיון בקובלנה שמע בית הדין המשמעתי המחוזי את עדויות המתלוננת, אחיה ואת עדותה של עורכת הדין דדה. לאחר שהוכרז "אלו עדי" בחר המבקש ליתן הצהרה (ללא שהעיד), והתיק נקבע לסיכומים. אז הגישה המשיבה בקשה להגיש ראיות נוספות באמצעות העדה חוזרת של המתלוננת, בנוגע להשבת סכום הפיקדון לידי המתלוננת על ידי המבקש. מסתבר, כי לאחר שנודע למתלוננת שערעורה בבית המשפט נדחה שלח המבקש למתלוננת מכתב בו תלה את ה"אשמה" בדחיית הערעור בסירובה של המתלוננת להפקיד בידיו את יתרת סכום הפיקדון. המבקש צירף למכתב שיק בסך של 10,000 ש"ח - החזר סכום הפיקדון שהמתלוננת הפקידה בידיו. בית המשפט נענה לבקשת המשיבה, והמתלוננת העידה בשנית. לדיון זה לא התייצב המבקש. לאחר הגשת סיכומי הצדדים הכריע בית הדין.

ד.             בית הדין המחוזי הרשיע את המבקש בשליחת יד בכספי הפיקדון של המתלוננת בסך של 10,000 ש"ח ובאי הוצאת קבלה על הפקדת הפיקדון. נקבע כי סכום הפיקדון הוחזר על ידי המבקש רק לאחר שהתברר למתלוננת כי ערעורה בבית המשפט נדחה. המבקש הורשע איפוא, בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח ובעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, בניגוד לכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1968, בניגוד לסעיפים 53 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ובפגיעה בחובה לפעול לטובת שולחו בנאמנות, עבירה לפי סעיף 54 (רישא) לחוק, יחד עם סעיפים 61(1), 61(2) ו-61(3) לחוק. בית הדין גזר על המבקש, כאמור, תשעה חודשי השעיה בפועל ו-24 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, בגין עבירה שמהותה שליחת יד בכספי לקוחות. המבקש עירער לבית הדין המשמעתי הארצי הן על ההרשעה הן על גזר הדין. המשיבה עירערה על גזר הדין.

ה.             בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעור המבקש על הכרעת הדין. נקבע, כי טענותיו של המבקש אינן נתמכות בראיה או בעדות העשויות לתמוך בהן. בית הדין קבע, כי משבחר המבקש שלא להעיד בבית הדין המשמעתי המחוזי, שלל למעשה אפשרות לאמץ את טענותיו העובדתיות. נקבע, כי הייתה על המבקש החובה להשיב את כספי הפיקדון למתלוננת מיד לאחר שהערעור בבית המשפט נדחה. עוד נפסק כי אי הצגת ראיה בדבר הפקדת הפיקדון בחשבון נאמנות בבנק, יחד עם העתק החשבונית, מדברת בעד עצמה. בית הדין קבע כי עבירת שליחת יד בפקדון הלקוח היא מהחמורות שבעבירות האתיקה המקצועית ונוגעת בלב ליבו של המקצוע, המותנה באמון הלקוח ביושרתו ובמקצועיותו של עורך הדין. לפיכך החליט בית הדין להחמיר בעונשו של המבקש בקבלו את ערעור הלשכה, תוך התחשבות בעובדת היותו עורך-דין במשך שנים רבות ושהיה לו זה כשלונו הראשון; הסכום הנמוך יחסית בו מדובר והעובדה שהשיבו. על יסוד האמור העמיד בית הדין את עונש ההשעיה בפועל שנגזר על המבקש על 15 חודשים. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.

 פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ו.              בפתח הדיון בערעור ביקש המבקש לפסול את פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי משום שנודע לו כי אב בית הדין, שהיה בעבר שופט, עזב את כס השיפוט בשל – כנטען – התנהגות שאינה הולמת שופט. המבקש טען כי מאחר שאב בית הדין נמצא לא כשיר לשמש כשופט, לא היה מקום למנותו כדיין בבית הדין המשמעתי הארצי. בית המשפט המחוזי לא מצא ממש בטענה זו, ולטעמו לא היה מקום להעלותה.