ברזילי ואח' נ' אוהבי ואח'

החלטה

לפניי בקשה לסעדים זמניים, שהגישו המבקשים בגדרי תביעה שעניינה בסכסוך בין שכנים על אודות השימוש ברכוש המשותף ועבודות שיפוץ שמבצעים המשיבים.

רקע ותמצית טענות הצדדים

הצדדים הם בעלי דירות בבניין מגורים בן ארבע דירות ברח' הראל 10 בגבעתיים. המבקשים הם בעלי אחת משתי הדירות בקומת הקרקע, אשר השכירו את דירתם. המשיבים, אב ובנו, הם בעלי הזכויות באחת משתי הדירות בקומה העליונה.

בין הצדדים, לעתים אף יחד עם שכניהם, נטושות מזה שנים ארוכות מחלוקות הנסבות על השימוש ברכוש המשותף. בין ההליכים המשפטיים שניהלו הנצים ניתן למנות – מבלי להרחיב – תובענה שעניינה בשאלה האם לכל משפחה בבית חלק נפרד בחצר הבית או שמא המדובר ברכוש המשותף לכלל הדיירים (ובתמצית נקבע כי כלל החצר היא משותפת – ת"א (של'-ת"א) 39813/00 (לא פורסם, 26.12.10); ע"א (מח'-ת"א) 6412-06-11 (לא פורסם, 30.1.12)); חמישה הליכים למניעת הטרדה מאיימת שנקטו המבקשים נגד המשיב 1 נוכח התנהלותו הנטענת, לרבות פגיעות בגדר החיה שטיפחו המבקשים (כאשר בארבעה מהליכים אלה ניתנו צווים למניעת הטרדה מאיימת מצד המשיב 1), ואחרונה: תביעה אזרחית שבגדרה ניתן בהסכמה פסק דין האוסר על המשיב 1 לבצע כל בנייה בחצר המשותפת והוא אף חויב להוציא את כל חומרי הבניין וציוד הבניה מן החצר (ת"א (של'-ת"א) 59517/07, מיום 30.10.07; להלן: "הצו משנת 2007").

בתביעתם הנוכחית ובבקשתם לסעד זמני טוענים המבקשים כי ביום 7.6.12 נודע להם שהמשיבים החלו בביצוע עבודות בניה בדירתם של האחרונים, תוך שהציבו את כל חומרי הבניה והותירו את כל פסולת הבניין בחצר המשותפת, בצמוד לחלון דירתם של המבקשים ובאופן המפריע לשגרת יומם של הדיירים שם. על רקע האמור פנו המבקשים לעיריית גבעתיים, ולמחרת היום הגיע נציג אגף הפיקוח של העיריה ומסר בידי המשיב 1 שתי התראות: האחת שעניינה חיוב ועד הבית בניקוי החצר מצמחיה פולשת (אף שלא צוינה שם חובה להסרת הגדר החיה), והאחר – חיוב המשיב 1 בפינוי כל פסולת הבנין בתוך 72 שעות ופינוי מיידי של כל חומרי הבנין (מש/1).

בהמשך להתראות האמורות, ולטענת המבקשים – כנקמה גרידא, גזם המשיב 1 כמעט כליל את הגדר החיה והעבותה שחצצה בין החצר המשותפת לבין הרחוב, והקנתה פרטיות לדרים בדירת המבקשים מעיני העוברים והשבים. גדר זו גובהה היה שני מטר, ומן התמונות שהוצגו עולה כי עתה קטנה כדי עשירית וכי הדירה הפכה חשופה לעין כל. יצוין כי אף בגדרי הליכי ההטרדה המאיימת שיזמו המבקשים טענו הם כי המשיב פוגע תדיר בגדר ואף זומם להחריבה, אולם משבחרו המבקשים להעלות את טענותיהם באותה מסגרת דיונית במקום בתביעה לצו מניעה – לא ניתן היה ליתן להם צו כמבוקשם (ה"ט 27264-08-11, החלטת כב' השופטת ר' פינצ'וק-אלט מיום 23.8.11).

המבקשים מלינים על מתווה השיפוצים שבחרו בו המשיבים – תוך שציוד הבניה הוצמד לדירתם של המבקשים, עובדי המשיבים חולפים כל העת על פני הדירה ופסולת מושלכת אל החצר, ותוך הכחדתה של הגדר החיה. המבקשים טוענים כי דברים אלה הובילו את שוכרי הדירה להתריע (במכתב מיום 11.6.2012, שצורף לבקשה) כי בכוונתם לבטל את חוזה השכירות ולפנות את הדירה לאלתר. לטענת המבקשים, המשיב 1 כבר הניע גם את השוכרים הקודמים של דירת המבקשים לעזוב את המקום בסמוך לאחר שכירת הנכס, בחודש אוגוסט 2011, שאז התייצב המשיב 1 מול הדירה ומזמרה בידו, במשך ימים, ופער חורים בגדר החיה – זו שעתה הוא חירב לחלוטין. המשיב 1 מכחיש את הדברים.

לשיטת המבקשים, פעולות המשיב 1 עומדות אף בניגוד לצו המניעה משנת 2007, אולם למען הזהירות ראו הם לנכון להגיש את תביעתם הנוכחית ולעתור לצווים זמניים וקבועים, ולא לנסות לפעול בנתיב של הגשת בקשה לבזיון בית משפט בקשר עם אותו צו.

הסעדים המבוקשים, הן כסעדים קבועים הן כזמניים, הם לחיוב המשיבים להוציא את פסולת הבנין וחומרי הבניין מן החצר המשותפת לאלתר; למתן צו המורה למשיבים להימנע לבצע כל בניה בחצר המשותפת, ולצו עשה המורה למשיבים להחזיר את מצב הגדרות בבניין לקדמותו.

יצוין כי ביום 11.6.2012 נתתי צו ארעי, במעמד צד אחד, שעניינו איסור בניה בחצר המשותפת, אך לא את יתר הצווים המבוקשים בבקשתם, שהם צווי עשה.

דיון לפניי התקיים ביום 18.6.2012, ובמהלכו חזרו המבקשים על עיקר טענותיהם. במהלך הדיון חזרו בהם עם זאת המבקשים מעתירתם לסעד זמני לחיוב המשיבים בהתקנת גדר חלופית, בהטעימם כי נוכח התנהלות המשיבים ממילא אין הם סומכים על אלו שיתקינו גדר נאותה. על כן בדעת המבקשים להתקין גדר חדשה תוך שיפנו דרישות כספיות לשיפוי נגד המשיבים. סוגיה זו אינה עומדת אפוא לפתחנו לעת הזו.

המשיבים הגישו לקראת הדיון תגובה שבה נטען, בין היתר, כי הצבת פסולת הבניין בחצר המשותפת, כמו גם חיסול הגדר החיה, נעשתה ללא התנגדות של מי מן הדיירים האחרים (יוזכר כי המבקשים אינם מתגוררים בבית המשותף, אלא משכירים את דירתם). אשר לפסולת הבניין, כך המשיבים – זו פונתה זה מכבר, וחומרי הבניין, כך נטען הועברו ברובם לתוך דירת המשיבים כך, ונותרו במקום רק שתי "בלות" (שקים גדולים) של חול, וחמישה שקי מלט. המשיבים מדגישים עוד, בין יתר טענותיהם, כי המדובר בבניה חוקית המבוצעת בדירתם, ולא בחצר המשותפת, כך שאין לשיטתם תחולה לצו משנת 2007.

הכרעה

המבקשים עומדים על שניים משלושה הסעדים הזמניים שעתרו להם בתחילה – סילוק חומרי הבניין ופסולת הבניין מן החצר המשותפת, ומניעת עבודות בחצר המשותפת. לסעד השני אין צורך כי אידרש, הן משום שעבודות הבנייה אינן בחצר המשותפת (שכן חומרי הבנין והפסולת הם תוצרי לוואי של עבודות בדירת המשיבים), הן משום שהצו משנת 2007 ממילא אוסר כבר על המשיבים לבצע עבודות בנייה בחצר המשותפת.

נותר אפוא הסעד שעניינו סילוק הפסולת וחומרי הבניין. מובן כי היעתרות לבקשה זו איננה פשוטה: זאת הן משום שמדובר בצו עשה זמני, שאף יש לו דמיון רב לצו הסופי המבוקש (למצער ביחס לסילוק הפסולת וחומרי הבניין הנוכחיים), הן משום שיש בו כדי להקשות על המשיבים מלבצע עבודות שיפוצים בדירתם, כפי שהבהירו. חרף האמור, הרי שבשקלולם של קשיים אלה, יחד עם סיכויי התביעה ובעיקר מאזן הנוחות, הרי שלסברתי יש להיעתר לבקשת המבקשים, כמבואר להלן.

כבעלי זכויות בחצר המשותפת, הרי שפתוחה הדרך לפני המשיבים לעשות שימוש סביר במקרקעין אלה (ראו: סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק")). עם זאת ברי גם כי זכויותיהם של המשיבים בחצר המשותפת אינן מצדיקות עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר (ראו: סעיף 14 לחוק). שאלה שתוכל להתברר בהליך העיקרי היא האם מתווה השיפוצים שבררו להם המשיבים מהווה "שימוש סביר" בחצר המשותפת, או שמא גלש השימוש לכזה שאינו סביר ואף מסב נזק או אי נוחות לשוכרי דירתם של המבקשים, ובעקיפין למבקשים עצמם. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות שהגישו הרי שעל פני הדברים, וכקביעה לכאורה בלבד הנדרשת בשלב הנוכחי של ההליכים, דומה כי טובים סיכוייהם של המבקשים להוכיח כי מתקיימת האפשרות השנייה, זו של השימוש הבלתי סביר ואף המזיק. התנהלותו הכוללת של המשיב 1, ובפרט השחתת הגדר החיה ללא שניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת עד הנה, מעצימה את תוקף המסקנה האמורה.

ראוי להטעים, לעניין טענת המשיבים שלפיה המבקשים ביקשו כבר בעבר צו שימנע פגיעה במקרקעין המשותפים ובקשתם נדחתה: בקשה זו הוגשה בגדרי עתירה למתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, ונדחתה בדיוק משום שזו היתה המסגרת הדיונית – הבלתי הולמת – שבררו להם המבקשים. כמובהר בהחלטה של כב' השופטת ר' פינצ'וק-אלט, שנזכרה לעיל (ר' לדוגמה סעיף 6 להחלטה), הרי שהדרך הדיונית המתאימה היא תביעה לצווי מניעה וצווים דומים – וזו הדרך שבה הלכו בה המבקשים זו הפעם.

מבחינת מאזן הנוחות: המשיב 1 טען אמנם כי העלאת חומרי הבניין לביתו יקשה עליו עד את השלמת השיפוץ, המצוי בשלב הריצוף, ויסב לו אי-נוחות. מאידך גיסא עומדת אי-הנוחות הברורה של המבקשים ושל דייריהם, והתמונות שסיפק המשיב 1 דווקא (מש/2) – ידגימו. דומה כי המשיבים הפכו את החצר המשותפת לאתר בנייה של ממש, שיש בו כדי להקשות על חיי השוכרים באופן בלתי סביר. המשיבים אף לא השכילו להגביל את תקופת השיפוצים בזמן כלשהו, כך שלדידם – בלא צו שיפוטי – יוכל אותו אתר בנייה להיוותר על כנו לתקופה בלתי מוגבלת, ונוכח ה"עיצומים" שנקטו בתגובה לפעילותם של המבקשים עד כה (כמו גם הערות שהשמיע המשיב 1 בדיון) קיים חשש שבלא צו שיפוטי אכן תתארך תקופת השיפוצים עד מאד. על כך יש להוסיף: אף שהמשיב 1 הלין לעת נעילת הדיון על הקושי הטמון בסילוק חומרי הבניין לתוך דירתו, הרי שבבואו לסתור קודם לכן את טענות המבקשים שלפיהן החצר רוויה חומרי בניין טען הוא, כאמור, כי רוב רובם של החומרים סולקו ורק מיעוטם נותרו, והתמונות שהציג (מש/2) נועדו להוכיח טענתו זו. בנסיבות אלה אני סבור כי מתן שהות הולמת לסילוק יתר חומרי הבניין, המעטים – לשיטת המשיבים, לא תסב למשיבים הכבדה יתרה. בכל מקרה הכבדה מסוימת זו על המשיבים איננה שקולה להכבדה על המבקשים ודייריהם, אם לא יינתן הצו.

לתובנות האמורות, המוליכות למתן הצו הזמני המבוקש, ראוי להוסיף שני נתונים התומכים אף הם במידת מה בעמדתם של המבקשים: